בשעה 1:10 בלילה שבין שבת לראשון, נשמעה פקודה של מג"ד לחייליו: "תחנות שבע, נועו אל המטרה". מפקד פלוגה הוביל לוחמים לתוך שטח אויב. הוריהם ידעו שהם יכולים להיפרד לשלום משנת הלילה לזמן הקרוב. במשפחותיהם של יותר מ־200 חטופים כבר לא ישנים מאז 7 באוקטובר. הדעת פשוט מסרבת להאמין שבאותה שעה גורלית, ראש הממשלה עסק בציוץ נגד ראשי מערכת הביטחון, שמאשים אותם בכך שלא התריעו מפני סכנת המלחמה.
רק שלוש שעות קודם, בנימין נתניהו הסתכל לכל המדינה בלבן של העין ואמר ש"משימת חייו" היא הכרעת חמאס. זה לא מנע ממנו לנסות ולהפיל את התיק על הגורמים שכפופים אליו או לממשלה שבראשה הוא עומד. "בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה לראש הממשלה על כוונות מלחמה מצד חמאס", כתב נתניהו, "להפך, כל גורמי הביטחון, כולל ראש אמ"ן וראש שב"כ, העריכו שחמאס מורתע ופניו להסדרה".
כפי שנכתב כאן מהרגע הראשון, ולמען האמת אין אף אחד שמכחיש את זה, לא הייתה התרעה של השב"כ ואגף המודיעין לאירועי 7 באוקטובר. זהו כישלון חרוץ של כל הנוגעים בדבר: ראש השב"כ, הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין. כולם כבר יודעים לדקלם באיזו שעה נתניהו עודכן בבוקר האסון: 6:29, כשכבר היה מאוחר מדי להיערך ולבלום. אולם בכל הנוגע לזיהוי ההזדמנויות על ידי האויב, נתניהו לא סתם קיבל התרעה: הוא קיבל כמה וכמה כאלה.
"האויבים מזהים נקודת חולשה היסטורית", נכתב שחור על גבי לבן באזהרה שהעביר אגף המודיעין לנתניהו, בצל ההתנגדות החריפה לרפורמה המשפטית. המילים הללו הודפסו בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" על ידי כותב שורות אלו. פרסמנו אזהרות נוספות: של ראש השב"כ, של טייסים בחיל האוויר, של בכירי צה"ל בעבר וגם של הרמטכ"ל עצמו. אלו היו התרעות מפני עימות רב־זירתי, ולא הייתה בהן נגיעה של פוליטיקה, אלא רק ניסיון מקצועי להסביר מה האויב רואה: את ארצות־הברית מתרחקת מהמזרח התיכון, את המשבר בין ירושלים לוושינגטון ואת המשבר בחברה, שזלג לצבא ויצר בו קרע פנימי עמוק ומסוכן.
כן, ראשי מערכת הביטחון שגו בהערכות. הם נשבו בקונספציה שלפיה חמאס מורתע, כשלו כישלון חרוץ בניתוח הסימנים בשבועות האחרונים ואפילו בלילה של המתקפה. וגם לאחר שהנורא מכל קרה, לצבא לקח שעות ארוכות וגורליות להתעשת ולצאת להגנה. שלא יהיה ספק: ראשי המערכת לא רק הודו שיש להם חלק במחדל - סביר להניח שאחרי המלחמה הם גם יעברו למעשים, ויעזבו את תפקידיהם, אליהם התכוננו במשך עשרות שנים של שירות מסור. אבל זאת פירושה של המילה שחוזרת שוב ושוב בשיח הישראלי: אחריות.
לכן, אגב, אסור לשכוח אותה לכל אורך הגזרה. כותב שורות אלה מתח בחודשים האחרונים ביקורת נוקבת על הקריאות לאי־התייצבות במחאה על הרפורמה, והצביע על הסכנה שבכך. לצד הקריאות לראש הממשלה לעצור ומיד, הטייסים היו חייבים לשוב לקוקפיט בדיוק מהחשש מפני פתיחת שערי הגיהינום. אודה ולא אבוש: תרחיש הייחוס המסויט שלי היה בזירה הצפונית ולא בחזית הדרומית. בהקשר הזה חשוב לזכור: מתקפת פתע של חיזבאללה הייתה עלולה להיות גרועה בהרבה מהמחיר הכבד ששילמנו על מתקפת הפתע של חמאס. לטייסים, עם כל ההערכה, אסור היה לשחק עם האקדח הזה. לשמחת כולנו, ברגע האמת לא רק שלא הייתה אי־התייצבות - אלא שהשורות התמלאו בהיקפים חסרי תקדים.
נתניהו זוכר כיצד הוא סירב לפגוש את הרמטכ"ל שניסה להזהיר אותו מפני התקדמות החקיקה, או כיצד פיטר את שר הביטחון בגלל נאום. עכשיו דמיינו שהמחאה ב"ליל גלנט" לא הייתה מרתיעה את נתניהו: מי היה שר הביטחון עכשיו? סמוטריץ'? בן גביר? אבי דיכטר?
"נתניהו, אדם עתיר זכויות שנתון בצבת פוליטית, חייב להתעלות ולשים סוף לסיפור הזה", כתבתי ב־7 ביולי. "לאחר שזה יקרה המחאה תדעך והחברה הישראלית תעבור למשימה קריטית: הכנה למלחמה שכמוה העורף לא ידע. וגם אם זה לא יקרה מיד, אי־אפשר שלא לדבר על זה יותר, ובקול הכי רם שאפשר: מיגון היישובים, יכולת מערכות ההגנה מול אלפי רקטות ביממה, מוכנות צבא היבשה ש־27 גדודים שלו נמצאים באיו"ש, מצב הימ"חים, שיתוף הפעולה עם הבית הלבן ועוד. כל אחד מהסעיפים הנ"ל קריטי הרבה יותר מעילת הסבירות".
וכמו ביטול הפיטורים של גלנט, מחיקת הציוץ וההתנצלות החריגה של נתניהו כמו נועדו לאפס את השעון. אלא שזה לא עובד ככה: הציוץ האומלל אמנם כבר לא איתנו, אבל האמת לא הולכת לשום מקום.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.10.23
