במלחמת 7 באוקטובר ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתפק ב"תמונת ניצחון". היא זקוקה לניצחון אמיתי. מוחשי. נגמר עידן הבלופים, ושורת הדימויים העשירה שלו. "צריבת התודעה". "ניכוש העשבים". "כיסוח הדשא". "הפעלת המנופים". "חמאס מורתע".
הכותרת
בעד חמאס, נגד ארה"ב: האינטרס של רוסיה במלחמה
30:15
הממשלה מדברת בשני קולות. באחד – היא מבטיחה להביס את חמאס, לחסל את כוחו הצבאי לגמרי. הוא לא ישלוט יותר ברצועה, לעולם. אבל מאחורי הקלעים, דרגיה נשמעים מסויגים יותר. הפלת חמאס הופכת בשיחות הללו למין מטרה ערטילאית, כזו שתימשך שנים; ייקבעו עובדות בשטח, כמו רצועות ביטחון, ויהיו "חיסולים" ו"פשיטות". הבסת חמאס הופכת ממטרה טקטית מיידית, לאסטרטגיה ארוכת טווח של ישראל, כזו שתפעל מתוך רצועת ביטחון, עם מוקשים לאורך גבול עזה, והפעלת לחץ מתמשך. לי זה נשמע, במחילה, כמו עוד דרום לבנון.
לכן כדאי, כבר כעת, להגדיר אומדן שיסביר כיצד נדע שהיכולת הצבאית של חמאס נוטרלה. לדוגמה, השמדת יכולתו לשגר רקטות לתחומי ישראל. לא "הרתעתו" משיגור, ולא "מחיר כבד", אלא חיסול האפשרות הצבאית לעשות זאת. הרי זה החטא הקדמון: ההסכמה הזוחלת לכך שארגון טרור יכניס, מפעם לפעם, את כל דרום הארץ לממ"דים, ובהמשך – את מרכז הארץ גם כן. בעוטף עזה זעקו, בגוש דן התרגלו. כולם עצמו עין.
היו לכך מגוון סיבות: הכלכלה, הנוחות, הקונספציה של בנימין נתניהו שרצה בשרידות חמאס, החשש המובן מפני דם שיישפך בכיבוש קרקעי. כך נולדו ההדחקה והדחיינות. וכך הצליח ארגון טרור עני, בשטח קטן שנשלט בעבר בידי ישראל, להחזיק בגרונה. ב-7 באוקטובר, המפלצת הגיחה מהדרום כדי לשסף את הגרון ממש.
אם, בסוף העימות הזה, חמאס יכול לשגר רקטות לישראל – הזרוע הצבאית שלו שרירה וקיימת. ספק אם תושבי העוטף, ברובם, יחזרו בביטחון לשגרה ולבתיהם. ומדוע שיחזרו? אם אחרי 1,400 נרצחים ונופלים, ישראל לא רוצה או לא מסוגלת להסיר את האיום, מדוע שהם יהיו אלה ששוב ישכבו על הגדר הפרוצה ויספגו את מטר הרקטות והמרגמות? אדרבה, שיבואו משפחות השרים ויתגוררו בכיסופים, בניר עוז, בשדרות.
בעולם כולו מבינים את ההבטחה הישראלית כפשוטה: חמאס יופל. במהלך הצבאי הנוכחי. כדי להגיע למצב שכזה, לכאורה, צריך לעבור מבית אל בית ברצועת עזה. ממרתף למרתף. זו משימה נוראה שתיקח שנים ותעלה בדמים רבים.
לכן, בישראל ובקהילה הבינלאומית מסתובבים רעיונות שאמורים לקצר את התהליך. לאפשר את נפילת חמאס בעזה, במהירות. המעניין בהם מביט באפשרות של יציאת אנשי הזרוע הצבאית של חמאס מהרצועה, בהסכמת ישראל, כולל מנהיגיו, תמורת חייהם ושחרור כל החטופים. זהו מודל ביירות 1982, אז עזב יאסר ערפאת לתוניס בעקבות מבצע שלום הגליל וכיבוש בירת לבנון בידי צה"ל. הנושא עלה בתקשורת בשבועות האחרונים, ומאז הספיק להתקדם. הוא נידון בכמה פורומים בכירים ומהותיים בישראל, בנוכחות ראש הממשלה. נתניהו הביע בו עניין רב. הוא ביקש ועתיד לקבל חומרים נוספים בעניין.
נדב אילאביגיל עוזיעזיבת חמאס את הרצועה תאפשר את הקמתו של משטר אחר; תמחיש שהוא הובס; תיצור הרתעה אזורית; היא לא תדרוש, לכאורה, כיבוש זוחל, שיעלה בחיי חיילי צה"ל ויהיה יקר בזמן. אך הסדקים בהצעה רחבים. הבעיה, הרי, איננה ההנהגה. אלפי פעילים צריכים לעזוב. מנהרות הטרור, מפעלי הייצור הצבאי והרקטות צריכים להיעלם.
ולבד מכך, אם צה"ל הכריז שדרום הרצועה הוא אזור בטוח הומניטרי, מדוע שראשי חמאס לא יתבצרו בבונקרים שלהם שם, לא רחוק מרפיח, ופשוט יסרבו לעזוב? חיי הפלסטינים או הרצון בתום המלחמה אינם מהווים שיקול עבורם. ואם יגיע הרגע שחמאס ישקול כניעה, האם חיזבאללה לא ייכנס למלחמה ממילא – ויהפוך הכל, חושש מתקדים מסוכן של תבוסה?
השאלות מייסרות. לצידן התחושה המתסכלת שהניצחון הכרחי, אך על המתאר שלו שפוך ערפל כבד.
הטור המלא - מחר ב"המוסף לשבת" ב"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 02.11.23
