פרדוקס התפילה. "המחשבות והתפילות שלנו איתכם". משפט פופולרי בארבעת השבועות האחרונים, חביב מאוד בעיקר על אמריקנים. שמעתם אותו ללא הרף, קיבלתם אותו מחברים וקרובי משפחה בחו"ל בפייסבוק ובמיילים, ראשי מדינות אמרו וצייצו אותו.
אנחנו לא צריכים את המחשבות והתפילות שלכם, היינו זקוקים להן בבוקר ב-7 באוקטובר. אין לנו מה לעשות איתן כעת. אם כבר - המחשבות והתפילות שלי איתכם. אני מתפלל שתצליחו לנצח את הרוע הזה שכבר הכנסתם לחצר האחורית שלכם. הוא יתקוף אתכם באכזריות כשלא תצפו לכך. כבר חוויתם את זה על בשרכם והמשכתם הלאה. זה רק ילך ויחמיר.
פרדוקס הפרוגרסיביות. "פרוגרסיבי" זו מילת גנאי בחוגים שמרניים. זה האח הקיצוני של הליברלי, זה שאין לו גבולות מוגדרים ומגיע עם מנגנון השמדה עצמית. המטרה של הפרוגרסיביות, כפי שאנחנו רואים מרחוק בחוגים האקדמיים בארה"ב, היא להילחם נגד כל השתקה, העלמה או קיפוח של מיעוט מסוים או קבוצה חלשה, אמיתיים או מדומים, ולאפשר להם להביע את קולם בלי שיפוטיות. אבל מה קורה כאשר האסלאם הרדיקלי, שפרוגרסיבים אדוקים נאבקים עבורו, הוא קו מחשבה שנקודת הסיום שלו היא מחיקת הפרוגרסיביות? זו שאלה שגורמת לשבר בחוגים האלה.
פרדוקס ההגירה. בעיני המערב, המהגר הוא אוטומטית מוחלש, אדם שהמערכת והחברה חייבות להיות פתוחות כלפיו. פליט? או, זה כבר קיצוני עוד יותר, כי לא יכולה להיות טמונה שום בעיה באדם שנמלט ממדינתו בחיפוש אחר חיים טובים יותר. אבל רבים מהאנשים הללו ניצלו לרעה את הבית החדש שהסתננו או הורשו להיכנס אליו. ההיגיון העקום הולך כך: אדם נמלט ממדינה בעלת שלטון ותרבות פרימיטיביים כדי שיהיה לו עתיד, אבל לא נקלט במדינה החדשה שיצרה בסיס מספיק חזק שקרץ לו, מפני שהוא מעוניין לכפות עליה את אותן דרכים אפלות שמהן הגיע.
וכך מקבלים 100 אלף מפגינים נגד ישראל בלונדון, חלקם מקומיים שבטוחים שהחברים הנחמדים שלהם מפלסטין עוברים גיהינום תחת ישראל המרושעת, ובעוד 50 שנה - כנראה פחות - יתמודדו עם כמות גדולה של בתי ספר שמכריחים ילדות בנות עשר להגיע בכיסוי ראש.
יאיר קטןודאי שמעתם לאחרונה על כמה כדורגלנים מוסלמים שהביעו תמיכה בחמאס. קארים בנזמה, נביל פקיר, אנואר אל-גאזי, נוסייר מזראווי. המשותף לארבעתם? הם ילידי אירופה. שני הראשונים צרפתים, שני האחרים הולנדים. המשפחות שלהם רצו והשיגו עבורם חיים אחרים, עם יותר הזדמנויות וחופש. והם? נושכים את היד הליברלית שמאכילה אותם. הם לא לבד. המהגרים הערבים ביבשת הזדהו עם נבחרת מרוקו במונדיאל והתפרעו בערים הגדולות - גם בניצחונות וגם בהפסדים. ליבי לא נשבר בגלל דורות המהגרים בצרפת וגרמניה, למשל, שטוענים שלא קלטו אותם כראוי ולכן פנו לאלימות ברחובות. יש גבול לכל התקרבנות. המהגר, הפליט, צריך ללמוד שפה חדשה ולשחק בחוקים אחרים אם הוא רוצה להיטמע בחברה שונה. אחרת, לשם מה ברחת אליה?
לפני כמה שנים ביקרתי בארה"ב אצל קהילה של נוצרים אוהבי ישראל שאיתם התיידדתי כשהגיעו לארץ. הפעילות הרחבה שלהם כללה גם עבודה במדינה מוסלמית ענייה, והם אף אימצו משם ילד שגדל כאמריקני והפך לטינאייג'ר ככל הטינאייג'רים. בטיול שערכנו באזור, דיברתי איתו, התעניינתי בחייו. מפני שהנושא סיקרן אותי מאוד ודיברנו בפתיחות, שאלתי אותו מה היה עושה אם היה מגלה שאחותו, שם, רחוק במולדת, הייתה מסתובבת עם גבר שלא היה מוצא חן בעיניו. הוא חשב לרגע, הסתכל לאופק וענה לי בשיא הרצינות: "יאיר, הייתי רוצח אותה".
- יאיר קטן הוא עורך ב-ynet וב"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 06.11.23
