הם נאלצו לעזוב את ביתם ברגע. לברוח, ולהשאיר הכל מאחור. השבילים, החצרות והנופים שמלווים אותם מאז נולדו התחלפו בבתי מלון בערים זרות. רבים מהם שמעו וראו דברים שצילקו את נפשם העדינה, ואת הסיוט הזה הם נאלצים לעבור כשאחד מעמודי התווך שלהם נמצא מעבר לגבול. כך, כבר 27 ימים שילדים רבים מהעוטף חיים יום-יום את הגעגוע לאבות ולאמהות שלהם שנחטפו, כשהם לא יודעים אם ואיך ייפגשו איתם שוב.
בפעם האחרונה שראתה יעל יהלומי בת ה-10 את אביה אוהד, הוא ישב ירוי בכניסה לביתם בניר עוז. "יש לה הרבה חוויות של טראומה מהאירוע", מתארת אמה בת שבע. "היא נושאת איתה הרבה פחדים, ובעיקר בלילה הכל צף". כשהתחילו האזעקות באותו בוקר נורא של 7 באוקטובר נכנסו בני משפחת יהלומי לממ"ד – אוהד, בן זוגה של בת שבע, איתן בן ה-12, יעל בת ה-10 ואחותם התינוקת, בת שנה ושמונה חודשים. "לא הצלחנו לסגור את הדלת של הממ"ד", היא משחזרת. "אוהד התכתב עם חברים, הבין שהמצב חמור והחליט לצאת מהממ"ד ולטרוק עלינו את הדלת, שאנחנו נהיה סגורים והוא יישב בחוץ עם אקדח. בסביבות 10:00 חדרו אלינו מחבלים הביתה, והיו חילופי ירי בין אוהד לבינם".
2 צפייה בגלריה
האם בת שבע ויעל בת ה-10. "היא מאוד מתגעגעת לאבא שלה ומקווה שהוא יחזור, אנחנו לא יודעים מה מצבו"
(צילום: יאיר שגיא)
הכותרת
בעד חמאס, נגד ארה"ב: האינטרס של רוסיה במלחמה
30:15
ארבעה מחבלים פרצו את הממ"ד בו ישבה בת שבע עם הילדים. כשהם יצאו ממנו הם ראו את אוהד בכניסה, ירוי ומדמם. "הם אמרו לנו לבוא איתם, שהם לוקחים אותנו לעזה", היא משחזרת. "הקיר היה מרוח בדם. אוהד אמר 'אני אוהב אתכם, תלכו איתם'".
בת שבע, יעל וביתה התינוקת הושבו על אופנוע עם מחבל אחד, ואיתן על אופנוע אחר. "כל הזמן חשבתי על המראות שהילדים רואים. התקדמנו לכיוון עזה, והיינו כבר מאוד קרובים כשבאיזשהו שלב הגיחו שני טנקים של הצבא. המחבל עצר את האופנוע שלנו והוריד אותנו, מפה לא ראיתי את איתן יותר".
יחפות, לבושות בפיג'מה, הצליחו השלוש לחזור לקיבוץ וחולצו. "מאז אותו יום יצרנו לעצמנו טקס בלילה, שיש לנו קמע כזה שאנחנו עונדות אותו יחד ומבקשות שאוהד ואיתן יחזרו, ובשעות האלה יעל בעיקר מדברת על הגעגועים. היא מאוד מתגעגעת לאוהד, זה אבא שלה, היא מאוד מקווה שהוא יחזור והיא לא בטוחה שזה יקרה. אנחנו לא יודעים מה מצבו".
"אני מאוד כנה וישירה איתה כי הדברים שהיא חוותה וראתה כל כך קשים, שאין לי מה לייפות לה את המציאות", היא מוסיפה. "אני אומרת לה שאני מאוד מקווה שאבא יחזור, אבל שאני לא יודעת מה מצבו, ושאני לא יודעת אם הוא יחזור. אני אומרת גם את זה כי אני לא רוצה להפיח בה תקווה ושאז היא תתנפץ".
זמן קצר לאחר שנשמעו האזעקות, באותו יום שבת נורא, הוקפץ גם טל חיימי שהיה חבר בכיתת הכוננות של ניר יצחק. השיחה האחרונה שניהלה אלה, אשתו, עם טל הייתה בשעה 8:30 של אותו בוקר. "אחר כך הוא כבר לא ענה. כשחילצו אותנו אמרו לי שהוא נעדר, וכבר אז סיפרתי לילדים את הדברים כמו שהם. פתחנו את הטלפון והראיתי להם על המפה איפה הוא, הראיתי להם כמה שהוא קרוב אלינו". מאז היא דבקה באותה החלטה: "אני לא אומרת להם שיש סיכוי שאבא לא יחזור, אני חושבת שהם מבינים את זה לבד".
2 צפייה בגלריה
התאומים ניר ועינב (9.5), אודי (6) והאם אלה. "הם אומרים שהם מתגעגעים הביתה, ואז אני שואלת אותם, למה אתם מתגעגעים בבית? אז הם אומרים לי לאבא"
(צילום: מאיר אוחיון )
לטל ואלה שלושה ילדים - ניר ועינב תאומים בני 9.5, ואודי בן שש. "השבועות האחרונים קשים. הילדים איבדו גם את אבא שלהם וגם את הבית שלהם. אלה דברים שהם איבדו אמנם בצורה זמנית לכאורה, אבל מאוד משמעותיים בחיים שלהם. הם אומרים שהם מתגעגעים הביתה, ואז אני שואלת אותם, למה אתם מתגעגעים בבית? אז הם אומרים לי לאבא. כל אחד מהם מספר את הסיפור קצת אחרת, עינב למשל ראתה אותו באותו בוקר, והיא עוזרת לילדים להיזכר מה הוא לבש. אודי אומר 'אבא שלי חטוף', 'אבא שלי נלחם'".
בניסיון לסייע לאותן המשפחות, מפעיל מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים צוות רפואי שכולל בתוכו מערך חוסן המספק מעטפת וליווי. לדבריה של פרופ' עפרית שפירא ברמן מהאוניברסיטה העברית, שפעילה במערך הרפואי של המטה, ההתמודדות של הילדים מאוד תלויה בגילם: "אם מדובר בילדים קטנים הם לא יודעים מה קרה, הם רק יודעים שאבא ואמא נעלמו. ככל שהם גדולים יותר ומבינים בעצמם מה קרה, אז הסיטואציה לכאורה יותר פשוטה, כי הם יודעים ומצד שני יותר קשה - כי הם יודעים".
עוד לדבריה, שעות הלילה הן הקשות ביותר עבור אותם ילדים: "הלילות הם משכנן של החרדות. השקט והחושך מפחידים, בוודאי לאנשים שעברו טראומה נורא קשה. אלו שעות שכל המנועים נכבים ואין הרבה הסחות דעת, ואז אי אפשר למנוע יותר את ההצפה של הרגש. קטעי זיכרונות עולים, מחשבות וחרדות. הם לא יכולים להשלים כרגע עם מה שקרה, הם צריכים לשמור את התקווה ולכן זה נשאר פצע כל כך מדמם".
לגבי המישור הטיפולי, היא מודה כי מדובר במצב מורכב במיוחד. "יש ילדים שעברו את הזוועה של יום שבת, המשפחה נחטפה והם ניצלו", היא מסבירה, "זו טראומה נוראית. אין תשובות ברורות כרגע לגבי טיפול. כל המודלים הרגילים לא רלוונטיים לילדים שעברו כזו זוועה ונעלמו להם ההורים, צריך ללכת מאוד בזהירות".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.11.23
