גם אתמול (ראשון) התגאה השר ל"ביטחון לאומי" איתמר בן גביר בנוהג חדש ומפוקפק: צילום של אזרח ערבי, שנעצר אחרי שתועד מקלל יהודים, כשהוא אזוק ומאחוריו דגל ישראל וגם מילות ההמנון. אין ספק: הגאווה הלאומית שנכתשה ב-7 באוקטובר הושבה אחרי שהראינו לעובד קבלן ולשחקנית דרג ג'. אגב השחקנית, אחד מסעיפי כתב האישום נגד מאיסה עבד אלהאדי המנוולת מבוסס על הודעה מחליאה ומזעזעת, אבל כזאת שנכתבה בקבוצת ווטסאפ שאותה היא חולקת עם ארבע מחברותיה. לא בטוח שמדינה שמבקשת להרשיע בפלילים אדם גם בעוון דברים מבחילים שכתב בווטסאפ עם ארבעה אנשים ראויה להיקרא דמוקרטיה.
למעשה, בכיר הנציגים הפוליטיים של ציבור שקורא "מוות לערבים" בשגרה, ובטח בחירום, לא מפספס אפילו בדל של הזדמנות להפוך גחלים לוחשות בקושי לבערה אחת ענקית. בניגוד לשר עמיחי שיקלי, לדוגמה, בן גביר לא יצא נגד הקריאות הגזעניות המחרידות שנשמעו לעבר סטודנטים ערבים במכללת נתניה. גם לא אכפת לו מדברי המפכ"ל על ההתנהלות ה"מופתית" של אזרחי ישראל הערבים, וזה בזמן מאמץ חסר תקדים ללכוד תומכי טרור בקרבנו.
מן הסתם, גם לא מזיז לבן גביר שיש יותר תקריות בין יהודים לפלסטינים בגדה המערבית. אתמול גינה היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה”ב, ג'ייק סאליבן, "אלימות של מתנחלים קיצוניים", והבהיר כי בבית הלבן "מצפים שמתנחלים קיצוניים שפועלים באלימות נגד פלסטינים יעמדו לדין" - ציטוט שניתן לייחס אולי לאירוע מותו בשבת של בילאל סלאח, פלסטיני בן 40, שנורה בסוף השבוע על ידי חייל בחופשה, או לאירוע פציעתו באורח אנוש של פלסטיני שבועיים קודם לכן, אחרי שנורה מטווח אפס.
ואלה רק מקצת התקריות בזירה, שבה צה"ל פועל ביתר שאת כדי למנוע מהטרור להרים את הראש. אין ספק שכנופיות היהודים בגבעות קשובות לעומס על המערכת, שרק יגבר אם האירועים ייצאו מהתחום הנשלט. מגוחך גם הניסיון התורן להסביר להן כמה הלגיטימציה הבינלאומית בסכנה בגללן. מה לעשות, יש מקרים שאפילו השימוש בדמגוגיה מוצדק: מבחינתן כנראה שזה לא צו 8, אלא צו אלוהי.
בן גביר ושאר הפירומנים יודעים שרוב מוחלט של הציבור - והתקשורת בעקבותיו - מכונסים כרגע באבל ובזעם, תחת התחושה האותנטית שחיות חמאס הנאלחות הן גלגול מבהיל של הנאצים. הקשב של המיינסטרים הישראלי גם ככה לא חזק במיוחד בנוגע לזכויות אזרח בכלל ולזכויות אזרח של אוכלוסייה לא-יהודית מעבר לקו הירוק, וגם בתוכו, בוודאי מאז מבצע שומר החומות. אז עכשיו? זה אפילו לא משנה כמה מהם נרצחו במתקפה הנוראית, כמה טיפלו בפצועים בבתי החולים וכמה מגויסים ממש עכשיו למאמץ האזרחי לסייע היכן שהמדינה נעלמה: הערבים בכל מקום, לא רק בעזה, הם לא החשודים המיידיים - הם בעצם החשודים היחידים.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס למרבה הצער, גם חלקים אחרים של הממלכה מנצלים את גודל השעה כדי לנקוט בפעולות שמערערות את הדמוקרטיה במקום לחזק אותה. יוזמות כגון אישור משטרתי לירי חי במפגינים שיחסמו צירים בזמן חירום, או חוק שיטיל סנקציות פליליות על "צריכת תכני טרור" (להבדיל מיצירת תכנים כאלו), תחת עקרונות מעורפלים שלא צריך הרבה דמיון כדי להבין במי הם יפגעו, הם לא התרופה למה שאנחנו סובלים ממנו ומסב לנו כאב עצום. גם הניסיון לפנצ'ר את חוק חופש המידע (שאותו הממשלה מבקשת להקפיא למספר חודשים, בשל המלחמה) הוא לא מתכון להגברת האמון בשלטון, שגם ככה נמצא בשפל.
"זוהי שעתנו האפלה", ציטט ראש הממשלה בנימין נתניהו את וינסטון צ'רצ'יל בפגישה עם ראש ממשלת צ'כיה. אלא שדווקא בשל כך, חשוב להיזהר שבעתיים שהאפלה לא תהפוך לחושך.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 30.10.23
