כולנו רגילים לספור רק מילים. שתיקות שנמתחות בין אמירה לאמירה אינן נחשבות בעינינו. להפך, הן מאיימות עלינו עד כדי כך שכשמסתיים הדיבור, יש נטייה אוטומטית למלא את החלל הריק שנוצר במילות תגובה. דחף שנובע לא פעם מאי-הוודאות שטמון בשקט, כמו גם מהחשש שזה מלמד על חולשה, מבוכה אידיאולוגית או אילמות. הבו לנו מהר מילים רבות ככל האפשר ונסתום כל חור של שקט בחומת הדיבור שמסוככת עלינו.
אלא שלא תמיד נמצאות המילים המתאימות, ולמען האמת - לא תמיד יש בהן כלל צורך. שני מאור, מורתי להנחיית קבוצות, נהגה לכנות מקטעים כאלה כ"פעימות שקט" - רווחים מובנים בין אמירה לאמירה - והציעה שניאחז בהם כהזדמנות לנשימה, הקשבה ושהייה בתוך הדברים. תפיסה כזו מסייעת לחלץ את השיח מהתנהלות הדומינו האוטומטית, שבה כל קוביית דיבור מפילה את הקובייה המוכרת שסמוכה לה רק כדי למלא את החלל. אותו דומינו שמייצר שיח שחוזר על עצמו עד זרא וזורם שוב ושוב לאותם טיעונים מתישים מראש. לעומתו, פעימת שקט מאפשרות לקדם שיח עם יתר הקשבה ועם אפשרות לתובנות חדשות.
פעימות שקט דרושות לנו עתה עד מאוד, דווקא משום ממדיו התנ"כיים של האסון שעברנו. אנו זקוקים להן כדי להשתחרר מאותן תובנות כמעט פבלוביות שאפשר והובילו אותנו אליו מלכתחילה. אנחנו חייבים לאפשר התארגנות מחשבתית לקראת אתגרי העתיד העצומים שעומדים לפתחנו.
בתחילת הדרך, ובהשראת ההלם הראשוני, נדמה היה שכולם מבינים זאת. סימני הקריאה, כתבי האישום והמגפונים הונחו בצדי הדרכים שעליהן שעטו הלוחמות והלוחמים שיצאו להגנתנו. למרבה הצער, בימים האחרונים חזרו הקנאים לצמתים, הרימו את המגפונים ושבו לקטטות המוכרות שקדמו לבוקר המקולל של 7 באוקטובר. כל אחד ועמדות המוצא המבוטנות שלו. כל אחת והשלטים המקומטים החד-משמעיים שלה. כמו לא קרה דבר.
אפשר להבין אותם. הקטטה הישנה היא המקום הבטוח והמוכר שלהם, זה שמצדיק את מעשיהם בעבר ומאפשר להם לשרוד כרגע בתוך השבר הנורא. זה טבעי, אך אסור לקחת בזה חלק. הנזק שהשיח הזה מייצר עצום, במיוחד בימים קשים אלה. כולנו חייבים שלא להתייחס למתקוטטים האלה, גם אם המגפון שבידיהם רב-עוצמה ומתעקש לצרוח קרוב לאוזנינו, ואפילו אם אחד מהם הוא, למרבה התדהמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו שמעז לעשות זאת שעה ששתי ידיו נדרשות לאחוז בחוזקה בהגה הספינה הנסערת שלנו ולייצב אותה. ולא, זה לא מעניין מי התחיל ומי רק מגיב וכל המשחקים המקדימים של המתקוטטים האלה. ממש לא.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'זו אינה בקשה קלה לביצוע. נדרשות תעצומות נפש רבות לאצור את התגובה שתרחיק את המילים הרעות מראשינו - אבל אין ברירה. עלינו להתרכז במה שחשוב עכשיו: תמיכה בכל מה שיידרש ללחימה, ובמסגרת זאת תיקון המחדלים העצומים בתחום הטיפול בעורף (שהוא כבר מזמן חזית). לטובת זאת, על המדינה לקחת מחדש את האחריות לידיה מהמתנדבים האזרחיים המדהימים (שחסרים יכולת אמיתית להתמודד עם האתגרים הללו) ולבנות מחדש תחת אש (תרתי משמע) ובמהירות את מערכי הרווחה, החינוך והתעסוקה שהמדיניות הכלכלית הרת האסון שנוהלה כאן ב-40 השנים האחרונות החריבה כמעט לגמרי (למרבה המזל, מערכת הבריאות לא זכתה לגורל דומה, משלל סיבות).
הבנייה מחדש, גם אם מחומרים זמניים, תאפשר שגרת חירום בעורף (שתכלול טיפול מיידי מקצועי ברבבות הנפגעים ברמות השונות, שמהירות הטיפול אקוטית בשיקומם) וזו מצדה תיתן לצה"ל את כל הזמן שיידרש כדי לנצח עם מינימום נפגעים מילדינו. ובסופו של דבר, זו המטרה היחידה שצריכה להכווין אותנו כעת, במעשה ובאפס מעשה, במילים ובשתיקות שביניהן.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
