את השבת השחורה ב־7 באוקטובר היה אמור רס"ר י' לסגור ביחידת המסתערבים של מג"ב בנחל עוז. אבל אז ביקש ממנו חברו יענקי קרסנינסקי, שפיקד יחד איתו על צוות ביחידה, להחליף משמרת. "זה היה תורי לסגור שם שבת", הוא משחזר, "אבל יענקי למד לבגרויות והיה לו מבחן באמצע השבוע, אז הוא העדיף להישאר בבסיס, במקומי". ועדיין, כשקצת אחרי 6:30 בבוקר התריע הווטסאפ הקבוצתי של היחידה על חדירת מחבלים גדולה מהדרום, רס"ר י' בן ה־21 לא חשב פעמיים. הוא עלה על מדים ויצא מביתו במרכז הארץ לכיוון הקיבוץ.
"בדרך לשם אני פותח את הטלפון כדי להבין את גודל האירוע, ושומע הקלטות מצוקה בווטסאפ: 'חילוץ, חילוץ'. אני מבין שיש לנו שם פצועים ושיענקי מחוסר הכרה, במצב אנוש. אני מבין מיד שזה בכלל אני שהייתי צריך להיות שם, במקומו", הוא דומע.
כתבות נוספות:
בינתיים באופקים נכנס סגן מפקד יחידת המסתערבים, רפ"ק א', בן 45, לממ"ד עם אשתו וילדיו, כשאזעקות צבע אדום מייללות מבחוץ. "ואז אני מקבל טלפון מחבר בקבוצת הריצה של שבת, שיש ירי טילים והוא ושני רצים נוספים, גבר ואישה, נמצאים מתחת לנתיב העשרה, על כביש במרחק 300 מטר ממעבר ארז. הייתי אמור לרוץ איתם, אבל באותו בוקר לא הרגשתי טוב, אז החלטתי לוותר. אני מתקשר למפקד הפלגה של החבר'ה מנחל עוז, לבקש חילוץ, והוא אומר לי: יש חדירה של מחבלים, ואני בדרך ליחידה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"הטלפון הבא שלי הוא ליד מרדכי, בסיס שפיקדתי עליו בעבר - אבל אין שם מענה. ואז החבר מקבוצת הריצה מתקשר שוב ומעדכן: 'יוצאים מפה מלא טנדרים ואופנועים עם מחבלים, ואנחנו שומעים צעקות 'אללה אכבר'’. אני אומר לו: 'תסתתרו ואל תצאו'. אחר כך, למרבה הצער, נרצחו שם הגבר והאישה. ואז אשתי אומרת לי: 'אני שומעת יריות בחוץ'. לקחתי את הנשק האישי ויצאתי מהר מהבית".
במקביל מסיים רס"ב ב', בן 48, מפקד צוות מסתערבים שגר בצפון, את ריצת הבוקר שלו עם סא"ל עלים עבדאללה, סמח"ט 300. "ואז הקשר שלו רץ אליו פתאום עם הטלפון. עלים מסתכל עליי ואומר: 'יש אירוע ביטחוני בגזרה שלך. חדירת מחבלים'. אני נפרד ממנו והוא מוסיף: 'אח שלי, שמור על עצמך' - משפט שעד היום לא יוצא לי מהראש", רס"ב ב' משתנק. "יומיים אחר כך, ביום שני, עלים נהרג בהיתקלות עם מחבלים שחדרו מלבנון לשטח ישראל".
בחזרה לשבת בבוקר. גם רס"ב ב' חוזר מיד הביתה, כמסתערב, לובש בגדים אזרחיים ועולה לרכב היחידה, גם הוא ללא ציוד כמעט. "עכשיו, זה אוטו טרנטה של מסתערבים. לא ממוגן, ואין לי ציוד ונשק ארוך, כי הכול נמצא ביחידה. אספתי מהר חמישה חבר'ה שלי, מסתערבים בקבע מהאזור, ואנחנו טסים דרומה. על הדרך, אני מוציא לוחם שלנו מבאר־שבע שיקפוץ ליחידה ויעמיס נשקים, מדי לחימה ואפודים.
"אני מגיע לצומת צאלים, בכוונה להגיע לכפר עזה, אחרי שקיבלתי בקשה לחילוץ מלוחם שלי שגר שם וכותב: 'שמישהו יעזור לי. אני מתבצר בבית. חוליית מחבלים מחוץ לבית שלי. יש פצועים באזור. אני לא יכול לצאת. יש שמונה מחבלים עם אר־פי־ג’י בחוץ'. במקביל, גם אחיו, שהיה קצין אצלנו וגר בצד אחר בכפר עזה, שולח לי הודעת S.O.S. שניהם בנים של מפקד מג"ב יו"ש, יזהר פלד ז"ל, שנרצח עם אשתו והילד במתקפה.
"אני מגיע לצומת גבולות, החיבור של כביש 232 מכיוון צאלים. אני חייב להגיע לילד שלי, לוחם ביחידה שהוא כמו הבן שלי, ולהציל אותו. ואז קצין אג"מ שולח אותי לזירת היתקלות אחרת".
יחידת המסתערבים במג"ב כשמה כן היא. לוחמיה, המחופשים לערבים, לבושים בגדים אזרחיים, מצוידים בנשקים אישיים ונעים ברכבים לא ממוגנים ומאומנים ללחימה בטרור. למרות שמדובר בכוח מיומן ומתורגל, שעבר הכשרות ואימונים בלוחמה בשטח בנוי, כשיצאו בגבורה באותה שבת לחלץ את חבריהם איש מהם לא תיאר לעצמו את עוצמת התופת אליה ייקלעו. וכל זה בידיים חשופות כמעט, מול כוח חמוש ומצויד באמל"ח מתקדם.
גם רס"ר י', כאמור, קיבל את הבקשות לחילוץ של לוחמי היחידה הנצורים בכפר עזה, ויורד לשם עם שלושה לוחמים שאסף בדרך ומעט מאוד תחמושת. "היו לנו שלושה אקדחים, ולאחד מהם היה נשק ארוך והצלחתי להתארגן על עוד מחסנית שמצאתי בדרך".
וכשרס"ר י' אומר "בדרך", הוא מדבר על לחימה בלתי פוסקת, תוך כדי תנועה. "ליד אנדרטת החץ השחור הייתה היתקלות של ימ"מ עם מחבלים. אני לוקח סיכון ועוקף אותם, ואז חוטף ירי. אנחנו פורקים מהרכב לתעלה וכשעולים, יוצא לקראתנו אופנוע עם שני מחבלים. אני פוגע באחד מהם, השני בורח לשיחים. כוח מגלן שהיה מאחורינו מצמצם אלינו, כשמקביל מגיע טנדר ועליו שישה מחבלים, אחד מהם עם תת־מקלע על הגג. ירינו עליו כולנו וניטרלנו אותם. אבל במהלך חילופי הירי לוחם מגלן נהרג ועוד שניים נפצעו, ואנחנו לוקחים מהם את הווסטים, הנשק והמחסניות. אני מתקרב לטנדר, לקחת מהמחבלים את רובי הקלצ'ניקוב עבור הלוחמים שלי, ומבחין שהם ממולכדים. אחרי שאני בורח משם ונותן מענה לפצועי מגלן, מגיעים כוחות צבא שמפנים אותם.
5 צפייה בגלריה
מסתערבי מג''ב, מימין לשמאל: רס''ב ב', מפקד צוות המסתערבים בימ''ס דרום, רפ''ק א', סגן מפקד היחידה ורס''ר י', מפקד צוות
(צילום: יונתן בלום)
"פתאום מגיח מולנו עוד טנדר עם שישה מחבלים ותת־מקלע. נותנים לו ירי והוא נעצר. אבל אז אנחנו חוטפים מאותו מחבל שברח מקודם לשיחים. לוחם שלי שהבחין בו דפק לו כדור בראש, כשאני שומע צעקה מאחור. מישהו שהיה ביחידה שלנו ועבר לחטיבה הטקטית חטף, אין לי מושג ממי. לקחנו לו את הווסט והקסדה ועוד שלוש מחסניות, פינינו אותו לרכב צבאי והמשכנו לחלץ את הלוחם שלנו מכפר עזה.
"בדרך, ליד אנדרטת החץ השחור, ראינו שתי סוואנות (רכב שטח ממוגן) של ימ"ס ירושלים, שבאו גם הם לחלץ לוחם שלהם מכפר עזה. אמרתי לאחד מהם: 'יש לי מיקומים של בתים, בואו איתנו'. היינו שבעה לוחמים בסך הכול בסוואנה אחת ‑ אני ושלושת הלוחמים שאספתי, ושלושה מירושלים".
גם הדרך המסויטת לא מכינה את רס"ר י' למחזה שנגלה אליו כשהוא וחבריו מגיעים עם הסוואנה לכפר עזה. "הש”ג פתוח. אין כוחות בכניסה, הכול שקט לגמרי. ואיך שאני נכנס, אני חוטף ירי קרוב אליי. אנחנו עוצרים את הסוואנה מאחורי קיר בטון ופורקים. אחד הלוחמים שהצטרף אלינו בדרך וגר בקיבוץ מבקש שאתן לו להוביל. מרחוק אני מזהה קלנועית ועליה שני מחבלים, נותן ירי ומצליח לנטרל אחד מהם. מתחילים תנועה איטית למערב ומבינים שיש עוד המון מחבלים בקיבוץ עצמו. בדרך נופלות רקטות בלי הפסקה עשרות מטרים מאיתנו. אני לא מצליח להבין מאיפה יורים עלינו, וכמה.
"על הדשא אנחנו רואים חמש גופות של מחבלים, אין לי מושג מי הרג אותם. מתחילים סריקות, ורואים אזרח מבוהל שרץ בחוץ בהלם בתחתוני בוקסר. חשב שאנחנו מחבלים. צעקנו לו: 'צבא, צבא' והרגענו אותו, אחרי שאמר לנו: 'ניסו לחטוף אותי'. ממשיכים להתקדם לכיוון מערב הקיבוץ, קרוב לגבול עזה, ומזהים בשביל, בין שתי שורות בתים, מחבלים שמסתובבים חופשי, מוציאים אנשים להורג, חוטפים תושבים מהבתים. פתאום מתקדמים מולנו שני חיילי צה"ל עם קלצ'ניקוב. הבנו שמדובר במחבלים מחופשים והורדנו אותם.
"מתחילים לנהל חילופי אש כבדים מול עשרות מחבלים, כשאנחנו מבינים שתכף נגמרת לנו התחמושת. אני מתקשר לחמ"ל, מבקש חילוץ: 'אנחנו לקראת גמר תחמושת, למה לא באים?' והחיילת עונה לי: 'אין לי אף אחד. מצטערת, אין לי איך לעזור לך'. בהתחלה אתה עוד לא מעכל, ואז משתלטת עליך ההבנה שלא הולכים לחלץ אותך, ועם מה שיש לך - אתה צריך להילחם".
מה עובר בראש באותם רגעים?
"אמרתי לעצמי, אין ברירה, נילחם עד טיפת הדם האחרונה. נשארו לי רק 29 כדורים, אני עם חצי מחסנית נשק ועוד חצי מחסנית באקדח והתחושה היא שאנחנו לקראת הסוף. היה אפילו קטע שבו הוצאתי את הפלאפון והתחלתי להקליט הודעת פרידה לארוסתי. ואז מחקתי, אמרתי לעצמי ‘אני לא הולך למות היום’, והכנסתי את הטלפון לכיס".
הרגשת שהופקרתם?
"אני לא חושב שהפקירו אותנו. היינו במצב מורכב, ולא היחידים. כל אחד שם נפל לזירה לא פשוטה".
בתוך הייאוש, הוא מספר, הגיע פתאום רכב קרקל של המשטרה. "הנהג פותח את הדלת ואני צועק לו: 'תביא תחמושת', והוא עונה: 'הילדה שלי פה, באתי לחלץ אותה'. בדיעבד הבנתי שזה היה סנ"צ שמעון פורטל, קצין המודיעין של מחוז דרום. השארנו שם חלק מהכוח והלכנו איתו עד לפתח הבית של הבת שלו, נטע. היא הייתה עם חמישה כדורים שחטפה ברגליים ועם בן זוגה, שלא נפצע. חילצנו את שניהם לתוך הקרקל. אמרנו לפורטל, 'תביא לנו תחמושת', והוא ענה 'אין לי מה לתת לכם', ונסע. כל הרכב שלו היה מחורר.
"אחרי שלוש שעות של לחימה קשה ולקראת סוף התחמושת ממש, הגיעו פתאום שני קרקלים של מפקד ימ"ס ירושלים, שבא לחלץ לוחם שלהם שגר שם. עלינו איתם, ואחריהם נכנס לקיבוץ גם נמר (נגמ"ש) וכוח גולני. השבוע התקשר אליי חבר טוב, מ"פ במילואים, ואמר לי שאחרי שיצאנו משם הם מצאו בסריקות גופות של 13 מחבלים שחיסלנו, בנוסף לחמישה שהיו על הדשא.
"תוך כדי לחימה דיברתי עם מפלג (מפקד פלוגה) מהיחידה, שהיה גם בכפר עזה. כשהוא שלח לי מיקום בווטסאפ ראיתי שהוא קרוב אליי. אני אומר לו: 'הבית שאתה יורה לכיוונו? יש שם דוד שמש, תן כדור לדוד', הוא נתן, ככה מיספרתי את הבתים ואמרתי לו: 'אני מחפה מפה ואתה משם', כדי שלא יהיה חלילה ירי דו"צ.
"אחרי שיצאנו מהקיבוץ, התברר שהוא חזר לשם עם כוח דובדבן וניסה להגיע לבית של לוחם שלנו, כדי לחלץ אותו. ירו עליהם וכשהם פרקו מהרכב, הוא חטף מטען ונפצע. עכשיו הוא בסדר, כבר אחרי ניתוח, אבל מחכה לו עוד שיקום ארוך".
כשהכוח של רס"ר י' עמוק בלחימה בכפר עזה, רס"ב ב' עם הטרנספורט המקרטע שלו, נשלח על ידי קצין אג"מ לחלץ צוות מהיחידה שנתקל במחבלים בצומת מגן ונזקק לסיוע. "כדי שלא יטעו בנו, פתחנו את החלונות של הרכב, חבשנו קסדות, שאין למחבלים, ואפודים, והפעלנו גם את הצ'קלקה שיש לנו באוטו. אמרתי ללוחמים שעדיף שמחבלים יירו עלינו ולא כוחותינו, כי גם המחבלים היו לבושים במדי צה"ל. המצב היה כזה שאם הייתי מחזיק נשק כשאני מסתערב, הייתי חוטף כדור משני הכיוונים".
אתם, מן הסתם, יודעים להבדיל בין מחבל לאזרח.
"כמובן. זאת המיומנות שלנו. בזמן שהצבא יורה בכל מי שנע בשטח, אנחנו מצליחים לזהות מי מחבל לפי סוג הנשק, דפוסי התנועה שלו, הלבוש וסימנים שמאפיינים אותו. פס ירוק על המצח, למשל - זה חמאס. פס שחור או צהוב - זה הג'יהאד. ולמחבלים גם אין קסדה".
ואיך מזהים את האזרחים העזתים שחדרו עם חמאס לעוטף?
"זה קשה והצליח לגרום לנו לטשטוש, פה ושם".
בינתיים בצומת מגן, הירי נמשך. "הגענו לתחנת דלק פז, 200 מטר לפני צומת מגן, ואני רואה שם מיסוך כבד, הרבה מאוד עשן. התחנה חטפה, שרפו את המפעל וגם אנחנו חוטפים ירי. פרקנו מהאוטו חמישה אנשים וירדנו לתעלה, וכשהעשן התפוגג אני קולט טנדר עם שני מחבלים הרוגים ורכב מלא בציוד: אוכל, פצצות, אר־פי־ג’י, נשקים - נפלנו על רכב הלוגיסטיקה שלהם.
"המשכנו להתקדם ואז חטפנו צרור רוחב, כדורים שרקו לנו ממש מעל הראש. נשכבנו על הרצפה בתוך השיחים. פתאום אני קולט לידי גופה של רב־סרן - קצין מטכ"ל שירו בו. משכתי אותו לתעלה לצד הכביש, כדי שיאספו אותו, והמשכנו. כוח צה"ל היה בדיוק בלחימה על הצומת. אמרו לנו שיש שם שלושה מחבלים צלפים, שמורידים כל מי שנכנס לטווח הראייה שלהם. ניהלנו איתם לחימה והרגנו שניים מהם. החבר'ה של המטכ"ל הרימו רחפן וצלף שלהם הוריד את השלישי".
ומה עם הצוות שיצאת לחלץ?
"ניסיתי ליצור קשר עם הלוחם שלי. אני קולט שהרכבים שלהם עומדים בצד, מחוררים, אבל הם הספיקו לרדת לתעלה ולנהל משם לחימה. הצלחנו לחלץ אותם. היה שם הרוג אחד. העמסנו אותו על הרכב והעברנו לאמבולנס. חשבתי לתומי שאין יותר גופות, ואז אני קולט ערימה של הרוגים בצומת. שם התחלתי לעכל שהאירוע גדול, ועדיין, המטרה שלי הייתה להגיע ללוחם שלי בכפר עזה. ירדנו לכיוון צומת סעד, ואז הצבא עצר אותנו ואמר: 'יש מחבלים, כל מי שנכנס יורים בו'. הייתי בדילמה קשה. מצד אחד אני רוצה לחלץ את הלוחם שלי, מצד שני, אני לא רוצה לסכן את חייהם של חמשת הלוחמים שאיתי, כי הרכב שלנו לא ממוגן".
מה עשית?
"בערך ב־14:00 בצהריים הגיע לצומת זאב (רכב ממוגן) שלנו מנחל עוז. ואז אני רואה שהוא מפונצ'ר. חטף אר־פי־ג’י, והגופה של הלוחם שלנו, מפקד הצוות, יעקב, נמצאת בפנים. הוא היה איש קבע שהתחיל אצלנו במודיעין, ונאבק ממש כדי להיות לוחם. הוא לא היה בפלוגה שלי, אבל לפעמים היו מתווכחים על שטויות, על ניקיונות בבסיס. כאלה", רס"ב ב' מחייך בעצב. "גיבור אמיתי. הם נלחמו שם כמו אריות במשך שמונה שעות וחיסלו 100 מחבלים. הצילו את נחל עוז.
"בינתיים אני שומע בקשר שהכוח של מפלג שלנו ביחידה, נתקל עם מחבלים ליד יער שוקדה - דרומית לסעד. אמרתי ללוחמים שלי, עכשיו אנחנו טסים לשם, אבל שוב צה"ל לא איפשר לנו להיכנס כי הרכב לא ממוגן. זו תחושת תסכול איומה, כי אנחנו הרי המומחים לתרחישים האלה".
מה נצרב לך בזיכרון מאותו יום?
"לראות את הלוחם שלנו יעקב מוטל כך בתוך הזאב. וגם ילדה בת 11 שראיתי בכניסה לכיסופים. היא שכבה ברכב, ירויה בראש, עם עוד בן משפחה שלה. אני אבא לילדה בגיל הזה. כל הגופות האלה, אלו מראות שקשה לתאר".
רפ"ק א', סגן מפקד ימ"ס דרום, ניהל בינתיים לחימה במחבלים שחדרו לאופקים. "אחרי שקיבלתי מלוחם שלי שגר באופקים הודעות וצילומים של המחבלים בעיר, התלבשתי במהירות. בדיעבד התברר שנכנסו שני טנדרים עם 15־16 מחבלים, וירו בכל מי שהם ראו בחוץ, או פתח להם דלת. לא היה איתי ציוד, כי ביום ראשון הייתי אמור לצאת להכשרה ייעודית והנשק הארוך היה ביחידה, אז בלית ברירה יצאתי רק עם האקדח. בחוץ אני פוגש את הלוחם שמסר לי את הדיווח קודם, ושנינו מתקדמים לכיכר, ליד הבית של רחל אדרי. למזלי, כוח מתחנת אופקים הגיע עם נשקים ארוכים, אחרי שהרגו להם שם שוטרים, אז לקחתי מהם אחד. הקצין שלי חבר אליי שם והצטרפו אלינו עוד שלושה לוחמים מהיחידה, שהגיעו מאזור קריית־גת ומהמושבים.
"אני סוגר איתם מסביב לבית של רחל. מבין שיש שם מחבלים עם בני ערובה. לא יודע בכמה מדובר, רק שהם חמושים היטב. בשלבים מוקדמים הם כבר ירו בשוטרים ובאזרחים, ואחר כך התבצרו בבית. אני מצמצם לכניסה. יש שם שלושה שוטרים, כולל הבן של רחל שהוא קצין משטרה, ורואה דרך גרם המדרגות שהמחבל צמוד לרחל ומחזיק בה. אני מושך את הכוח שלי לאחור ומזהיר אותם: 'אתם מקובצים פה, ואם הם זורקים רימון ‑ יהיו לנו הרוגים'.
"בינתיים, הקצין שלי מראה לי סרטון ששלחה לו אשתו, שוטרת שאיבטחה את המסיבה ברעים וירו בה. הוא שואל אותי, מה לעשות? אמרתי לו, 'כולם בזירות. קח את הלוחמים שנמצאים פה וצא אליה'. הוא לוקח שלושה לוחמים ואני נשאר עם שניים. הקצין שלי מנסה לסרוק מסביב לבית של רחל, ואז שומעים ירי ברחוב סמוך.
"קופצים לברר מה קורה. מבצעים איגוף ומצטרפים ללחימה שמתנהלת שם, מול שני מחבלים שהתבצרו במחסן אחורי של בית ברחוב. במזל, הבית היה ריק. אני מקבל שם כוחות כחולים, מג"ב, יס"מ, אבל הם לא מצליחים להתקדם. המחבלים יורים לעברם ומשליכים עליהם רימונים.
"אחד הלוחמים שלי, שגם לו אין נשק ארוך, כי הוא השאיר אותו ביחידה ‑ לוקח מגופת מחבל ששכב ברחוב רימון רסס. ככה אנחנו מנהלים מולם לחימה. זורקים עליהם את הרימון שלהם. ואז אחד המחבלים נבהל ומציץ עלינו. הוא לבוש במדי צה"ל. צועקים לו: יאללה, אִטְלַע בַּרַּה (קדימה, צא החוצה), וגם: נאזל בנטלון (תוריד את המכנסיים שלך), שנראה שאין עליו חומרי נפץ".
ואיך הוא הגיב?
"הוריד את החולצה, וכנראה רצה לזרוק עלינו מטען, או משהו כזה. מחבל שני עמד מאחוריו. הם היו מצוידים במטענים רבי־עוצמה, מטול אר־פי־ג’י, רובה קלאצ' על הצוואר. חיסלנו את שניהם. הקצין והלוחם שלי לקחו להם את רובי הקלאצ' ושמו על עצמם מיד תגים מזהים וכובע של היחידה - כי היה חשש גדול מירי דו־צדדי".
אחרי חיסול שני המחבלים, רפ"ק א' חוזר לכיוון הבית של רחל ומחליט להמשיך הלאה. "הבנו שאין לנו מה לתרום עוד לאירוע. אני מושך את הכוח שלי אחורה. אנחנו כבר שמונה אנשים שהתאספו, עם שני רכבים. ואז אני מקבל דיווח שמפקד היחידה ופלגה נוספת שנמצאים באזור רעים מבקשים חילוץ".
לקראת אחר הצהריים מבינים גם בפיקוד הבכיר כי לוחמי ימ"ס רבים תפסו יוזמה וירדו עצמאית לשטח, ומתחילים לרכז אותם בצומת אורים, תשעה ק"מ ממערב לאופקים. שם חובר אליהם גם רפ"ק א'. "מתברר שהקצין שהלך לחלץ את אשתו השוטרת מהמסיבה נתקל בדרך בכוח מחבלים, התהפך עם הרכב, כדור שיפשף לו את הראש ולוחם שלנו, שהיה איתו, נפגע ביד וברגל", הוא משחזר. "אחרי חילוץ שלו על ידינו ושל עוד מספר פצועים מהמסיבה, הוא הטיס את האישה לבית חולים. משם המשכנו לנקודת הכינוס בצומת אורים.
"אני מגיע לתחנת הדלק לפני הצומת, בסביבות 14:00 בצהריים, ויש שם אנדרלמוסיה מטורפת. מפנים לשם פצועים מהמסיבה, כי מתברר שהאמבולנסים לא ממוגנים ולכן לא יכולים להיכנס לאזור. מסביב המון אזרחים וכוחות משטרה שמחלצים את הפצועים, שמנשקים שם את האדמה ולא מאמינים שהם ניצלו. אנחנו עוצרים. מנסים להבין מה קורה, והכוח שלי מתחיל להעניק סיוע רפואי ראשוני לפצועים, עד שיגיעו לשם כוחות ההצלה. משם המשכנו לכפר עזה, כדי לחלץ את הלוחם שלנו, שנפגע מהמטען".
ומה עם שני הלוחמים הנוספים שיצאתם לחלץ מהקיבוץ?
"שניהם ניצלו", אומר רס"ר י'.
עכשיו, במפגש, הם מודים שגם הם לא היו מוכנים לתרחיש שהתגלה באותה שבת. "הופתענו שם, כמו כל הצבא, וכמו כל משטרת ישראל", מודה רפ"ק א'. "בפועל, גם אם הייתי שם עם כל לוחמי היחידה שלי ‑ לא הייתי מצליח להשתלט על כל הכמות הזאת של המחבלים".
רס"ב ב': "היו שם קרוב ל־4,000 איש כמעט".
הופתעתם מהאכזריות של חמאס?
"כן. זאת הייתה אכזריות בלתי נתפסת. לא אנושית".
רס"ר י': "אלו מראות שלא ראיתי בחיים. זאת רמת אכזריות שדאעש בעצמם לא מגיעים אליה. אמרתי לחברה שלי שאם הייתי נלחם מול בני אדם, אז מילא, אבל אלא היו בהמות על סמים, עם רמת אכזריות שלא ראיתי בחיים".
מה הרגע שנצרב לך בראש מיום הלחימה הזה?
"כשיצאנו מכפר עזה היה לי פנצ'ר בדרך, אז עצרתי אזרח עם רכב שהעמיס עליו גופות. הוא אמר לי: תפתח את תא המטען, אבל אל תיבהל. פתחתי מאחור, ויצא משם שפריץ של דם, הוא העמיס שם חמש גופות שהתעללו בהן באכזריות שאי־אפשר לעכל ואי־אפשר למחוק מהזיכרון".
רפ"ק א': "27 שנה אני נמצא במערכת. ראיתי זוועות בחיי, אבל גם אני נדהמתי לראות אזרחים חפים מפשע כשהם דרוסים, שרופים, מרוטשים מרימונים, או כרותי איברים".
כמי שעברו פאודות, הרגשתם שאתם מוכנים יותר ללחימה שהתנהלה שם?
רס"ב ב': "כולנו היינו שווים שם בלחימה. זה לא המקום לפאודות, זה לא היה מעוז מחבלים שצריך להכניס אליו סוכן סמוי. זאת הייתה לחימה נטו".
רפ"ק א': "בכל זאת, יש לנו איכויות שאין לאחרים. הכוח שלנו בשטח אורבני מתבטא טוב יותר, מיומן יותר. יש לנו הרבה יותר ניסיון והרבה יותר כלים ואמצעים לעומת מחלקת חי"ר בגולני, שיודעים לעבוד ככוח מתמרן עם טנקים, שריון והכוונת מסוקי קרב".
לקראת סוף המפגש מקבלים השלושה טלפון בהול והולכים להסתודד בצד. "אנחנו עדיין נמצאים בלחימה", מסביר רס"ב ב' כשהם חוזרים. "עובדים בעיקר מול המודיעין והשב"כ, שמחלק לנו משימות. אנחנו משמשים בתור הכוח המבצעי שלהם. בין היתר, לאתר אנשים שנשארו עדיין בארץ".
חודש אחרי המתקפה הרצחנית, ומה הלאה? איך תיראה הפעילות שלכם עכשיו?
רס"ב ב': "אנחנו אחראים על ביטחון הפנים, ההגנה על היישובים בעוטף והעבודה עם השב"כ".
רפ"ק א': "אנחנו לא ערוכים לכניסה קרקעית כמו הצבא, זה לא התפקיד שלנו. אבל נגיב לכל תרחיש אפשרי על יד הגבול".
רס"ב ב': "המוטו שלנו הוא: 'קודם נחשוב ואז נסתער'".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
