האם ידעתם שבתוך ארגון אחים לנשק, שהחל כגוף מחאה והפך בתוך שעות ספורות מפרוץ המלחמה לארגון אזרחי להצלת המדינה, יש גם אחיות לנשק? והאם ידעתם שכאשר 70 אחוז מהאחים לנשק גויסו לצבא בבוקר של השבת השחורה, היו אלה האחיות לנשק שהרימו ותיפעלו את החמ"ל האזרחי שקם בשעות הראשונות של המלחמה, ואשכרה החליף את המדינה, וממשיך ומסייע היכן שרק ניתן?
כתבות נוספות:
כשאני פוגשת את ליאת, ניצן, מאיה, הדר וחברותיהן מתכוננות לצילום השער שלנו, אני לא מתאפקת ומצדיעה. הן מחייכות בענווה, נחושות ועייפות, זקופות ורכות, לבושות באופן אחיד בחולצות האחים והאחיות לנשק באדום ובחאקי, ולצוואריהן הדיסקית הקוראת להשבת החטופים.
"כל מה שעד 7 באוקטובר היה ארגון מחאה, הפך תוך כמה שעות לארגון שמפעיל את כל התשתיות שלנו לביצוע משימות דחופות ומהירות. פעלנו בקבוצות־קבוצות כמו שאנחנו יודעים, הצענו את העזרה שלנו לצה"ל ולרשויות המקומיות, ורתמנו ארגונים ועסקים כדי להפעיל כוורת של סיוע", כך ליאת וייס־שחף, בשגרה סמנ"כלית אסטרטגיה בעמותת תפוח לחיבור בין הפריפריה החברתית והגיאוגרפית לעולמות הטכנולוגיה, ובאחים ואחיות לנשק אחראית על גיוס הכספים של הארגון. וכמובן, מאז 7 באוקטובר, כל כסף שמגויס כאן הולך לטובת הלוחמים והמפונים.
בבוקר המלחמה, כאשר גם לניידים של האחיות והאחים לנשק הגיע מהשטח הצורך האקוטי בסיוע, וקריאות העזרה מתושבי העוטף ששאלו מי יציל אותם ואיפה הצבא, הבינו כאן שקורה משהו קיצוני.
בתגובה, כמה חבר'ה ממטה האחים שעדיין לא גויסו פתחו קבוצה בשם "הצלת חיים", ובשעה 11:00 שמונה מהם כבר דהרו לשטח לסייע, התמקמו בקיבוץ בית קמה, שם הקימו חמ"ל שטח ותיווכו בין הזרועות צבא־אזרחי־תושבים, כולל איתור נצורים או נפגעים ודיווח לצה"ל ולרשויות על מקום הימצאם. "ואז, תוך 48 שעות, רוב הגברים גויסו ואנחנו הנשים שנשארו — התארגנו לנהל את הכול", אומרת ליאת.
מה זה אומר התארגנתן?
"זה אומר שעלינו לזום משותף של כל מי שלא גויסה או גויס, והתחלנו לחלק תחומי אחריות. המזל הוא שהיינו כבר מחולקים לקבוצות בתחומי פעילות, שהייתה לנו תשתית, מערך פעולה שיודע לעבוד בקבוצות ויכולת לגייס מימון. אם לא זה, אני לא רוצה לחשוב איך היה נראים העורף, או מצב הציוד, או האוכל של החיילים בימים הראשונים למלחמה", אומרת מאיה פישר, בימים כתיקונם שותפה בחברת ההפקה גרין פרודקשנס, ובמסגרת אחיות לנשק הקימה את מערך ההסעדה עם מסעדת "האחים", שסיפק מאות אלפי מנות של אוכל חם לחיילים בשטח ולמפונים.
מהן התרומות הכי מרגשות שגייסת מאז פרוץ המלחמה?
ליאת: "יש כמובן תרומות מאוד גדולות מהיהודים בעולם שאיך שפרצה המלחמה פנו אלינו ותרמו. אבל יש גם תרומות מרגשות של אנשים פרטיים, ולא בגלל שהן גדולות, אלא בגלל מה שהן מסמלות. למשל, בית דיור מוגן בגני תקווה שוויתרו על הטיול השנתי שלהם ותרמו לנו את הכסף לטובת רכישת ציוד שהיה חסר לחיילים, או גן ילדים שאספו כסף ותרמו לנו, או סטודנט לא יהודי מבולגריה שמתקשר ואומר אני תומך בישראל, וכל מה שאני יכול לתרום זה 30 יורו, וזה מה שמחזיק אותי, כי לעבוד בעבודה הרגילה שלי ולעבוד פה במערך הגיוס זה תובעני", היא אומרת ומיד מוסיפה: "ואני לא עושה שום דבר לבד. עובדים איתי 40 איש שכל אחד עוזר בכמה שהוא יכול. יש צוות שלם איתי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לכל אחת מהאחיות, שפועלות ביחד כבר כמה חודשים, חשוב לציין את עבודת הצוות, את זה שלמרות שיושבות כאן נשים תותחיות ושפיציות עם המון הערכה עצמית וידיעה מה הן שוות – אין פה משחקי אגו, אלא רק עשייה. וכמה שהעשייה שלהן חשובה ורחבה מהשעות הראשונות למלחמה: מהטסה ושינוע של מעל 500 טון ציוד צבאי ואזרחי, סיוע ללוחמים ולמפונים בנושאי ציוד ומזון, איסוף והרכבת מידע לטובת איתור הנעדרים על ידי מאות מתנדבים שאיתרו וצפו באלפי סרטונים ברחבי הרשת, דרך חילוץ של אזרחים מאזורי הדרום והצפון, סיוע למפונים בתמיכה נפשית ובמציאת ומקומות לינה, חילוץ בעלי חיים מהעוטף ודאגה למשקים ולשדות שנותרו מאחור. "הכול מתוך הבנה שאם לא נטפל בכל רצף החיים, כולל למצוא לנשים שפונו מבתיהן מקווה שיוכלו לטבול בו במקום החדש, או למצוא מרחבי עבודה למפונים שצריכים לעבוד בשקט עם המחשב - החברה האזרחית תקרוס", אומרת ניצן אורבך גרשוביץ. ביומיום שלה היא מרפאה בעיסוק בשיבא, באחיות לנשק היא בחמ"ל נצורים וסיוע למפוני העוטף.
חיתוך הדיבור שלה מעיד על היותה של סרן ניצן לוחמת במיל', קצינת טיפוס, גלישה, חילוץ והצלה הראשונה בצה"ל. היא נשואה ללירון, בכיר בקבע, ולהם שלושה ילדים. בשבת, דקה אחרי שלירון עף לצבא, הבינה שמשהו קיצוני קורה, וראתה איך תוך דקות קבוצות הווטסאפ של אנשי הרפואה מבתי החולים השונים - "החלוקים הלבנים" - הופכות מפלטפורמה של מחאה לכזו של סיוע אזרחי עם נטוורקינג מטורף.
על בסיס זה, הקימה מיד חמ"ל פצועים ונצורים, שליווה והעביר מידע על מיקומים, מספרי סלולרי לאיכון ודחיפת חילוץ וקישור בין אזרחים לבין מפקדי צוותים של צה"ל. "היתרון שלנו אלה גמישות ויכולת לזוז מפעולה לפעולה. עושות היכן שצריך אותנו, וכשכבר לא צריך ממשיכות הלאה. טיפלנו דרך הטלפון במצבי קיצון של נשים בהיריון שהתייבשו אחרי שמונה שעות בממ"דים בלי מים, והתחילו להן צירים, ניסינו לשלוח אליהן כוחות; טיפלנו במקרים של חרדות, הוצאנו אנשים משדרות ומאופקים, בערב כבר הקמנו בבתי החולים שאליהם פונו הפצועים והניצולים עמדות הסעדה עם שלוש ארוחות ביום, למשפחות של הפצועים וגם לצוות. ידענו מה צריך, וידענו את זה מהר".
"פעלנו מתוך הבנה שאם לא נטפל בכל רצף החיים, כולל למצוא לנשים שפונו מבתיהן מקווה שיוכלו לטבול בו במקום החדש, או למצוא מרחבי עבודה למפונים שצריכים לעבוד בשקט עם המחשב - החברה האזרחית תקרוס"
סיוע מהיר נדרש גם בכל הקשור להצלת חיים בשטח – הן בקרב אזרחים והן בקרב חיילים. וכך מצאו את עצמן האחיות לנשק - בראשותה של ד"ר הדר מילוא־רז, דוק, בשבילכן - עוסקות באופן מיידי בהשגת ציוד מציל חיים. מילוא־רז היא רופאה מומחית בפנימית ואנדוקרינולוגיה במרכז הרפואי שיבא, ובאחים והאחיות היא אחת המנהלות של הזרוע הרפואית, ואומרת שהמוטו שלהן מהרגע הראשון ללחימה הוא שכל פצוע יגיע בחיים לבית החולים, ולטובת כך גייסו כספים כדי לרכוש בדחיפות ולצייד את יחידות צה"ל הלוחמות בשטח באמצעים של ציוד רפואי מציל חיים.
איך כבר ביום השני ללחימה החלטתן שזה מה שצריך?
"את הצוות הרפואי שלנו הקימה ביום הראשון ללחימה שרון פרלמן. כולנו רופאות קרביות שהצילו חיים בעת לחימה, ויודעות מה צריך כדי לעשות את זה. מיד כשהיחידות הלוחמות התחילו להתגייס למילואים, התחלנו לצייד אותן. ביום השלישי ללחימה כבר חברנו לבית החולים שיבא, שבראשותו של פרופ' קרייס הקצה לנו אזור שבו הקמנו את המרכז הלוגיסטי, בעזרת הפלטפורמה של עמותת הידידים של שיבא יכולנו לקבל תרומות, ונעזרנו ברכש של בית החולים כדי להביא את הציוד מציל החיים. כיוון ששלושתנו רופאות קרביות אנחנו גם יודעות במה כרוך פינוי, איך נראה טיפול בפצוע בשטח, ולשם חתרנו", אומרת מילוא־רז, והחברות מסביב לשולחן מספרות שהיא גם אמא לשלושה קטנטנים, וגם מארחת בביתה את משפחתו של בעלה שהתפנתה למרכז ביום השני למלחמה.
איך מגייסים פתאום כספים לטובת מטרה לאומית? הרגע הייתם ארגון מחאה.
ליאת: "המעבר טבעי לחלוטין. קמנו כדי להגן על מדינת ישראל ואנחנו ממשיכות וממשיכים לעשות את זה גם היום".
אסתר גרגו, בעלת חברת הפקה, היא חלק מצוות הקריאייטיב של האחיות והאחים ואומרת שכל הפעילות בארגון היא בהתנדבות מלאה. הכול פועל בהסתעפויות, כמו של שורשי העצים מתחת לפני הקרקע שיודעים לסייע אלה לאלה. "מראש אנחנו פועלות בקבוצות, וכל קבוצה עושה סוג אחר של נטוורקינג. אנחנו יודעים לעבוד ככה, להתממשק ולהרחיב תחומי עשייה ואחריות. ולכן בכל פעם שנזרק איזה צורך לאוויר, עשרות ידיים רק רוצות לתפוס אותו, ומצד שני מה שלא צריך סיוע – נמוג".
בחיים האזרחיים אלונה רון־שניר עוזרת בפיתוח עסקי לסטארטאפים בתחום של קיימות ומרצה באוניברסיטה העברית בפקולטה לחקלאות. באחיות ובאחים, מהיום השני למלחמה, היא אחראית תובלה אווירית ודואגת לשנע לארץ ציוד חסר עבור החיילים. "אני והבנות בצוות שלי מגיעות באמצע הלילה לשחרר ציוד מהמכס, גם אם זה אומר שתתפוס אותך בדרך אזעקה ותשכבי על הכביש. מתקשרות לבכירים ברשות שדות התעופה, כי גם הם נתפסו לא מוכנים לסיטואציה ובערך כל יום היו תקנים חדשים שצריך ללמוד".
כולן מודות שהעשייה הזו הייתה עבורן חבל הצלה. "עד היום, חודש אחרי, אני לא מסוגלת להכיל את מה שקרה בשבת השחורה, והעשייה שלנו נותנת לי כוחות ועוזרת לי להתמקד בשינוי המציאות ולא בחדשות", אומרת ענבל בן גל, סמנכ"לית מוצר וחוויית משתמש בסטארט־אפ, ובאחיות אחראית לוגיסטיקה, ציוד צבאי ואזרחי ביחד עם אלונה שניר.
"בשבת 11 בבוקר לקחנו פיקוד מהבית, התחלנו לטפל בקריאות של משפחות שמחפשות את הקרובים, לאסוף שמות של נעדרים, לארגן את המידע ולהוריד אותו לשטח מיד, כולל להכווין את כוחות הביטחון ממש לאנשים ביישובים. ביום ראשון הקמנו גם חמ"ל ציוד וקראנו לאנשים להתחיל להביא ציוד למפונים שיצאו מבתיהם בלי כלום, ותוך שעתיים עשרות אלפי אנשים מגיעים לגני התערוכה בתל אביב עם ארגזים ומזוודות, גם כאלה שמציעים עזרה נחוצה, כמו למשל האישה שנכנסה ואמרה: 'אני רפתנית, באתי לעזור', ומיד אנחנו אומרות לה – 'קחי את תחום הרפתות, תקימי צוות 'אחיות ואחים לרפת', ורדו לחלוב את הפרות בבארי".
שרון נווה, עשרה חודשים בארגון, אומרת שאין לה כרגע טייטל מוגדר והיא עושה מה שצריך. חשוב לה מאוד לציין שמהות העשייה של האחיות והאחים לא השתנתה במלחמה: "האחיות והאחים לנשק, אנחנו אותם אנשים ששמרנו על המדינה לפני כן ושומרים עליה עכשיו, וכל מי שאמר ואומר 'סרבנים' ו'בוגדים', שידע שלא השתנינו בפרומיל אחד. מי שיצא לרחובות הם אותם אנשים שאכפת להם ממה שקורה פה במדינה, ושהקימו את החמ"ל", היא מדגישה וכולן מצטרפות לדברים.
אלונה שניר, שאחראית ביחד עם ענבל על המערך הלוגיסטי: "כולנו מקבלות אלפי הודעות וטלפונים ביום. מהורים שבורים, מחיילים שצריכים סיוע, ממשפחות של נעדרים, ממפונים. הטלפונים שלנו פתוחים ולא מפסיקים, מחמש וחצי בבוקר עד שתיים בלילה, אנחנו עונות ואלה שיחות לפעמים ברגעים הכי קשים של החיים".
וכמובן, איך אפשר בלי לדאוג לאוכל עבור הצבא שצועד על קיבתו? את זה עשתה מאיה פישר, לא תאמינו מהיכן – מפולין. פישר, מפיקת סרטים, כאמור, יצאה לפולין להקרנת סרט שהפיקה. היא עלתה על אחת הטיסות האחרונות שיצאו את הארץ בבוקר השבת השחורה, והייתה אמורה לשוב תוך 24 שעות, אבל אז הטיסות לארץ בוטלו, וכאשר הבינה שהאחיות שלה כבר הקימו חמ"ל שדורש ידיים עובדות, לקחה על עצמה את נושא האוכל החם. מחדר המלון בפולין, מחמש בבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, הקימה ביחד עם לורית לייבוביץ' מערך של 20 טלפניות שעלו לשיחות עם חיילים ומפונים ואספו בקשות לאוכל חם, שאותו העבירו לבשלנים שונים.
"כשקיבלתי עדכון שמסעדת 'האחים' עושה בדיוק אותו הדבר, חברנו אליהם, צירפנו עוד 200 מסעדות, גייסנו אלפי מתנדבים ותוך יום הקמנו שירות דמוי וולט, שקיבל עשרות אלפי הזמנות ביום. סיפקנו 300 אלף מנות ויותר לכיתות כוננות תחת אש בעוטף, לחיילים בשטחי כינוס שלא אכלו אוכל חם שבוע, לקשישים ולמפונים".
והבית?
"בדיעבד, רק מפני שנתקעתי בפולין והייתי בלי הילד שלי חמישה ימים, הצלחתי להתפקס על עבודה מחמש בבוקר עד חצות כל יום. הייתי בחדר במלון, מתן יאיר, הבמאי של 'פיגומים', היה מביא לי מים וכריך, אני חושבת שכולנו הורדנו עשרה קילו מתחילת המלחמה".
שרון: "אני עליתי".
"דוק": "ירדתי".
ליאת: "ירדתי. מלא ירדנו".
וכולנו מהנהנות ומבינות וצוחקות ומדגישות שהסולידריות הנשית הזו היא המסר. שגם זה סיפור שחשוב לספר. על הצורך האקוטי בנוכחות של נשים בצומתי קבלת ההחלטות, במקומות שבהם הדברים מוכרעים. חשובה מנהיגות נשית, חשובות תפיסה נשית, הובלה נשית, חיבוק נשי.
מאיה: "הרבה פעמים יש לנו רגישות ופרספקטיבה ותשומת לב לדברים אחרים. למשל שיחות שבמהלכן פתאום את מבינה שהאישה שאת מדברת איתה בדיוק קיבלה הודעה שבעלה נהרג. הטלפנית פשוט בכתה ביחד איתה וימים אחרי זה עוד התקשרה לשאול מה שלומה. משהו בחיבור בין נשים, באנרגיה, באינטימיות, בשיתוף, כמו שיש פה בחדר, צריך להגיע גם לחדרים של מקבלי ההחלטות. מה זה צריך להיות קבינט מלחמה שיש בו אפס נשים? אנחנו יושבות פה כי אנחנו מבינות איך צריך לבנות את החברה האזרחית של מחר, איך צריך לכתוב את החוזה החדש של המדינה הזו. איך לצייר עתיד שהיינו רוצות לראות פה ביום שאחרי המלחמה, ובתקווה גם ביום שאחרי הממשלה".
מה עם אחים ואחיות לכנסת?
ליאת: "אנחנו ממוקדות כרגע בעשייה אזרחית. כל המחשבה עכשיו היא של חיזוק החברה האזרחית, אבל הכותרת של 'אין אנשים טובים בפוליטיקה' כבר לא תעבוד יותר בישראל. הזנחנו יותר מדי זמן את הפוליטיקה ואת המנגנונים שמנהלים את המדינה, וזה יפסיק".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.23
