שום דבר, גם לא מיטב הדיווחים הטלוויזיוניים המצולמים והמפורטים שנראו ערב-ערב על המסכים מתחילת המלחמה, לא מכין את המבקר בקיבוץ בארי ובחניון רעים למראות הנגלים לפניו: זהו ביקור קשה ומטלטל, השערות סומרות למראה שלולית דם משחירה בכניסה לבית שעליה עוד מוטלת סכין, מזרנים ספוגי דם בחדר ילדים, בתים שהיו מלאי חיים עומדים שרופים ומנותצים זה לצד זה ובתוכם שרידי החפצים של בעליהם; ובאתר מסיבת הטבע פזורות על פני שטח גדול שאריות הציוד האישי של החוגגים, שנותרו לאחר ביזה יסודית. כל זה נמצא במקומו כפי שהיה ברגע האירוע, וטוב שכך, כיוון שקודם כל מגיעים הצילום והתיעוד והעברתם לכל פינה בעולם, לפני שתתחיל עבודת השיקום.
זכיתי להשתתף באחד הסיורים הנערכים לדיפלומטים, לעיתונאים זרים ומקומיים ולמי שעוסקים בשימור הזיכרון, ביוזמתו של ישראל כספי, צנחן ותיק, בעל עיטור המופת מקרבות החווה הסינית, שלחם בג'נין במבצע חומת מגן ומאז ניהל מאבק עיקש נגד הסרט של מוחמד בכרי "ג'נין, ג'נין", עד שבית המשפט העליון פסק לטובת הלוחמים.
כספי מוביל את המבקרים ברגישות ובכאב, מגויס כולו למשימת התיעוד והצילום והעברתם הלאה, אחוז חרדה שמא יתחילו הזוועות להישכח. בדרך פגשנו עוד קבוצות – יש מאמץ מתמיד להעביר את המראות הקשים, תוצאת ההתעללות הבלתי נתפסת והרצח הברוטלי וההרס, בכל אמצעי התקשורת, האישיים והציבוריים, ובייחוד ברשתות החברתיות שהן כרגיל צינור מרכזי, לקהל גדול ככל האפשר.
עבודת הזיכרון ושימור זוועות האירוע בתודעה בעתיד, בארץ ובעולם, החלה מיד, אך בצידה, כמו תמיד, החלה עבודת האנטי-זיכרון, והיא הניסיון למחוק את זיכרון האירוע. על כל פשע שנעשה קם מיד מי שמכחיש אותו ומנסה למנוע את טמיעתו בתודעה. הספר הראשון שהכחיש את השואה יצא לאור כבר ב-1945. מאמצי ההכחשה והמניעה נמשכים למן הרגע הראשון לאורך שנים, ואינם נפסקים – כך הדבר גם ביחס לטבח הארמנים, להרג מיליוני סינים על ידי יפן, לרצח הטוטסי ברואנדה ועוד. ואין צורך לומר שניסיון המחיקה מן הזיכרון גם מונע, או לפחות מצמצם, את האפשרות להטיל עונש הולם על המבצעים.
בזמן הביקור ראינו דחפורים שכבר הפכו בבארי בתים שאין להם תקנה לערימת שברי בטון וזכוכית – והרי הדם עוד זועק מתוך השברים. לפיכך, אני מציעה, בדחילו ורחימו, שהפעם תיעשה עבודת הזיכרון לא רק באמצעים הדיגיטליים והוויזואליים שנעשו לחם חוק, אלא שבכל קיבוץ ויישוב שנפגעו יישאר בית אחד כפי שהוא, בית אחד שרוף שהמשפחה שחיה בו איננה עוד. ואז, גם כאשר יתבצע השיקום, ויישובי העוטף ישובו וישגשגו, יעמוד הבית הזה כמזכרת עוון, ולצידו אמצעי הסברה והמחשה, ויזכיר לכל המבקרים מה באמת קרה. וגם בחניון רעים יגדרו שטח מסוים בתוך האזור שבו יישארו החפצים הזרוקים שננטשו בשנייה כדי לברוח, וימתחו גג מעליו – כדי שיישמרו שנים רבות.
ברור שהאמצעים הדיגיטליים והוויזואליים הנפוצים והמשתכללים חדשות לבקרים, הסרטונים והקליפים והסלפים והבלוגים – הם-הם אמצעי התקשורת של היום, והם מגיעים בשניות למיליוני צופים ומאזינים. אבל אולי אין די בהם. מכחישים של פשעים ורציחות, ומכחישי השואה בכללם, כופרים באמיתותם ומודיעים כבר שנים שהם אינם אלא המצאה מתוכננת ומתוזמרת. טענתם זו מתחזקת דווקא ככל שהאמצעים האלה משתכללים והולכים, שכן הם עצמם משתמשים באמצעים האלה ומכירים את יכולותיהם. כך יהיה גם עכשיו, ועוד יותר בעידן הבינה המלאכותית, המאפשרת ליצור ולהציג כל דבר העולה על הדעת.
פרופ' דינה פורתצילום: אורן אגמון, "ידיעות אחרונות"אבל יותר קשה להתמודד מול אתרים ממשיים, פיזיים, הפתוחים לביקור, כמו אושוויץ – שהוא בדיוק משום כך מטרה למאמצי ההכחשה האינטנסיביים ביותר. או באבי יאר, ששם האנדרטה מחוללת חדשות לבקרים, כי היא עצם בגרון. או בית הספר ברואנדה שבו נרצחו התלמידים על מוריהם, והאזור בננג'ינג שבו נהרגו כמה מאות אלפים בזמן קצר, ואתרי רצח והרג אחרים.
נכון שמי שרוצה להכחיש ולומר שאין עדות לכך שנרצחו ונערפו תינוקות ביישובי העוטף יוכל לומר זאת, למרות כל המאמצים שייעשו, וכבר שמענו זאת מפיה של המלכה הירדנית ראניה, למשל. אבל בית הזועק את סיפורו ושרידי חפצים המשתקים את העומד מולם – הם אמצעי שאולי יעמוד מול שיני הזמן. וכדאי שיישארו ויעמדו כפי שהיו בעת האירוע, לא רק נגד המלעיזים אלא גם עבור הציבור בארץ והמבקרים בה מן העולם – הציבור היודע היטב מה ואיך קרה – כדי שימשיך ויבקר במקום שבו אירע האסון, והזיכרון יישאר חי ומטלטל לשנים רבות.
- דינה פורת היא פרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, היועצת האקדמית של "יד ושם" ולשעבר ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.23
