"בבוקר של 7 באוקטובר הייתי בחמ"ל כבר מ-05:30 בבוקר, כחלק מתרגולת קבועה", מספרת סגן ט', מפקדת מחלקת תצפיות בחמ"ל כיסופים שנמצא בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה. "שעה אחר כך שמענו פתאום מטח מטורף. אני נכנסת לחמ"ל והבנות שלי אחריי, ואז תוך 30 שניות אחת הבנות קוראת לי ואומרת שהיא רואה טרקטור מתקרב לגדר. כבר אז ברור לי שיש פה אירוע אחר, חריג מאוד. אני אומרת לתצפיתנית: תכריזי 'פשיטה'. זו הכרזה בקשר שמשמעותה חדירה של מחבלים לשטח הארץ בדרכם להרוג. וזה ההבדל בין חדירה לפשיטה. הם ממש פשטו עלינו", משחזרת סגן ט'.
בכל בסיסי צה"ל לאורך גדר הרצועה מבצעים מעת לעת תרגילים המדמים פשיטה - עוקבים אחרי סדר הפעולות הנכון ומוודאים שברור לכולם איך צריך לנהוג באירוע קיצוני שכזה. "נכנסתי לתפקיד לפני שבעה חודשים", היא מספרת, "ומשהו בבטן אמר לי שמתישהו הפשיטה תהיה אצלי בגזרה. פשוט הרגשתי את זה". ברגע האמת, היו בתוך החמ"ל שמונה חיילות.
הכותרת
יושב על הגדר: הדילמה של נסראללה
23:20
"תוך כדי ההכרזה על הפשיטה תצפיתניות אחרות קוראות לי ואומרות 'גם אצלי יש פשיטה', תוך שלוש דקות חודרים אותנו בשבע נקודות שונות בגדר, ובכל נקודה יש עשרות מחבלים. אנחנו יודעים לזהות אותם. בהתחלה זה מחבלי נוחבה שכולם חמושים מכף רגל ועד ראש, ואחריהם נכנסו גם אחרים. אני רואה אותם בעיניים נכנסים באופנועים, טנדרים, טרקטורים, רכבים ומה לא".
"בשלב מסוים, כשהפשיטות מתרחשות במקביל, אני פשוט מכריזה בקשר 'פשיטה' ונותנת את כל הנקודות". בשלב הזה, הדבר החשוב ביותר עבור סגן ט' הוא להגיע למערכת הרואה-יורה ופשוט לנסות לנטרל כמה שיותר מחבלים כי היא מבינה שזה רק עניין של זמן עד שהם יגיעו אליה ואל החיילות שלה במוצב.
"ניגשתי לרואה-יורה", היא ממשיכה, "ואני מנסה לתפעל. ואז הכול נופל. היו לי שש רואות, שלוש מתוכן נפלו יחסית בהתחלה ועם שלוש אחרות יריתי וגם הן נפלו אחרי זמן קצר. אני רואה את כל הפשיטות ואני מבינה לאן זה מתקדם. אני אומרת לאחת הבנות שלי שכולן יגיעו לחמ"ל מיד בלי עיכובים. אחרי דקה וחצי כולנו נכנסות בריצה לחמ"ל - שהוא מרחב מוגן. בזמן הזה אני רואה את המחבלים דוהרים לכיווננו. אני רוצה לראות את כל הבנות שלי איתי. אמרתי לעצמי שאם נמות, אז נמות ביחד".
כחצי שעה אחרי תחילת המתקפה ובחמ"ל כיסופים יש 22 בנות. קרב היריות מתחיל. למקום מוקפצים לוחמי אגוז שהחלו לטהר את הבסיס. הם מנהלים יריות מטווח אפס מול עשרות מחבלים, ומצליחים למנוע מהם לכבוש את המוצב. קולות הירי נשמעים היטב בחמ"ל. המפקדת ט' והחיילות ספונות שם, מתפללות לחילוץ.
באותו זמן, סא"ל נתי - מג"ד גדוד 9 בחטיבה 401, יחד עם סרן אליה - מ"פ מהגדוד, מתקדמים לעבר המוצב. "בכניסה ספגנו ירי מטורף", מספר סרן אליה, "זו הייתה כאפה רצינית. נכנסנו לקרב מאפס למאה, הכי קיצוני שיש. יש חיילים פגועים ופצועים. על הרצפה שוכב לוחם גולני פצוע שאומר לנו שהוא מנהל קרב כמעט לבד. יש מחבלים על הגגות ועל המכולות שיורים עלינו, הירי כולל זריקת מטענים ו-RPG".
נתי המג"ד ממשיך עם לוחם של אגוז לכיוון שממנו נפתחה לעברם אש: "צימצמנו למחבל והתחלנו קרב יריות. הוא מתחבא מתוך מחסה ויורה, ככה חילופי אש של כמה דקות. אחר כך ראינו שהוא הפסיק לירות. הנחנו שהוא נפגע. צימצמנו אליו ובסריקות שעשינו מצאנו את גופתו מוטלת באדמה".
בחזרה לסגן ט'. הקרבות מתנהלים בחוץ, והיא, בינתיים, נעולה בחמ"ל שהולך ומתמלא חיילים. "כל האמצעים נפלו. אנחנו שומעות את קולות הירי בכניסה לחמ"ל. אני מנחה את כל הבנות להיכנס מתחת לשולחנות ולהיות בשקט. עובר לי בראש שהמוות קרוב, ואני מקווה שיהיו כאן ניצולות. ניסיתי לדבר עם כולן, להרגיע. לאט לאט התחלנו לצאת כל אחת מהמסתור שלה ולשבת על עמדות תצפית. במקביל, החלו אחרות לטפל בפצועים. מחזה קשה. אנשים מדממים, מתעלפים, צועקים. אבל את כל כך שקועה בתוך העשייה שהכול עובר ליד, את נלחמת על הבית שלך".
"במסכים אנחנו רואות שיש לחימה של ממש בקיבוץ כיסופים, ואני מצליחה ליצור קשר עם מסוק קרב ו'הזיק' (רחפן תוקף), ויחד עם הבנות אנחנו מצליחות לאייש את העמדות ולסגור מעגלים על הרבה מחבלים. במקביל, אני עולה בקשר מול הטנק שהיה אצלי בגזרה ואומרת לו שמתקרב אליו מחבל מכיוון צפון. הוא מצליח לחסל אותו. ככה במשך חמש שעות אנחנו מתפעלות את הגזרה ומכוונות כוח אש לחיסול מחבלים. עם הזמן אנחנו מרגישות יותר ויותר בטוחות".
יחד עם הטנק והמסק"ר, מצליחה סגן ט' לחסל עשרות מחבלים שמבקשים לפשוט על הקיבוץ והמוצב. השהות בחמ"ל מתארכת והמפקדת ט' מנסה לשמור על כולם מפוקסים, עד כמה שניתן: "אנחנו בלי חשמל ומים. אין לנו כלום בחמ"ל, וכולם צמאים. אספתי מים מכל כלי שהיה בסביבה, שארית של מים בקומקום, כמה בקבוקים שעמדו כמעט ריקים. היינו קרוב ל-60 איש, חלקם פצועים, אחרים בהתקף חרדה. מזגתי כמה טיפות מים לכמה כוסות חד-פעמיות שהיו שם וחילקתי בין אנשים. נשאר לי גם דבש קטן מראש השנה, אז עברתי בין חיילים שלקחו כל אחד עם האצבע, כדי להכניס לגוף קצת סוכר. זה הרגיש כמו מלחמת התשה, המחבלים בחוץ והלחימה לא נגמרת".
במקביל, סא"ל נתי יחד עם לוחמי אגוז ממשיך בלחימה. "נכנסתי לחמ"ל וראיתי שם פצועים וערב רב של חיילים מכל מיני מקומות שנקלעו לשם. התצפיתניות היו בחרדות. הוצאנו עשרות אנשים. ואז פגשתי את סגן ט', גיבורה אמיתית. לא הסכימה להתפנות מהחמ"ל עד שכל החיילות שלה יצאו והלחימה תסתיים. פנינו את הפצועים, וכל הזמן הזה שמתי בכניסה לחמ"ל קצין שישמור שלא יגיעו מחבלים. החיילים שם היו גיבורים שנלחמו עד הכדור האחרון, ראיתי לוחמים עם חמש מחסניות ריקות לגמרי", מספר סא"ל נתי.
סגן ט' והחיילות שלה שהו בחמ"ל 16 שעות, בהן טיפלו בפצועים, השמישו מחדש את האמצעים, סייעו בחיסול מחבלים ומנעו את כיבוש המוצב. "אני יודעת מה עבר על הבנות שלי, הן עברו הרבה והיו גיבורות. תוך כדי מה שהיה אצלנו חשבתי גם על בן הזוג שלי, לוחם בלוט"ר שלחם בנחל עוז. אני יושבת בין הבנות ובטוחה שהוא כבר לא בין החיים. ממשיכה לענות לטלפונים ואומרת לעצמי שאני צריכה להיות חזקה. המחשבות האלה נגמרו כשהוא התקשר לחמ"ל וסיפר שהוא בסדר".
מאז אירועי 7 באוקטובר, שיקם צה"ל את מוצב כיסופים. סגן ט' כבר הספיקה לחזור לחמ"ל ולתפעל את הכוחות הרבים שנמצאים בגזרה. החיילות שלה עדיין מתאוששות בבית, אבל היא בטוחה שגם הן תחזורנה בהקדם: "לצד הפחד שאולי אמות, הבנתי כבר באותן שעות שזו מלחמה של ממש. מלחמה על הבית. לכן חשוב לי לחזור לחמ"ל ולעשות כל שביכולתי כדי שננצח".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.23
