כשהחיבוק מגיע, מתלווים אליו בדרך כלל חיוכים רחבים. כשהוא נועד לנחם ולחזק, הוא מלווה בהרכנת ראש, דמעה קטנה בעין לאות של הזדהות ומבט חמור שלוכד את גודל השעה וגודל הזוועה. כאלו היו החיבוקים של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ומנהיגי אירופה, שבאו לישראל לאחר שהעולם צפה בבעתה בתיעוד המעשים שביצעו חלאות המין האנושי בתושבי הדרום. ברגעים הללו, איש מהם לא אמר שהרעה שבאה מעזה נבעה מכך שלא היה להם מה להפסיד, או שהם ביקשו לנקום במי שהחזיקו בהם בכלא הגדול בעולם.
המיאוס, לעומת החיבוק, מתפתל לאט לעבר הדלת, לעיתים הוא מופיע בדמות שאט נפש, לעיתים הוא נשמע כמו תיעוב. וזה מה שקורה עתה בעולם הנאור ביחס לישראל: לא עבר עדיין חודש, אבל במערב, כמו גם אצל הידידה הטובה ארה"ב, כבר מדברים על ג'נוסייד שמבצעת ישראל בעזה.
בימים הראשונים עדיין נשמר לישראל הקרדיט של הקורבן הנוקם את נקמתו, אבל עכשיו מדברים עליה כעל מי שמקרבנת - ועושה זאת בעוצמה צבאית גדולה, בעזרת נשק אמריקני שזורם בכמויות לישראל, בעוד שלעזה אין דלק, מים, מזון ותרופות. התמונות שמגיעות מהרצועה לעיניים המערביות קשות לצפייה: אמא המחבקת את תינוקה בן השנה ומסרבת להאמין שהוא מת, וילדים פעורי עיניים ומכוסים אבק מביטים על גופות אחיהם. ולעולם מתחיל להימאס. אי אפשר לייבש שלולית דם אחת על ידי יצירת אחרת, או ליצר יתמות כדי להשכיח שכול.
ביידן, שאוהב את ישראל וחרד לגורלה, מוטרד מהמשבר ההומניטרי בעזה ומפעיל על ישראל מכבש של לחצים להכניס משאיות ציוד נוספות לרצועה המופגזת. לישראל יש תמיכה, עדיין, אבל הטון משתנה - והעולם היהודי חרד, מפני שככל שמתפרסמות יותר תמונות קשות מעזה, ואף זוכות בחלק מגופי התקשורת לכינויים כמו "רצח עם", כך הופכים מרכזים קהילתיים יהודיים בעולם למטרה להמון פלסטיני זועם.
אורלי אזולאיגם בשל כך, ביידן החליט לשים לזה קץ: הוא חותר כאן ועכשיו להסדר מדיני, כי אין פתרון צבאי. לנשיא האמריקני, שהפופולריות שלו בצניחה בעיקר בקרב מפלגתו, יש אינטרסים פוליטיים. האגף השמאלי-ליברלי במפלגתו זועם עליו על כך שהוא מביע תמיכה חד-צדדית בישראל ומתעלם ממצוקת עזה, וזה מה שמניע את אנשי הבית הלבן להכין תוכנית מדינית, בשיתוף אירופה, מתוך כוונה לצרף גם את סעודיה - ששואפת לברית הגנה עם ארה"ב, ולכן אולי תהיה מוכנה להירתם לטובת העניין.
השלב הראשון והמיידי אמור להיות הפסקת אש כדי לאפשר חילופי שבויים, כולם תמורת כולם, משאיות של אסירים פלסטינים תמורת החטופים בעזה. לאחר מכן יגיע זמן הפתרון המדיני, הזמני, שבמסגרתו תועבר השליטה על עזה לידי גוף פלסטיני שיהיה מורכב מכמה פלגים. וזה, כך מקווים בארה"ב, יהיה הבסיס לפתרון עתידי של שתי מדינות - כאשר, לפי התוכנית שלהם, עזה תחבור לגדה המערבית בגשר עילי. עוד הרבה נהרות של הרג ודמעות ישפכו לפני שזה יקרה, אבל זה חייב לקרות - כי אי אפשר לנצח לחיות על הדם.
- אורלי אזולאי היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
