מלחמת חרבות ברזל נפתחה בצורה הנוראית ביותר שניתן היה להעלות על הדעת, אם בכלל אפשר היה לדמיין כזאת מכת פתיחה. הכישלון הצבאי היה קולוסאלי: מהמודיעין שלא סיפק התראה אסטרטגית למלחמה וגם לא התראה טקטית ברורה, דרך הכוחות בפיקוד הדרום ובאוגדת עזה שכשלו ועד הקונספציה של צה"ל לאורך השנים – כאילו חמאס מעוניין למשול ולא להשמיד את ישראל. זה לא היה 1973 ב-2023, אלא הרבה יותר גרוע.
עם זאת, כבר מהיום הראשון אפשר היה לראות מדוע צה"ל הוא הרבה יותר מכלי הנשק החדישים ואמצעי הסייבר המשוכללים. הקרבות בעוטף בשבת השחורה היו מההרואיים בתולדות האומה. קצינים, לוחמים וגם לוחמות זינקו מהבית בלי להסס, ויחד עם כיתות הכוננות ואזרחים נוספים עמדו בגבורה יוצאת דופן נגד מחבלי חמאס. מי יודע איפה היינו בלי האומץ והתושייה שלהם.
הכותרת
מאחורי מעורבות ארה"ב במלחמה / נדב איל
24:24
גם לאחר מכן, תחת גלי ההלם והחרדה, צה"ל נערך למבצע הנרחב ביותר שלו בדור האחרון. תחילה חיל האוויר הוכיח שעם כל הכבוד לנושאים כמו הרפורמה המשפטית, ביום פקודה מדובר במכונת מלחמה משומנת, שהמיטה על יחיא סינוואר את מכת האש שהוא הזמין במו ידיו וגם הספיקה לתקוף ביעדים רחוקים יותר. בינתיים, החלו ההכנות לקראת התמרון הקרקעי בעזה, שאותו היו מי שניסו למנוע בטענה שהצבא אינו מוכן. אבל שלוש אוגדות התארגנו, יצאו לדרך וכבר עשרה ימים הן נלחמות באזור הכי צפוף בעולם מול אויב שירד מתחת לקרקע ומסתייע באמצעי לחימה וטכנולוגיה באדיבות האיראנים.
לכן, בצד החובה לחקור את שורשי המחדל ולדרוש אחריות מעשית מהקצינים הבכירים ביותר, צריך לומר ביושר: צה"ל עומד על הרגליים באירוע רב-זירתי, שבו עזה מרכזת את עיקר תשומת הלב, חיזבאללה מגביר הילוך (30 שיגורים אתמול, שיא מתחילת הלחימה שם) ועוד לא נסתם הגולל על האופציה של מלחמה מלאה בשתי החזיתות. גם את החות'ים מתימן אסור לשכוח, וכמובן את יהודה ושומרון שלא הפכו לסקנדינביה: צה"ל הוריד שם את רמת הטרור לימי טרום שומר חומות, וגם זה מצדיק חשבון נפש, שכן ניתן היה לעשות זאת הרבה קודם.
זהו אתגר עצום עבור צבא שהגיע למערכה קרוע ושפוף בעקבות המשבר הפוליטי, אבל מאז עושה הרבה צעדים נכונים להשבת האמון: מהתפקוד של דובר צה"ל ועד הדחיפה למהלך קרקעי כנגד הספקנים וההססנים. לצד זאת, סיבה מרכזית לחוסן של צה"ל הוא החיבור ההדוק עם ארה"ב, בת בריתנו החשובה ביותר, זאת שהיו כמה פונקציונרים ואינטרסנטים שגרמו לנו לחשוב שבבית הלבן לא יושב ידיד אמת. לצד הגיבוי המוחלט מהנשיא ג'ו ביידן, כולל ביקור היסטורי בזמן מלחמה, מתברר כי המעבר של צה"ל לסנטקום (פיקוד המרכז של הצבא האמריקני) לפני כשנתיים סייע מאוד לשיתוף הפעולה, שעל רובו לא ניתן להרחיב. הרכבת האווירית – וגם הימית - דרמטית בהיקפה. "מה שהוטל בעזה בחודש גדול יותר מכל מה שהטלנו בכל שנות הלחימה באפגניסטן", אמר גנרל אמריקני לבן שיחו הישראלי. עם שתי נושאות מטוסים, צוללת גרעינית וה-Don’t ששלף הנשיא ביידן מול חיזבאללה, ניכר שהם נמצאים איתנו על אותו עמוד.
זה לא אומר שחסן נסראללה התקפל לגמרי, ואתמול מספר החיכוכים מול חיזבאללה בקו המגע היה גדולה יותר ממספר התקריות בשטח ישראל מול עזה: משם, כפי שהציבור ודאי שם לב, כמות השיגורים פוחתת ככל שצה"ל מגביר את הלחץ. אותו לחץ עמד אתמול בסימן התקיפות סביב בית החולים שיפא. בצה"ל הולכים וסוגרים על המוקד הרגיש, במטרה להרחיק אזרחים וליצור כמה שיותר לגיטימציה לעקירת תשתיות חמאס שנמצאות למיטות החולים שם. בהקשר הזה צריך לציין: ההסברה הישראלית חייבת לעלות מדרגה ובדחיפות. גם ככה אנחנו מתקרבים לנקודת היפוך מבחינת דעת הקהל העולמית, והתמונות שחמאס יוציא לא יעזרו לנו.
(צילום: תומר שונם, חגי דקל)
לצד זאת, צה"ל לא מצליח לייצר הישג בדמות חיסול בכירים בצמרת הארגון. עם כל הכבוד להודעה היומית על חיסול "מפקד מערך" כזה או אחר (ההערכות הן שנהרגו כ-15 מפקדי גדודים מתוך כ-3,000 מחבלים, לא כולל אלה שקבורים מתחת להרס העצום ברצועה), יהיה קשה לשווק לציבור הישראלי את עלויות המלחמה (בגוף, בנפש ובכסף) מבלי להביא את ראשם של ראשי אימפריית הרשע, כגון סינוואר, מוחמד דף ומרואן עיסא, חאלד משעל, איסמעיל הנייה וסאלח אל-עארורי. כמו כן, תושבי העוטף טרם קיבלו תשובה, לשאלה מה ייחשב למצב בטוח שבו הם יוכלו לחזור לבתיהם שנחרבו. מן הסתם, נכון לעכשיו – זה עוד לא המצב. צה"ל גם חייב להחליט ובקרוב כיצד לטפל באיום של כוח רדואן בצפון, שגם הוא עשוי להפוך קו המגע לאזור רפאים.
אבל הצבא יודע להסתכל קדימה כשזה נוגע לבניין הכוח מחדש, בהתאם לתובנות שהתגבשו ב-30 הימים הללו: גורמים בכירים מדברים על צבא גדול יותר בסדיר ובמילואים, ביטול של קיצור השירות וגם ביטול שינוי גיל הפטור במילואים. אם לפני 7 באוקטובר הייתה מחשבה לקצץ כמה טייסות של מסוקי קרב, אז כיום מדברים על הגדלת הצי. ואולי החשוב מכל: סוף-סוף יצטרכו למצוא פתרון למודל שירות הקבע, שילווה בתגמול מתאים.
עם כל הצרות האחרות, צה"ל הגיע למלחמה בשיאו של "משבר הסרנים" – בריחת המוחות שהותירה את הקצונה מדרגת רב-סרן ומעלה בחוסרים דרמטיים בתפקידים הטכנולוגיים. גם המוטיבציה לשירות קרבי ירדה, אם כי למלחמת אין-ברירה כמו זאת שאנחנו נמצאים בה יש נטייה לשפר את העקומה. לגבי כל השאר נדרש שינוי מחשבתי ותרבותי עמוק לכל אורך השדרה: בשלטון (כולל המפלגות החרדיות), בצבא וגם בחברה. החודש האחרון הכריח אותנו לעמוד מול המראה ולשאול את השאלות הקשות ביותר. גם המעבר ממגננה להתקפה לא העלים אותן לשומקום.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.23
