בצה"ל הבינו מלקחי סבבי הלחימה הקודמים בעזה ומלחמת לבנון השנייה שפתיחות תקשורתית רבה מדי עושה נזק ומעניקה לאויב מודיעין יקר ערך. לכן החליטו הפעם לטשטש את תנועות הכוחות על הקרקע - לא רק באש שמתגלגלת לפניהם וממזערת את האבדות בצידנו, אלא גם במיסוך תקשורתי שנועד לבלבל את האויב, פשוטו כמשמעו. כתוצאה מכך, גם לאזרחי ישראל החרדים בעורף אין תמונת מצב ברורה על התקדמות הלחימה.
חוסר הוודאות הזה פוגע במידה מסוימת בחוסן הלאומי. כך קרה כשהשבוע נחתה הבשורה המרה על נפילתם של 15 לוחמים ביממה אחת. המכה קשה במיוחד משום שמאז יום שישי בערב, שבו התחילה המתקפה הקרקעית על צפון הרצועה, הכול הלך חלק ובקלות. שלושה ימים נעו הכוחות באיטיות ובזהירות כשמסך אש מהאוויר ומהקרקע נע לפניהם ופוגע בעוצמה בכל אויב. לפעמים הוריד חיל האוויר פצצה של טונה חומר נפץ במרחק של מאות מטרים מהכוח המתקדם שאנשיו זיהו התנגדות. הכטב"מים של חיל האוויר פעלו אפילו קרוב יותר לכוחות וגם תותחי הארטילריה תרמו את שלהם לחיסול מחבלים או צוותי נ"ט שהופיעו באמצעי הראייה והחיישנים של הכוח המשוריין. אנשי ההנדסה זיהו ופירקו מטענים והדחפורים חשפו מטעני נפץ עצומים שהוטמנו בצירי התנועה העיקריים.
ביום שלישי חל המפנה כשגדוד צבר של גבעתי הגיע לעימות ישיר עם קו ההגנה העיקרי של חמאס במחנה הפליטים ג'באליה. זו הפעם הראשונה בעצם שבה פעל חמאס כפי שתיכנן לפעול בשטח העירוני הצפוף. גדוד צבר התמודד יפה והסתער וכבש את המתחם, אבל באירוע ביש מזל אחד נגמ"ש של הגדוד חטף טיל נ"ט ונהרגו בו 11 לוחמים. יכול להיות שהיה זה אר-פי-ג'י 29, שיש לו ראש נפץ תרמובארי כפול שמאפשר לו לא רק לחדור שריון, אלא גם לייצר חום ולחץ גבוהים במיוחד. אנשי חמאס שפלשו לישראל היו מצוידים במאות כאלה. נגמ"ש הנמר שנפגע מצויד במערכת "מעיל רוח" להגנה מפני טילי נ"ט אבל היא לא פעלה. עכשיו חוקרים מדוע.
אבל ככלל, עד עכשיו מצליחים הכוחות להתמודד יפה עם יכולות הנ"ט הקטלניות שצבר חמאס בכמויות עצומות. הערפל התקשורתי שצה"ל זורע במכוון מצליח לשלול לעת עתה מהנהגת הארגון את היכולת לא רק להבין היכן נמצא המאמץ או המאמצים העיקריים של צה"ל, אלא גם מקשה עליה לשלוט בדרגי השטח. חמאס התכונן בדיוק למצב הזה ולכן נערך באופן שכל שכונה או מחנה פליטים ברצועת עזה מהווים גדוד שיכול לפעול באופן עצמאי.
מפקדי הגדודים הם האנשים החשובים ביותר בשדרת הפיקוד של חמאס, שלו חמש חטיבות. בכל חטיבה כמה גדודים, ובכל גדוד משרתים בני אותה שכונה או אזור של הגדוד. לכן, כשצה"ל פועל למוטט את הכוח הצבאי ולהרוס את התשתיות הצבאיות, הוא לא מנסה לכבוש שטח אלא למוטט את מתחמי הלחימה של חמאס, דוגמת זה שבו התבצר גדוד ג'באליה.
מפקד הגדוד, ביארי, לא עמד בראש אנשיו כשלוחמי גבעתי הפתיעו אותם ובאו מכיוון שהם לא ציפו לו. הוא היה בביתו במחנה ושם מצא אותו החימוש המדויק, הכבד, שהוריד עליו חיל האוויר. ביארי הוא דמות מפתח בחמאס בעזה ותקצר היריעה מלתאר את הנזקים והאבדות שהוא הסב לישראל במשך שנים. הוא גם היה אחראי לתכנון ולהוצאה לפועל של המתקפה הרצחנית בכפר עזה ובקיבוצים נוספים. כמוהו מפקדי גדודים אחרים שצה"ל כעת מרכז מאמץ לאתרם ולחסלם. כל עוד הם מתפקדים בשטח, גם אם יחיא סינוואר ייעלם, חמאס ימשיך להילחם.
הרוצחים המבוהלים
אימו של אלוף (מיל') יוסי בכר, תושבת בארי, הייתה שם בשבת הנוראית. בכר רץ בקיבוץ, נלחם והרג 11 מחבלים, אך לא הספיק להציל את אימו - שנרצחה. למרות האבל הכבד הוא נסע מיד לפיקוד והתייצב לתפקידו כסגן מפקד פיקוד הדרום במילואים. מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן הציע לו - ובכר נענה: שניהם עלו לגג מפקדת הפיקוד, שם אלוף בכר ישב רבע שעה שבעה על מות אימו, ואז חזר לנהל את הלחימה.
חמאס דומה לדאעש לא רק ברצחניות ובסדיזם של אנשיו, אלא גם במוטיבציה הדתית שלהם. מי שמצפה שבשלב קרוב של הלחימה בעזה נראה חמאסניקים יוצאים עם דגלים לבנים, קרוב לוודאי שצפוי להתאכזב. אלה לא אנשי יאסר ערפאת, שעלו ב-1982 על ספינות הגירוש מביירות לתוניס. לכן מפקדי הכוחות הלוחמים של צה"ל מבינים שכיתור ומצור הם אמצעי שספק אם יביא את התוצאות הרצויות. מיטוט חמאס חייב להיות פיזי.
יש בין מחבלי הארגון לא מעטים שינסו לברוח לדרום הרצועה, יגלחו את זקנם ויתלבשו בהתאם לשם כך. צה"ל מנסה למנוע את זה באמצעות כיתור וביתור הרצועה. הכוונה היא להגיע לכל מקום מעל ומתחת לפני הקרקע שבו הם מסתתרים, ולנטרלם. מי שייכנע, כשיגיעו אליו, ייקחו אותו בשבי. ללוחמים ולמפקדים ניתנו הוראות חמורות להתנהג על פי דיני המלחמה, והיחס לשבויים הוא חלק מזה. זה גם יעיל, מפני שכל שבוי מניב מודיעין יקר ערך.
זה בדיוק מה שקרה עם כ-200 אנשי הנוח'בה שנתפסו בשטח ישראל בין 7 ל-10 באוקטובר. הם נחקרו בשטח על ידי אנשי יחידת 504 של אגף המודיעין של צה"ל, ואחר כך חלק מהם הועברו להמשך חקירה על ידי שב"כ. האנשים האלה, שחלקם לפחות חשו רגשי אשמה על רצחנותם והיו מבוהלים, סיפרו איך חמאס מתכנן את המגננה שלו באזור שבו גרו, איך הוא מציב את מארבי הנ"ט ומהי שיטת הפעולה. המידע הזה הועבר למתכנני התמרון הקרקעי בפיקוד הדרום והיה בין הגורמים לכך שאלוף פיקוד הדרום, האלוף פינקלמן, החליט לגנוז את תוכניות התמרון הישנות ולתכנן מחדש את המתקפה הקרקעית. בשטח התווסף תכנון פרטני שאת מימושו אנחנו רואים כעת. השבועיים שבהם המתינו הכוחות התוקפים בשטחי הכינוס לא היו אפוא בזבוז.
הגורם השני שהשפיע על תכנון המערכה, היה השילוב הבין-זרועי בין כוחות הקרקע, חיל האוויר, חיל הים והמודיעין. חלק ניכר מהמודיעין הגיע משב"כ, שנרתם לפעילות המבצעית, כולל ביצוע פשיטה חשאית שבה אנשיו היו הכוח המבצע העיקרי בשחרור התצפיתנית אוֹרי מגידיש. זו בעצם המלחמה הראשונה שבה מפקדי כוחות הקרקע מפעילים ישירות מטוסי קרב וספינות טילים. היה אפילו מקרה אחד שבו מפקד בכיר של צוותי קרב שפועלים בשטח נתן פקודה בעצמו למטוסי חיל האוויר להמריא כדי לסייע לכוחותיו.
השילוב הזה והאמצעים הטכנולוגיים שמאפשרים אותו, מוכיח לעת עתה את עצמו בצורה מיטבית. למשל בשימוש נרחב בכטב"מים לגילוי וזיהוי מסוג "רוכב שמיים" ורחפנים שמזהים מארב נ"ט ממרפסת אחד הבתים או מאחורי חומה, ואז כטב"ם תוקף מסוג "זיק" או מסוק קרב פוגע במחבלים.
גורם שלישי שהשפיע על תכנון המתקפה היה הצורך לשמר את הלגיטימציה לפעולה ולהימנע מלבצע דברים שעלולים לגרום אסון הומניטרי, כמו העלילה שניסו בחמאס לתפור לישראל בבית החולים אל-אהלי. מרכיב חשוב בשימור וקידום הלגיטימציה שהיא משאב לחימה חשוב הוא הנכונות של ישראל להכניס סיוע הומניטרי, למרות התנגדות כמה משרי הימין בקבינט, למשל איתמר בן גביר. המשאיות עוברות בדיקה ביטחונית ישראלית, וישראל מסרבת בעקביות להכניס דלק מסוגים שונים לרצועה, כיוון שהדלק הזה הוא שמאפשר לחמאס להניע את הגנרטורים שמפעילים את מערכות האוורור במנהרות הלחימה שלו ואת מערכת הקשר והמחשבים שלו.
באגף המודיעין בצה"ל יודעים שלעת עתה לחמאס לא חסר דלק. הוא גונב דלק מארגון הסיוע של האו"ם, אונר"א, ומפעיל לחץ על דעת הקהל הבינלאומית בטענה שהדבר נחוץ להפעלת הגנרטורים של בתי החולים. בישראל דוחים את הטענות האלה ואף מציגים צילום מהאוויר של מאגר עצום של אונר"א שמספק דלק לבתי החולים, וממנו חמאס לוקח לעצמו מעשר. אבל האמריקנים לוחצים ואפילו הקטארים טוענים שהעברת דלקים לחמאס תקל עליהם לתווך בעניין החטופים. ישראל, בצדק, עומדת בסירובה.
אבל השיקול החשוב ביותר שהשפיע על התכנון היה ההחלטה הנחושה הן של הדרג המדיני והן של מפקדי צה"ל להימנע מפגיעה בשוגג בחטופים. זו אחת הסיבות לאופן הזהיר, המדוד, שבו מתקדמים הכוחות.
תקדים מוסול
ביום שישי בערב, שבו כבר החלה המתקפה הקרקעית הגדולה מצפון הרצועה, דובר צה"ל הוריד פרופיל. הוא לא שיקר כשאמר שכוחות של צה"ל פועלים ברצועה, אבל לא אמר את כל האמת. זה נועד גם במידה רבה לא רק כדי לבלבל את הנהגת חמאס, אלא גם כדי לא לגרות את הציר הרדיקלי השיעי בהנהגת איראן לפעולה.
באמצע השבוע כבר היה ברור שאנחנו בעיצומה של המתקפה המלאה בצפון הרצועה. המהלך הזה עדיין לא הגיע לסיומו, כיוון שלא כל נקודות הכובד של מערך ההגנה המבוזר של חמאס הותקף וישנה עוד מלאכה רבה לעשות. לדברי המחבלים שנחקרו וכלי תקשורת ערביים, חמאס נערך בכמה קווי הגנה שמתעבים והולכים, מגדר הרצועה לכיוון מרכז עזה. אלה לא קווי הגנה רציפים, אלא הגנה ניידת באמצעות מארבי נ"ט שאמורים לדלג ממקום למקום ולפגוע בטורי השריון והרגלים שמתקדמים עד לפאתי השטח הבנוי בצפיפות במחנות הפליטים המקיפים את הרצועה - ג'באליה, שאטי ואחרים, ושכונת זייתון. בכל אחד מהם כבר יש מתחם מרכזי גדודי גדול מעל ומתחת לקרקע שממנו מוציא מפקד הגדוד מארבי נ"ט ולוחמים שמיועדים להתעמת עם כוחות צה"ל. בנוסף לכך, השטח זרוע במטענים גדולים וקטנים שחלקם מוטמנים בקרקע וחלקם בקירות.
בלילה שבו התחילה המתקפה הקרקעית ביצע חיל האוויר מתקפה בקצב ובהיקף שלא נראו כמוהם על מערך ההגנה הקדמי שלעברו ובתוכו החלו לנוע כוחות צה"ל. ההפצצה נעשתה במדויק על פי מאות מטרות שסיפק מרכז המטרות של חיל המודיעין. מרכז המטרות הוקם רק לפני ארבע שנים על ידי הרמטכ"ל אביב כוכבי כדי להתגבר על הבעיה הכרונית שהייתה לצה"ל בבנק המטרות המדויקות שאיתו היה יוצא לכל סבב לחימה. מרכז המטרות הזה פועל כעת, והוא גם מוודא שחיל האוויר שמפציץ בשיטתיות את מנהרות הלחימה של חמאס לא יפגע בחטופים. מרכז המטרות גם מוודא עד כמה שניתן שלא תהיה פגיעה באזרחים לא מעורבים שאינם נמצאים במתחמי הלחימה של חמאס.
בשיחות עם מפקדים בצה"ל הם מזכירים שעברו כמה חודשים לפני שמבצע "חומת מגן" ב-2002 התחיל להשיג תוצאות ויותר משנתיים עד שהוא הסתיים. מה שקורה כעת ברצועת עזה הוא גדול פי כמה ודומה יותר למה שקרה במוסול שבעיראק, שהקרב עליה נגד דאעש נמשך 266 ימים (תשעה חודשים). גם שם התושבים ברחו לערי אוהלים מחוץ לעיר עד שהקרבות הסתיימו. אבל במוסול, האמריקנים ובעלי הברית שלהם פעלו רק מהאוויר. את העבודה על הקרקע עשו מיליציות של לוחמי הפשמרגה הכורדים והכוחות המיוחדים העיראקיים יחד עם מיליציות שיעיות. לכן, אסור לצפות להכרעה מהירה או לתמונת ניצחון, אלא רק לקוות שמשימה תתבצע במינימום אבידות.
לכן גם כל כך חשובה הלגיטימציה מהקהילה הבינלאומית. יש להבדיל בין הלגיטימציה שישראל וצה"ל מקבלים ממנהיגים כמו נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, נשיא צרפת עמנואל מקרון, ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק והקנצלר הגרמני אולף שולץ, לבין חוסר הלגיטימציה בתקשורת במערב וגם בחלק ניכר מהאוניברסיטאות. לעת עתה מקבלי ההחלטות במערב, ובראשם ביידן, עומדים כצוק איתן מאחורי ישראל. סונאק אף פיטר שר בממשלתו שצידד בפומבי בהפסקת אש. אבל ביידן והפוליטיקאים באירופה תלויים בדעת הקהל בארצם, ולכן בזירת הלגיטימציה צריכה ישראל לפעול בצורה הרבה יותר אגרסיבית, ובמקביל, צה"ל חייב דווקא להיות לעיתים מרוסן יותר ממה שרצוי לו.
המלחמה בעזה חושפת שיש לנו בעיה קשה עם הדור הצעיר הפרוגרסיבי בארה"ב, כולל לא מעט יהודים. עובדה זו מחייבת את ישראל למאמץ רב-שנתי, לטווח ארוך, שעיקרו הפגנת נכונות לשתף פעולה עם הממשל האמריקני בגיבוש הסדר פלסטיני-ישראלי. גם המשטר שיהיה ברצועת עזה אחרי שתסתיים המלחמה יחייב הסדר כולל והאמריקנים אומרים את זה בצורה ברורה.
מה שיקרה מעכשיו ברצועה הוא שלב ארוך ומייגע, עתיר סכנות לכוחות צה"ל, שבו יהרוס בשיטתיות את כל התשתיות הצבאיות, כולל משגרי הרקטות והמרגמות המוטמנים, מחרטות הייצור ומחסני הנשק וחומרי הנפץ המרובים. במקביל יהיה צורך למצוא את המפקדים, בעיקר בדרג המג"דים והמ"פים של חמאס ושל הג'יהאד שלא חוסלו תוך כדי לחימה. הלחימה הזו היא שתקבע אם מדינת ישראל תצליח ליצור בעזה מצב ביטחוני שיאפשר לתושבי הקיבוצים בעוטף עזה ובשדרות לחזור לבתיהם ולגדל בשקט את ילדיהם.
בישראל יושבים עכשיו צוותי חשיבה רבים בדיוק על המדוכה הזו והדרג המדיני, בעיקר המועצה לביטחון לאומי, מנהל דיאלוג עם האמריקנים בעניין הזה. אבל בישראל לפחות ברור שהסדר כזה צריך לכלול לא רק את צפון רצועת עזה עד ואדי עזה, אלא גם את כל דרום הרצועה, כולל אזור רפיח וציר פילדלפי, שבהם מנהרות הברחה רבות שיאפשרו לחמאס לחדש את כוחו. טועה מי שחושב שכיבוש, שליטה ומיטוט שלטון חמאס והכוח הצבאי שלו בצפון רצועה עזה ישיגו את היעד שחיוני לביטחון ישראל. דרום הרצועה הוא בעיה בפני עצמה שצה"ל עוד יצטרך לתת עליה את הדעת.
מגבלות הלחץ הקטארי
הבעיה הכואבת שעדיין לא נראה פתרונה באופק היא שאלת החטופים הישראלים. קטאר מפעילה לחץ על חמאס, כיוון ששליטיה בעצמם נתונים כעת ללחץ ולגינויים כבדים מצד מנהיגי המערב. הקטארים חוששים לאבד את מעמדם הבינלאומי ואת הגנת האמריקנים. חמאס תלוי בהם במידה רבה, אבל אינו מציית לכל הוראה שבאה מהם, ולכן ייתכן שנראה התקדמות חלקית בלבד בזמן הקרוב, וכנראה רק בעניין החטופים בעלי אזרחות זרה.
סימן לכך הוא האישור שנתן חמאס ביום רביעי לעזתים בעלי אזרחות כזו לצאת את הרצועה. הארגון החזיק בהם כבני ערובה עד שהקטארים הבהירו לו שהם עלולים למשוך את ידיהם מהתיווך ומהסיוע שהם מושיטים אם לא יתחיל להתגמש בעניין הזה. ראש ממשלת קטאר לוחץ על איסמעיל הנייה, חאלד משעל ומוסא אבו-מרזוק שיושבים במדינתו, והם מנסים ללחוץ על יחיא סינוואר ועל מרוואן עיסא, שמגלים עיקשות רבה, בין השאר מפני שהמצב בשטח אינו נהיר להם. בעניין החטופים הזרים הם כנראה יגלו גמישות. השאלה היא אם הלחץ הקטארי והמצרי שמופעל על חמאס יאפשר לשחרר גם את הילדים, הנשים והקשישים שיש להם רק אזרחות ישראלית.
קבוצה שלישית היא אנשי הצבא שנלקחו בשבי, החיילות והחיילים, שחמאס יתעקש לקבל משהו תמורתם. בצה"ל סבורים שההתקדמות הצבאית תביא לקריסת מערך ההגנה של חמאס ותוביל אותו להתגמש גם בעניינם של הישראלים ושל לוחמות ולוחמי צה"ל. אולי מנהיגי חמאס ינסו להשתמש בהם כדי להציל את עורם, כפי שעשו אנשי דאעש במוסול. בינתיים, חושבים על כל מיני דרכים אחרות לשחרר את החטופים.
צריך להכיר בכך שגם הלחץ הקטארי הוא לא כל יכול, בעיקר כשסינוואר, עיסא ומוחמד דף יודעים שהם בני מוות. לכן הסיכויים לשחרור קרוב של כל בני הערובה בשלב הנוכחי למרבה הצער אינם גבוהים. מנחמת רק העובדה שהנהגת חמאס בעזה רואה בהם קלף מיקוח יקר מפז והיא לא תפגע בהם ובסיכוי להשיג באמצעותם מוצא סביר עבורה.
אנחנו כעת עדיין בעיצומו של שלב לחימה שמביא תוצאות, אבל כבר גובה קורבנות. בהמשך יהיה צורך לחשוב מי ישלוט בעזה במקום חמאס ומה יקרה בגבול הצפון, שבו התושבים לא ירצו לחזור לבתיהם כל עוד כוח רדואן של חיזבאללה מסתתר בסבך במרחק מאות מטרים מהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23