הכי נורא הוא החושך. שרק ייגמר להן הלילה. המחשבות שלא מרפות, הסיוטים שלא עוזבים, השקט מסביב שמבשר רק רעות מאז השבת הארורה. הדאגה הבוערת. החיבוק שחסר. או שהכי נורא הוא אי-הוודאות, היסוד במשחק הפסיכולוגי האכזרי של חמאס, ואיפה הילדים שלנו ומה הם אוכלים, אם בכלל, ואיך מתייחסים לבת שלי, למען השם. ואיך, איך הפקרתם את הבן שלי ככה ואם כבר זנחתם, למה הוא עדיין לא פה בעצם. איפה המדינה ואיפה החזון.
שלוש אימהות, שלושה עולמות מתמוטטים, מעורערים מאז ההודעה הרשמית. זו שמשמחת מצד אחד, כי בכל זאת יש תקווה, וממלאת אימה מהצד השני: הילד שלך בעזה, הילדה שלך בשבי חמאס.
נועה מרציאנו (19), תצפיתנית בנחל עוז, נחטפה בשבת בבוקר. אמה עדי מצליחה לשמור על קול יציב בשיחה שלנו, עד שנזכרת שהבת שלה צריכה משהו והדמעות מפרקות אותה (וגם אותי). "אולי היא בלי המשקפיים שלה", לוחשת, "אני מפחדת שיפגעו בה. בת 19, מה נסגר? כאמא, אני מרגישה שהיא בחיים אבל מבקשת עזרה". ב-12 באוקטובר, בעזה, ציינה נועה את יום הולדתה. "לא ממש חגגה", מחייכת עדי.
את השיחה האחרונה הן עשו ב-7:30 בבוקר, כשנועה בבסיס. "היא אמרה שהיא במיגונית. די מהר היא סיפרה שיש חדירה ולא נשמעה מופתעת. היא כל הזמן סיפרה שהגזרה חמה, שיש פעילות חשודה, והיא כמובן דיווחה למפקד, אבל לא אמרה לי מה עשו, והנחתי שהמידע מסווג".
נחל עוז. השעון מתקתק. עדי מתקשרת לנועה שמחכה במיגונית. "היא לחשה: אני צריכה לנתק, אני צריכה להיות בשקט. לא שמעתי צעקות או יריות. אחרי חצי שעה שלחתי הודעה, היא לא ענתה. יש תמונה שבה רואים אותה כפותה עם עוד שלוש חברות. היא נראתה בחיים, ולא פצועה".
ארבעה ימים אחרי, המשפחה קיבלה הודעה. "עד אז אתה יכול לנחש מה עבר עליי, גיהינום. ברביעי הגיע קצין הנפגעים ואמר שמצבה לא ידוע. הצבא אמור לספק תשובות, אבל הצבא היה בכאוס". ארבעה ימים נוספים עברו, ואז ניתנה ההגדרה: "'נלקחה לעזה'. אפילו לא חטופה. שאלתי למה, אמרו לי שזו ההגדרה. מאז אני פה במטה המדהים שהקימו לטובת המשפחות. בארבעת הימים הראשונים לא אכלתי ולא ישנתי. נפגשתי עם שישה שגרירים, והם מעודדים ואמפתיים, אבל אין תוצאות. אני מצפה מהממשלה להתייחסות מינימלית כי הבת שלי בעזה, מצפה שיעזרו להחזיר את הבת שלי למיטה שלה ולכלבים שלה שמתגעגעים אליה".
אם במקרה נועה תקרא את השורות הבאות, "שתדע שאני מתגעגעת ושהיא תחזור להיות בבית. מהאינטואיציה שלי, ידעתי שהיא בחיים. היא בטח שומרת שם על הילדים הקטנים. כל כך רציתי לחבק אותה ביום ההולדת. הייתי מתחלפת עם כל ילד אחר שיחזור כדי להיות לידה שם".
שירה אלבג דיברה בפעם האחרונה עם בתה לירי (18) בשבת בשעה 7:44. לירי הגיעה רק יומיים לפני כן לנחל עוז אחרי שסיימה את קורס התצפיתניות. "אנחנו תכננו לבקר אותה בשבת ב-12:00". הביקור הזה לא יצא לפועל. "ב-6:30 בשבת לירי התקשרה, אמרה שיש בומים והיא לא יודעת מה זה. אני מדברת איתה ושומעת יריות, היא אומרת שיש פשיטה. ההודעה האחרונה שלה הייתה: ירו עלינו, לא נפגעתי".
אי-אפשר לתאר במילים את המחשבות שעוברות לשירה בראש אחרי הודעה כזו. "מצאנו סרטון מעזה ולירי נראתה בג'יפ צבאי. התחילו להגיע שמועות ולא הצלחתי להשיג איש".
ההודעה נחתה בסופו של דבר: לירי בעזה, מוגדרת כחטופה. "אני כועסת מאוד, בעיקר כשאני שומעת על ההפקרות. אני נזכרת שלירי סיפרה שאמרו לה בחפיפה: 'אל תדאגי, יש 'חברים' שבאים כל יום עם מפות (מעזה). אף אחד לא מתייחס למה שאנחנו אומרים'. אז אתה מבין שהייתה שאננות". המשפחות נגררו בעל כורחן לדיונים על הכניסה לעזה. "אם הם מתכננים להרוס את חמאס, אולי מבחינתם אני יכולה לשכוח מהילדה שלי. ראשי חמאס יושבים בקטאר בכלל, לא בעזה. הם לא יכולים לומר עכשיו שנילחם ונפרק את חמאס ואחר כך נדאג לחטופים. זה לא עובד ככה".
ואם הבת לירי תקרא את זה, שתדע שאמא כבר עשתה קעקוע חדש על ידה - FAITH - "וגם שתדע שאני מבטיחה שתהיה בבית. אמא ואבא ורוני ושיר וגיא לא ינוחו עד שלא תהיי במיטה שלך במתן".
יונתן סמרנו (21) מתל אביב, נחטף מפסטיבל "נובה". אמו איילת דיברה איתו בפעם האחרונה ב-6:30 בבוקר באותה שבת. "הם היו שלושה חברים, סיפרו שיש טילים ושהם באים הביתה. באיזשהו שלב ראינו סרטון שיונתן חטוף. שני החברים שלו כבר זוהו והובאו לקבורה. אנחנו לא יודעים באיזה מצב הוא".
את ההודעה על החטיפה הם קיבלו שישה ימים אחרי, "ועד אז הייתה רכבת הרים מטורפת. אני לא ישנה. כל פיפס מקפיץ. כל שיחת טלפון. כל צלצול בדלת. סיוט שלא נגמר. הגוף ישן רק כשהוא מאבד שליטה על כיסא או ספה. יש לו אח בן 18 שמתגעגע מאוד. אני לא מצליחה לדמיין מה עובר עליו. אני מנסה לא לחשוב בכלל. גם כשאני נרדמת לרבע שעה אני מתעוררת בסיוט. כל דבר מקפיץ אותי. מתוך שינה אני שומעת מישהו מדבר ואני קופצת. זה לא חיים. אי-אפשר לתאר את החיים מאז".
האינסטינקט האמהי של איילת מספר לה שיונתן חי. "היה שלב שבו לא ידעתי אם אני משלה את עצמי או שזה באמת מה שאני מרגישה. חוסר הוודאות זה דבר נורא. הדבר הכי חשוב לפני הכל זה להוציא את החטופים. יונתן שלי, אם אתה אולי קורא את זה, תדע בן שלי שאנחנו שולחים לך כוחות. תמשיך לצחוק, לפזר שמחה לכל מי שאיתך. מבטיחה לך דבר אחד: אנחנו נחזיר אותך".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.10.23
