מלחמת חרבות ברזל: אמש (שלישי), בתום היום הרביעי לפעולה הקרקעית בצפון הרצועה, ערפל הקרב התפזר בהדרגה. כיתור ואולי ביתור, אלה שני המושגים שמסכמים את השלב הזה בלחימה. עזה ובנותיה מכותרות למעשה; נוצרה רצועת ביטחון שמקיפה אותן סביב, ואמורה למנוע כניסה מבחוץ של בני אדם ואספקה ולאפשר יציאה רק דרך מסדרונות שיגדיר צה"ל. זה עוטף עזה החדש - עוטף ומהדק ולוחץ.
מדרום לעיר עזה נראה שהכיתור הופך לביתור: אפיק נחל עזה מפריד בין צפון הרצועה למרכזה, ואין יוצא ואין בא. תוכניות לביתור עזה לרוחב עלו גם בסבבי לחימה קודמים ומסיבות שונות לא בוצעו. הן בוצעו הפעם.
בניגוד לסבבים הקודמים, מדובר בכניסה עמוקה, לא רק לשטחים חקלאיים ולשוליים של האזור הבנוי אלא לשכונות מאוכלסות. המחיר בחיי לוחמים כבד, כבד מאוד. החברה הישראלית מסוגלת לעמוד בו, אבל היא תעמוד בו רק אם תדע שיש תכלית למחיר הזה, שמאחורי המאמץ הצבאי ודם הלוחמים יש תוכנית מבוססת, מעשית, בת השגה.
ההשתלטות של צה"ל דרמטית: היא יוצרת מצב חדש בשטח ופותחת דלת לכמה אפשרויות, כל אחת לחוד וכמה מהן במקביל. אפשרות אחת היא שחמאס ייאבד את שארית השליטה שלו ויתפרק. דגלים לבנים יונפו מעל הבתים שנותרו בעיר עזה וכאוס יתפשט ברחובות. בצד החיובי אפשר יהיה לומר שהמטרה המרכזית של המלחמה הושגה. בצד השלילי 240 חטופים מישראל יופקרו לגורלם. התרחיש הזה רחוק כרגע - חמאס עוד לא מתפרק. אף על פי כן, יש בצבא מי שמבין את הסכנה ונערך.
אפשרות שנייה היא שיחיא סינוואר וחבריו לצמרת חמאס יחוסלו. אפשרות שלישית היא שהשטח הנצור יעמוד בפני אסון הומניטרי; הממשל האמריקני והקהילה הבינלאומית יפעילו על הדרג המדיני לחץ שסופו בבלימת הפעולה.
אפשרות רביעית היא שלאחר שתסתיים ההשתלטות על המעטפת של עזה הכוח העיקרי יעמוד מלכת. על פי ניסיון העבר, ישראל מתקשה לנהל מלחמת התשה מהסוג הזה. המונח "דשדוש" יכבוש את הרשת. לוחמים יתחילו להתלונן. הציבור בעורף יתקשה לקבל באהבה ידיעות על נפילת חיילים.
המלחמה התחילה מנקודה שלא הייתה כמוה באף אחת ממלחמות ישראל: רק חצי מהציבור רוחש אמון לצמרת הצבא; רק שבעה אחוז רוחש אמון למנהיגות הצבאית של ראש הממשלה. מלחמת התשה בפאתי עזה היא הדבר האחרון שהישראלים ירצו להתנסות בו.
אולי זה המקום לומר משהו על סיוע הומניטרי. הטבח בעוטף לא השאיר בצמרת הצבא אף אמא תרזה, וזה לגמרי מובן. הנכונות לפתוח מסדרונות לסיוע הומניטרי לא נובעת מרגישות למצבם של הפלסטינים ברצועה אלא מהצורך החיוני בזמן, בלגיטימציה ותמיכת הבית הלבן: מזון קונה זמן; מים קונים זמן; תרופות קונות זמן.
פוליטיקאים מופקרים כמו איתמר בן גביר לא מסוגלים לקלוט את זה - לא אכפת להם לסכן אינטרס לאומי בשביל כותרת. האספקה ההומניטרית הנוכחית לא מספיקה. היא מתעכבת בגלל סיבות פרקטיות ויכולת ביצוע. לישראל יש אינטרס להגדיל אותה, ומהר. היא מקיימת מגעים עם צרפת ומצרים במטרה להקים בית חולים שדה בצד המצרי, סמוך לגבול. 200 מיטות. אוניית בית חולים תספק עוד 200 מיטות. ספק אם זה יגרום למנהלי "שיפא" בעזה להעביר את בית החולים דרומה, אבל זה יקנה לישראל זמן ולגיטימיות.
אין ניגוד עניינים בין ארה"ב לישראל בסוגיה ההומניטרית לבד מנושא אחד - הדלק. כאשר דובר צה"ל דניאל הגרי דיבר באנגלית על הדלק שאגר חמאס במנהרות שלו הוא כיוון לכתובת אחת - הבית הלבן. הוא ביקש להוכיח לאמריקאים שאין בעיית דלק בעזה.
אלא שגם לאמריקנים, לא רק לישראלים, יש אילוצים פוליטיים. התמיכה החד-משמעית של ביידן בישראל עשתה אותו - זמנית - לאהוב בנשיאים כאן אבל פגעה בו בסקרים באמריקה. באגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית לא אוהבים את החיבוקים שהרעיף הנשיא על הישראלים ואת הסיוע הנדיב שהבטיח להם.
כתוצאה, הרגישות של הממשל לפגיעה בזכויות אדם בעזה עלתה; החריפו גם התגובות על הפגיעות של נערי הגבעות בפלסטינים בגדה. החריפו גם הלחצים האמריקניים לעסקת חטופים: הם לוחצים על קטאר ולוחצים גם על ישראל.
ישראל זקוקה היום לאמריקה יותר מתמיד. יש לזה מחיר. כך למשל, הבית הלבן כפה על ישראל לחדש את תקשורת האינטרנט מעזה. אינטרנט הוא לא בדיוק תרופה - לעיתים קרובות הוא ההיפך מזה. אבל התקשורת האמריקאית זעקה שלא נותנים לה לעבוד, והבית הלבן זקוק לתקשורת.
במגעים עם חמאס בעניין החטופים מעורבות בעיקר שתי מתווכות - קטאר ומצרים. כל אחת מהן עובדת עם השנייה וגם לבד. לכל אחת מהן אינטרסים משלה. האינטרס של קטאר ברור - היא מבקשת להמשיך לשרת כביכול את כל האדונים - מחמאס עד הבית הלבן - לבצר בכך את מעמדה ברחוב הערבי והמוסלמי ולשריין את עצמה מפני ביקורת.
מצרים לא מוכנה לקלוט את הפלסטינים בשטחה: מבחינתה, היא צודקת. הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי הציע לשלוח את מאות אלפי הפליטים לנגב. את הרעיון הזה דחתה ישראל על הסף, גם זה בצדק. ישראל לא תקים עכשיו כלא למאות אלפי פלסטינים. אבל היא תצטרך לשתף פעולה עם מדינות אחרות בהקמת עיר אוהלים ענקית בגוש קטיף לשעבר. הזמר חנן בן ארי יצטרך לדחות את חלומו לראות בשובה של ישראל לגוש קטיף.
כך מתנהלים המגעים: השליח האמריקני לוחץ חזק על ראש הממשלה הקטארי שלוחץ על חמאס חוץ בקטאר שלוחץ על חמאס פנים בעזה. כשהלחץ מגיע לסינוואר הוא הרבה יותר רך. מרחב ההסכמה קטן. חמאס התרכך במשהו, אולי כתוצאה מהפעולה הקרקעית. גם הצד הישראלי גילה נכונות להתגמש. לא הייתה עד היום עסקה על השולחן. היו דיבורים על עסקה חלקית - גם אתמול. בסוף שום דבר לא הבשיל.
ראש המוסד דדי ברנע נשלח לדבר עם הקטארים בקטאר. ברנע שותף לצוות הצבאי שמופקד על הטיפול בעניין החטופים. בנפרד הגיע לקטאר יוסי כהן. בקטאר שמחו; בצה"ל רתחו מכעס. שוב בנימין נתניהו ומדיניות ההפרד ומשול שלו. כהן הוא חבר קבינט יועצים שהקים נתניהו, במקביל לקבינט החירום. כהן טען שנסע בסמכות וברשות. כדי להרגיע את הסערה אמר נתניהו לצבא שכהן לא מוסמך לדבר בשם הממשלה בנושא החטופים. כנראה שנסע לקטאר כי בא לו לנסוע לקטאר. אף אחד לא האמין להסבר.
ובינתיים ישראל מפסידה בשלושת הפרמטרים החשובים לה - זמן, כסף ולגיטימציה. השלב הראשון במלחמה שמנהלת ישראל דרש השתחררות מהלם הקטסטרופה והורדת אש על הרצועה מהאוויר, מהים ומהיבשה; הפעולה הקרקעית הייתה השלב השני; ההסדרה של השליטה בעזה אמורה להיות השלב השלישי. למיטב ידיעתי, אין לממשלה תוכנית מגובשת בנושא הזה, ואין לה דרך להסביר איך השלב השני מוביל לשלישי.
זאת אחת הדאגות הגדולות של האמריקנים: להבטיח שישראל לא תסכל את התהליך המדיני שיבוא לאחר שהמצב יתייצב ושלא תיכנס להרפתקאות צבאיות בדרך.
נתניהו אוהב דיונים ארוכים, עמוסי פרוטוקולים ודלי החלטות, במהלך מבצעים צבאיים. כך היה בעבר וכך גם עכשיו, ביתר שאת. על רקע משבר האמון בצמרת גלנט הקים קבינט משלו. הרמטכ"ל נודד מדיון לדיון במקום להיכנס לדיונים מבצעיים בשקט, בראש נקי. כמוהו עמיתיו לצמרת צה"ל.
כאשר נתניהו יזם את מסיבת העיתונאים שלו, עם יואב גלנט ובני גנץ, הוא רצה שגם הרמטכ"ל הרצי הלוי יישב מאחורי השולחן, עם הגב לדגלים. לשכת ראש הממשלה ביקשה. בצה"ל אמרו לא. הרמטכ"ל ויתר על הכבוד. אני מנחש שהוא לא מתחרט על הסירוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.11.23
