בשבילם הוא עדיין צ'וקו. ככה קראו לו בקורס טיס מספר 87, שיצא לדרך באוקטובר 1976, לפני 47 שנה. את הכינוי קיבל, הם משחזרים, בגלל אופן לבושו, שנראה "מצ'וקמק". אבל כבר אז, מתברר, אי־אפשר היה להתעלם מהצעיר המבטיח שהפך לנווט קרב ולאחד האנשים המפורסמים במדינה.
"מה שמייחד את רון זה שהוא עשה הכל בדרך שלו", נזכר אפרים בר, המכונה פוף, שלימים, לצד עיסוקו כטייס מסחרי, עמד גם בראש החוג לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה בירושלים. "היינו עושים אז הרבה מד"סים, וכשהוא היה עולה על המתח למשל, הוא היה קופץ למעלה ולמטה. התנהל לגבי זה ויכוח, אם זה חוקי או לא חוקי. זה אפיין אותו גם בטייסת, הכל תמיד היה בדרך שלו".
37 שנה אחר כך, הם עדיין זוכרים בדיוק היכן היו ב־16 באוקטובר 86', כשרון ארד נפל בשבי בלבנון, והותיר אותם במבנה חסר. "יש שני אירועים כאלה בחיי – רצח רבין, והנטישה של רון”, אומר רונן מירב, מי שיזם את הקמת קבוצת “החברים של רון”. "שירתי אז במקביל ביחידת המחשבים של חיל האוויר, וזה עבר בתקשורת הפנימית. נסעתי מיד לטייסת, וכשהגעתי הבנתי שזה צ'וקו. באותו לילה ניסו עוד לחלץ אותו ולהכניס לשם כוחות. גם אני הצטרפתי למעטפת חיל אווירית של הדבר הזה, אבל די מהר היה ברור שהוא בשבי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפני שבוע, ביום חמישי, הם נפגשו שוב. קבוצת "החברים של רון" אירגנה שיירת מכוניות שיצאה ממרכז הארץ לכיוון הכנסת. על כל אחת מהן תמונת חטוף אחד מבין 240 הנמצאים עכשיו, נכון ליום שלישי, בעזה. דיוקנו של חברם, שנותר צעיר בזיכרוננו, אבל כמוהם, אמור היה לציין השנה 65 ‑ עיטרה את הכרזות שהכינו לאירוע. מתוך פיו יוצא המשפט: “אל תשאירו גם אותם לבד”.
את קבוצת "החברים של רון", המורכבת מבני מחזורו בקורס הטיס, הקים מירב בשנת 2004. "התרגזתי מאוד כשהתחילה להירקם עסקה שבה הוחזרו לבסוף גופות החטופים מהר דב וסוחר הסמים טננבאום, ואת רון לא הזכירו בכלל", הוא מספר. "אמרתי לעצמי: אני לוקח דגל, מתייצב בטייסת ברמת דוד ומתחיל ללכת. באינסטינקט הרמתי טלפון לדני זונשיין, חברי לקורס והיום השגריר בברזיל, ושאלתי: 'אתה בא?' והוא ענה: 'כן, אבל רגע, אני מצלצל גם לדורון ויניקוב' (היום פעיל המטה להחזרת החטופים לצידו של גל הירש). מפה לשם, תוך שנייה כל קורס 87 הגיע".
עד אז, שמרו ביניהם על קשר רופף. "כשסיימנו את הקורס, כל אחד הלך לדרכו", אומר איש העסקים ארז גיסין, "ההתגייסות סביב המקרה של רון, שהפך לפצע פתוח אצל כולנו, חיברה שוב את הקורס".
"זה פרט על נימים אחרים, עמוקים", נזכר בר. "כל אחד מאיתנו חשב: ומה אם אני הייתי במקום הזה, של רון? הבנו שאנחנו כולנו כאחד בסיפור הזה".
מירב: "הכי קשה זה חוסר הוודאות. ואני לא מדבר רק על תמי והמשפחה, אני מדבר גם עליי. חבר שפתאום מתפוגג לך, זה דבר איום ונורא. יש לי עדיין חלומות שרון חוזר, הולך עם ראש הצידה וסיגריה ביד. ככה אני זוכר אותו. וכשאני מתעורר, חשוב לי לדעת מה קרה לו"
מי שלא נמנית על הקבוצה רשמית, אמנם, אבל מלווה אותם מקרוב, היא תמי ארד, הפועלת שנים ארוכות גם למען החזרתו של אברה מנגיסטו. "תמי משתדלת לתרום כפי יכולתה ומספקת לנו רוח אדירה בגב וערכים שהם המצפן שלנו", מעיד מירב. "היא אמנם לא נמצאת בפרונט, אבל היא חלק מאיתנו. אנחנו מדברים, שומעים את הערותיה ומקבלים את ברכתה. היא חלק מקורס 87 ותומכת בנו בעצם נוכחותה ומניסיונה העשיר. כשהתלבטנו לגבי האופן שבו נצא החוצה, התייעצתי איתה. גם הרעיון של השיירה עלה תוך כדי חשיבה משותפת עם תמי, והאמירה ש’הזמן הוא קריטי’ הגיעה ממנה. את הפוסטר, עם המילים שיוצאות לרון מהפה, עיצבנו בהסכמתה, כמובן".
על השאלה האם גם יובל, בתו של ארד, כבר אמא בעצמה, פעילה במאבק להחזרת החטופים, מעדיף מירב, איש שיש לו הרבה מה להגיד, להשיב בחיוך ובנימה אישית. "כשאני רואה את יובל אני רואה את רון", הוא אומר.
במפגש שנערך השבוע בביתו של ארז גיסין ברמת־השרון השתתפו ארבעה מתוך 50 בוגרי קורס 87. גיסין, המארח, סא”ל במיל’ וטייס פנטום בעברו, בן 65, נשוי ואב לשניים, אחד מהם לוחם כרגע ביחידה מובחרת ‑ יזם ומנהל בתחומי הטלקום. אפרים (פוף) בר, רס”ן במיל’, בן 66, נשוי, אב לשלושה וסב לנכדה בת כמעט שנתיים, מתגורר בנווה אילן; טייס קרב בסדיר ובמילואים ששירת עד לפני שש שנים כקצין תקיפה בפיקוד צפון. רונן מירב, רס"ן במיל’, האיש שהתחיל הכול, קיבוצניק במקור שגר היום ביישוב מכמנים במשגב, נשוי ואב לשלושה, שירת כקברניט מטוסי תובלה וכמהנדס תוכנה ביחידת המחשבים של חיל האוויר, במקביל. יזם ובעל חברות בעולם ההייטק, עוסק בפיתוח תוכנה בתחום האנליטי בארץ ובעולם. הוא גם פעיל מאוד במאבק לשחרורו של אברה מנגיסטו יחד עם הקבוצה. וחמי פרס, בנו של ראש הממשלה והנשיא לשעבר, שמעון פרס. רס"ן במיל’, נשוי ואב לשלושה, מתגורר ברעננה, מבכירי תעשיית ההון סיכון בישראל, מייסד קרן פיטנגו וגם יו”ר מרכז פרס לשלום. גם הוא, כמו בר, טייס קרב.
לצידם, ניפק קורס 87 עוד כמה מבכירי המשק הישראלי. ביניהם אורני פטרושקה, יזם ומייסד חברת כרומטיס; פרופ’ אמיתי זיו, מנהל בית החולים השיקומי במרכז הרפואי שיבא, ועוד ועוד. גם מירב, אגב, נדד במהלך ההכשרה בין קורס 87 ל־86, אותו סיים לצידו של המיליארדר שטס לחלל, איתן סטיבה. כשמסתכלים עליהם קשה שלא לתהות מה היה אילו, ולחוש את הפספוס הכבד בנוגע לעתיד המזהיר שציפה לארד עצמו.
"בשנת 86’ גרתי בסן־פרנסיסקו וראיתי את כל אירוע הנטישה בטלוויזיה", נזכר בר, "ראו את הנפילה, ראו מצנחים ואני זוכר את הדיסונסס בין מי שיצא מהאירוע למי שנשאר שם. ישי אבירם שחולץ, מול רון. אבל התפיסה הייתה שאוקיי, זו לבנון. אלה לא סוריה ולא מצרים. אבל היה ברור לנו שאנשים חוזרים מהשבי. ייקח יום, יומיים, חודשיים, אבל בסוף מחזירים אותו הביתה".
מתי הבנת שזה לא קורה?
"ההכרה מחלחלת, אבל עד היום, למרות הכול, יש תקווה שמפעמת ובוערת בכולנו לדעת מה היה שם בסוף. מעולם לא קיבלתי תשובות מספקות מהמערכת. אני רוצה שזה יהיה מדויק – לא ברמת השמועות ולא ברמת הניסינו ועשינו. נעשה המון, אבל תשובה חד־משמעית לא קיימת עדיין".
מירב: "מה שהכי קשה אלה אי־הידיעה ואי־הוודאות. ואני לא מדבר רק על תמי והמשפחה, אני מדבר גם עליי. חבר שפתאום מתפוגג לך ואתה לא יודע מה קרה לו זה דבר איום ונורא. יש לי עדיין חלומות שהוא חוזר, הולך עם ראש הצידה וסיגריה ביד. ככה אני זוכר אותו. וכשאני מתעורר, חשוב לי לדעת מה קרה לרון".
בר: "הנפילה בשבי של רון והחיפושים אחריו מלווים הרבה מאוד אנשים, מתברר. בשיירה למען החטופים, שאירגנו בחמישי שעבר, כתב לי אחד המשתתפים: ‘אני הייתי באותו הלילה ב־86’ בצוות שהכווין את הכוחות שהלכו לנסות ולמצוא אותו’. הדברים האלה מצמררים”.
מירב: "גם בפגישה במטה החטופים, ניגש אליי מישהו ושיתף שהוא היה בכוחות שחיפשו את רון. כל אחד נושא בליבו משהו מרון".
עכשיו, כאמור, הם מסתכלים קדימה, למרות שמשבר המנהיגות הנוכחי מעורר בהם געגועים לזמנים אחרים. ולא רק בהם. אבל חמי פרס, בנו של שמעון פרס, שהיה בין היתר שר הביטחון במהלך מבצע אנטבה ‑ מתקשה לקבוע מה היה אביו עושה היום. "אני לא יכול לדבר בשמו ולא חושב שזה נכון. מה שהיה באנטבה ומה שקורה עכשיו זה שני דברים שונים. באנטבה כולם היו מרוכזים במקום אחד, לא ציפו לפעולה צבאית והיה זמן לאסוף מודיעין ולהכין הפתעה מוחלטת. גם לא היה מדובר בחמאס ולא התעללו בחטופים. פה מדובר בתינוקות, בקשישים, חלקם פצועים, יכול להיות שחלקם לא בחיים. אי־אפשר להפתיע אותם ואני מניח ששומרים עליהם היטב. אבל אני כן חושב שהצבא פועל, מתקדם ואוסף מודיעין. עובדה שהצליחו לשחרר חטופה".
האם אתם מסתכלים אחורה וחושבים שיכולתם לפעול אחרת, במקרה של רון?
בר: "אישית, אני חושב שלא הרמנו בזמן את הדגל, שלא הרמנו בזמן את הקול ואמרנו: גם אם אתם עושים את הכול כדי להחזיר את רון ‑ אנחנו רוצים לדעת, לשמוע ולהדהד את זה".
גיסין: "אנחנו אנשי מערכת, גידלו אותנו בקורס טיס כאנשי מערכת, סמכנו על המערכת. בנינו על זה שהמערכת עושה את המקסימום וגילינו שלא. היו להנהגה הזדמנויות בלתי רגילות להחזיר את רון הביתה חי והן לא נוצלו. זה בדיוק מה שקורה עכשיו, אנחנו לא יכולים לתת לדבר הזה להישנות, וזה בסדר גודל של פי 240".
מירב: "אפשר להסתכל על עסקת שליט בהקשר של מי שוחרר ומה הוא עשה ולנסות לשים תג מחיר על אדם שבוי. זה מאוד בעייתי בעיניי. מה תג המחיר של רון, שאיננו איתנו עדיין? ואיזה מחיר שילמה החברה הישראלית על כך שהוא לא חזר?"
הלקחים הופקו מבחינתכם אצל גלעד שליט?
מירב: "הצטרפנו גם למאבק של משפחת שליט, שהיה הצלחה. אני חושב שזה בגלל שהיה שם הד ציבורי. בסוף יש אדם אחד שמקבל החלטות והוא לא עובד בוואקום. ככל שאנחנו משמיעים את קולנו זה תורם, טיפה ועוד טיפה. אני לא יודע לומר איזה אחוז יש לנו בכישלון של רון או בהצלחה של שליט".
נתניהו היה ראש הממשלה גם במהלך עסקת שליט.
"אפשר לנתח בדיעבד למה את גלעד הצליחו להביא ואת רון לא. יש איזו מטוטלת בחברה הישראלית, ובמקרה של שליט היו עוד וקטורים שפעלו, כמו המחאה החברתית של 2011".
איך אתה מתמודד עם הטענות שהמחבלים והרוצחים ששוחררו בעסקת שליט, וביניהם כמובן יחיא סינוואר, עמדו מאחורי מתקפת 7 באוקטובר?
"אפשר להסתכל על השאלה בהקשר של מי שוחרר ומה הוא עשה אחר כך, או לנסות לכמת ולשים תג מחיר על אדם שבוי. זה מאוד בעייתי בעיניי. אנחנו לא יודעים מה היה קורה אילו. מה תג המחיר היום של רון, שאיננו איתנו עדיין? ואיזה מחיר שילמה החברה הישראלית על כך שהוא לא חזר? במקרה של רון, לי ולו יש חוזה לא כתוב. חוזה שנולד בגבעת הגיבוש בחצרים, ביום הראשון של קורס טיס. סוג של מחויבות, שאני חב כלפיו והוא חב כלפיי".
כמו שלמדו בקורס טיס, הם כבר אחרי התחקיר והפקת הלקחים ומוכנים לשתף במסקנות. כמקובל בצבא, גם הן מתחלקות לשלוש. "יש כמה דברים שאנחנו רוצים לומר", מפרט פרס, "דבר ראשון: שיש חשיבות לפעולה מהירה. הניסיון של רון מלמד שכשלוקחים את הזמן, או כשדברים לא קורים מהר, זה רק הולך ומסתבך. דבר שני: אם יש הזדמנויות – חייבים לנצל אותן. דבר שלישי: שאלת המחיר כעת לא חשובה, כי המחיר של לא להביא אותם גדול לאין שיעור. הדבר הנוסף שחשוב לנו הוא כמובן להעביר מסר למשפחות החטופים, שאנחנו חושבים עליהן ומבינים שיש לנו כלפיהן חובה מוסרית וערבות הדדית".
מרגישים שאתם, כחברים של רון, יכולים גם להבין אותן יותר?
"קשה לאנשים להיכנס לנעליים של מי שנמצא בסיטואציה הספציפית הזו. ואני לא מדבר עכשיו על אלו שגם שרפו את ביתם, גם פגעו בהם וגם חטפו את יקיריהם, שהם בכלל בטראומה רב־שכבתית. אבל גם אנשים מהיישוב, שהבן או הבת שלהם נחטפו מהמסיבה, חיים בגיהינום שאף אחד לא יכול להבין. אין גשר שמחבר אדם בסיטואציה נורמלית לבין אדם שנמצא בסיטואציה לא נורמלית. כמו בשכול".
פרס: "העובדה שהבן שלי נפטר היא פצע מטורף. זה לא עוזב אותך לרגע, 24 שעות ביממה. אין לזה החלמה ופתרון. יש לי חברים שיש להם ילד חטוף שם, בעזה. הם עוברים גיהינום, אבל הילד שלהם עדיין בחיים ויש סיכוי לעשות עבורו משהו, מה שלהורים שכולים כמוני כבר אין"
פרס, לצערו, יודע על מה הוא מדבר. שכול עמוק ובלתי צפוי פקד גם את ביתו לפני כשנה וחצי, כאשר בנו גיא נפטר בגיל 33 מדום לב. ברגע נדיר של פתיחות הוא משתף וקושר בין תחושת השכול האישית - לשכול הלאומי שחווים הורים רבים, ביניהם גם חבריו הקרובים, איש העסקים אייל ולדמן ששכל במסיבה את בתו דניאל ובן זוגה נעם, ושר המדע לשעבר יזהר שי ששכל בפעולה הצבאית בעזה את בנו הלוחם, ירון. "העובדה שהבן שלי נפטר הייתה ועודנה פצע מטורף", משתף פרס. "זה לא עוזב אותך לרגע, 24 שעות ביממה. אין לזה החלמה ופתרון".
וזה עוד רובד שמחבר אותך לעשייה היום לטובת החטופים?
"ללא ספק, כי אני מבין את המחיר ומבין מה זה אומר. יש לי יותר מזוג חברים אחד שיש להם ילד שם. אבל מבחינתי, כשאני מדבר איתם, הילד שלהם עדיין בחיים ועוד יש סיכוי לעשות משהו, מה שלהורים שכולים כמוני כבר אין. אי־אפשר להחזיר את הזמן לאחור, ולכן חייבים לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים. אם יש מישהו בחיים, צריך לעשות הכול למענו.
"בטייסת שלי נהרגו אנשים, נפגשנו עם משפחות שכולות וראיתי את הכאב של ההורים, אבל אתה לא יכול באמת להבין את זה. לא יכול לצלול למקום האמיתי של הכאב אם לא חווית את זה. זה 'מועדון' אחר. דלת חד־כיוונית שאי־אפשר לצאת דרכה או לעבור לחדר אחר. לכן יש פה תחושת דחיפות, ולכן גם חייבים לעשות כל מה שאפשר, לשים את האנשים הכי טובים על הדבר הזה, לפנות להם את הזמן בשביל המטרה".
כחבר של אייל ולדמן, דיברת איתו אחרי שבתו דניאל נרצחה במסיבה ברעים?
"דיברתי איתו עוד כשהיא הוגדרה נעדרת, וגם אחרי שנודע שנרצחה. זה אובדן נורא וזה שובר לי את הלב. כך גם לגבי יזהר שי, שאיבד את בנו. אבל אני יודע ששניהם ייקחו את זה למקומות של עשייה חשובה. זו הדרך היחידה להתמודד עם אובדן. לעשות משהו טוב".
כשרון נפל בשבי, אבא שלך היה מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ. אתה מרגיש פספוס שלא הפעלת עליו יותר לחץ, שלא אמרת לו: אני מכיר אותו, הוא חייב לחזור?
"הייתי אז תמים. באמת האמנו אז שעושים הכול, אבל הכול, כדי להשיב את רון. לא היה לנו ספק. ניסיתי לקבל ממנו אינפורמציה, אבל ידעתי גם שאני צריך לשמור לא להכניס אותו לסיטואציות לא נוחות ביחסי אב ובן, כי יש דברים שהוא לא יוכל להגיד לי".
ובדיעבד, היית צריך לחצות את הקו הזה, בין בן לאבא מנהיג?
"אם הייתי חושב שזה עוזר, אז כן".
אבל היו אלה, כאמור, ימים אחרים, מדגיש פרס. "ימים שבהם עוד עסקו בשאלת המחיר. גם עכשיו, כשפירסמתי את השיירה, כדי להזמין אנשים, אמרו לי, ‘למה אתם עושים את זה? אתם מעלים את המחיר’. אני זוכר שכששליט היה בשבי ואשתי עשתה הכול כדי שיחזירו אותו, אמרתי לה ‘הקמפיין שלך מעלה את המחיר’. מאז עברנו שלב והמחיר כבר לא חשוב. אין מחיר לאי־ההחזרה. השבר יהיה כל כך גדול שזה בלתי נסבל. מדובר פה בהזדמנות שנייה לתקן מה שקרה ב־7 באוקטובר. לכן אני מציע לא לחשוב על זה כעל ’עסקה’ או ‘מחיר’ ולא לפספס הזדמנות. זו המשימה העיקרית והעליונה, גם מוסרית”.
מירב: "כשעלינו בשיירה לירושלים, המסר היה: ‘אנחנו, שמכירים את רון וחווינו את זה מקרוב, מחובתנו לזעוק: אין מחיר להשבת החטופים. המחיר יימדד באי־החזרתם, וזה יהיה מחיר בלתי יתואר. החברה הישראלית לא תדע להתאושש ממנו”.
מה אתם הייתם עושים כדי לשחרר את החטופים? משחררים את כל האסירים הביטחוניים, מציעים הפסקת אש?
גיסין: "אין לי הצעות אופרטיביות, אבל כדי שזה יקרה, זה צריך להיות מוגדר לצה״ל, לשב”כ, למוסד ולקבינט כמשימה מספר אחת. צריכה להיות החלטה מקדימה שמוכנים לשלם מחיר גבוה כדי לא לפספס הזדמנויות על מו״מ מיותר".
בר: "אני סומך את ידי על צה"ל שיידע מה לעשות. האם אני סומך על ההנהגה המדינית שתגיד לצה"ל לעשות את הדבר הנכון? התשובה היא לא. אבל אני סומך על כל פעולה שהצבא יחליט עליה. מפעולה מבצעית ועד הפסקת אש".
כאנשי עסקים בכירים שסגרו לא מעט עסקאות, יש לכם עצות למקבלי ההחלטות, איך לסגור עסקה עם חמאס?
פרס: "קטונתי. לא עסקתי בתחום כזה, וזו גם לא בדיוק עסקה. הטיפ הוא לא לחשוב על עסקה, אלא על הצלת חיים. להסתכל על זה כמו על אדם טובע שחייבים להציל עכשיו, כי אחרי שהוא ימות ‑ אין דרך חזרה".
כסף יכול לשחק תפקיד בנוגע להחזרת החטופים?
גיסין: "בזמנו, גם בנושא רון ארד הצענו פרס כספי. אבל אנחנו מדברים על מפלצות אדם מונעות טרור אידיאולוגי, ופה כסף פחות עוזר".
מירב: "הצענו כסף על רון, במטרה להגיע לאדם הבודד שיש לו קצה חוט או מידע. הגיעו מידעים, אבל זה לא הביא לתוצאה הרצויה. אני שותף לקבוצה של יובל דיסקין, דוד מידן, אלי בכר היועץ המשפטי של השב”כ, פלוס ‘החברים של רון’ ותמי ארד שפועלים למען אברה מניגסטו. גם שם זה לא עזר. מול המחשבה הפונדמנטליסטית כסף לא תמיד עוזר. עכשיו אנחנו מביאים חשיבה לא סטנדרטית. מנסים לבחון ערוצים אחרים".
חשוב להם להדגיש שהקבוצה שהקימו אינה פוליטית. ולמרות זאת, כולם מזדעזעים מכך שנתניהו אמר השבוע ש’צריך יהיה לבדוק את הקשר בין הסרבנות להחלטה של סינוואר לתקוף בישראל’. "ועל זה הוא דיבר בתוך טייסת", מתרגז בר.
"לא הייתה סרבנות אפילו לדקה אחת", מצטרף גיסין. "לא לפני, ובוודאי לא בבוקר של 7 באוקטובר. הראשונים שהיו באוויר אלה הטייסים, וזו אמירה שפוגעת בציפור נפשנו".
7 צפייה בגלריה
''החוזה בינינו נולד בגיבוש בחצרים''. מימין: רונן מירב, חמי פרס, אפרים בר וארז גיסין
(צילום: יונתן בלום)
מירב: "יותר משזה פוגע בנו, זה פוגע בחברה הישראלית, כי בעוד שהחיילים נלחמים בחורבות עזה וחוטפים טילים והטייסים מעל מחרפים את נפשם, הוא עסוק בלזרוע פירוד. לא נעלבתי מהדברים כטייס או כחבר של רון, נעלבתי מהם כאזרח".
מירב: "אני מצפה ממנהיג שמגיע לטייסת שנלחמת ברגע זה, שיהיה עסוק בהצלחת הלחימה ובטובת המדינה. אמירה שכזו עוסקת בענייניו האישיים ואין לה מקום. הראשונים שהיו באוויר ב־7 באוקטובר היו הטייסים, ואף אחד מהם לא נשאל אם חתם על מסמך כזה או אחר. בעבר חתמתי על מכתב תמיכה באלו שבחרו להפסיק לטוס. אני קודם כל אזרח מדינת ישראל וזכותי להביע דעתי".
בר: "איפה ביבי הופיע? בטייסת, ביחידות מובחרות שאותן הוא פסל רק לפני דקה, בטיעון של ‘סרבנים’. את לא רואה פה סתירה? משם יצאו אותם פריבילגים".
נחום ברנע כתב השבוע: "תפיסת המלחמה הישראלית קובעת שחיל האוויר הוא קו ההגנה הראשון. הביצועים שלו אמורים לספק זמן לשאר הכוחות להתארגן. לכן מוצדק להשקיע בו מיליארדים. פעמיים הופתענו, ביום כיפור 1973 ובשמחת תורה 2023. פעמיים חיל האוויר לא עמד בציפיות".
גיסין: "ועדת החקירה תצטרך לענות בדיוק על זה, וכל מפקדי הצבא לקחו אחריות. אבל אחריות לוקחים מלמעלה למטה, ולא להפך. חיל האוויר הוא חלק מצה”ל והוא לא עמד במשימה".
נתניהו אמר שהוא לוקח אחריות.
מירב: "כשיש נהג שיכור לא נותנים לו לשבת ליד ההגה. כשבאו בטענות לדן חלוץ, שהיה הרמטכ”ל במלחמת לבנון השנייה, אמרו לו ‘קח אחריות’, והוא ענה: 'מעולם לא נתתי אותה, היא אצלי', והתפטר. זו תרבות חיל האוויר. תחקיר, אחריות, מנהיגות. אם אין מנהיגות, כשיצעקו 'אחריי' ‑ אף אחד לא יקום".
יש מי שיגידו שלא מחליפים ראש ממשלה באמצע המלחמה.
בר: "ויש שיגידו אחרת. קיים קבינט מתפקד, עם אנשים בעלי ניסיון, ולא בונים מדינה על חודו של אדם אחד. יש קודקוד בראש הפירמידה, אבל לפירמידה יש עדיין מערכת היררכית שיודעת לתפקד כשהמנהיג מפנה את מקומו".
גיסין: "גידלו אותנו בקורס טיס כאנשי מערכת, סמכנו עליה. האמנו שהמערכת עושה את המקסימום עבור רון, וגילינו שלא. היו להנהגה הזדמנויות בלתי רגילות להחזיר אותו הביתה חי והן לא נוצלו. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו, רק בסדר גודל של פי 240"
חמי, אתה היית טייס. יאיר, הבן של יצחק שמיר, היה טייס. יורם, הבן של רפול, ויהונתן הבן של בני בגין ‑ שניהם היו טייסים שנהרגו. נראה שפעם שדרת המנהיגות הצמיחה ילדים שכיוונו לחוד החנית. היום, בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, נמצא במיאמי בזמן מלחמה. מה אתה חושב על זה?
"אף אחד לא ביקש ממני להיות טייס, אבל מוסד הדוגמה האישית בפוליטיקה איבד, לצערי הרב, מהזוהר שלו. הרבה מאוד מוסכמות חברתיות נשברו לאורך השנים. יש הרבה אנשים בפוליטיקה כרגע שאתה לא רוצה לקחת מההתנהלות שלהם דוגמה אישית, כולל אי־לקיחת האחריות. זה מזעזע בעיניי".
הם, כאמור, לוקחים אחריות מלאה. גם על הכישלונות שלהם. "המקרה של רון ארד נכשל בגלל טעויות שנעשו בדרך, אבל למדנו מזה”, מדגיש מירב. “גם אז סיירת מטכ"ל שלפה מהמיטה את השייח' עובייד, ואנשי מוסד נהרגו בתאונות בנורווגיה כדי להשיג מידע. הדנ”א שעליו החברה הישראלית מושתתת לא נהרס אז. גם כשהשופל פירק את הגדר בשבת של 7 באוקטובר, הדנ”א לא נהרס. מתי הוא כן נהרס? כשאנשים נשרפו בממ"ד והצבא לא הגיע אליהם. ואת זה אפשר לשקם. ממה לא נוכל להתאושש? אם כל אחד ואחד מאיתנו לא יידע שהמדינה עשתה הכול כדי להחזיר את החטופים".
אייל אשל, אבא של התצפיתנית החטופה רוני אשל, אמר בראיון: לא נהיה משפחת ארד 2.
“המערכת אולי אומרת: ‘שבו בשקט, אנחנו מטפלים בנושא’, אבל הזמן הוא מרכיב קריטי. וזה הלקח שלנו, וגם של תמי, מפרשת רון ארד. נכון שאנחנו מדברים על דור אחר, התקשורת התנהלה אחרת והחברה הייתה אחרת. אבל תסתכלי על משפחת שליט, כשבן נופל בשבי מביאים מיד איש תקשורת ועורך דין. ואייל אשל צודק. אני חושב שהוא הפה לא רק של בתו. וגם תמי חושבת ככה. לא נכשלנו עם רון? כישלון מהדהד. יותר כישלון מזה, אין. רון הוא לא סמל ולא בלון כחול על אנטנה. רון הוא אחד הפספוסים הגדולים של המדינה. אדם מבריק, כישרון גדול, חיים שלמים הלכו לאיבוד".
בר: "מכל כישלון לומדים וזה חלק מתרבות התחקירים של חיל האוויר. גם על השיירה לירושלים עשינו תחקיר. וכאשר שואלים האם יהיה פה רון ארד 2 ‑ אנחנו אומרים לא. לא ניתן! גם מאברה למדנו, וגם מאורון שאול. אנחנו מקבצים הכול יחד ומנסים לא לחזור על טעויות”.
גיסין: "אין לי בעיה להגיד ‘נכשלנו’, כי במבחן התוצאה באמת נכשלנו. זה חלק מהדרך שלך להשתפר. הכישלון במקרה של רון יורד מרמת מקבלי ההחלטות, שאיבדו הזדמנויות, ועד אלינו, שהתעוררנו מאוחר. לכן חייב להיות לחץ על מקבלי ההחלטות, שיעשו את כל המאמצים וינצלו הזדמנויות ולא יתחשבנו על מחיר, כמו שקרה עם רון”.
מירב: "התפקיד העיקרי שלנו הוא לשמור על המודעות לחטופים. שעל כל כורסה בכל סלון יידעו שכרגע יש 240 חטופים במרתפי חמאס. לשים את היד על הגב, לדחוף קדימה את מקבלי ההחלטות ולומר להם: אל תתעייפו. זה התפקיד שלכם, בשביל זה נבחרתם. זו המטרה העליונה, וכל היתר יבוא אחרי זה".
כאנשי עסקים ובכירים בהייטק, איך אתם חושבים שנצא מהמשבר הזה? האם נצליח להתאושש גם כלכלית?
פרס: "ישראל תצא מהמשבר הזה הרבה יותר חזקה, פוליטית, ביטחונית, חברתית וכלכלית. כשהמלחמה תיגמר וביבי ילך, כשנגיע למצב שניקינו את חמאס והחזרנו את החטופים ‑ ישראל גם תשנה מדיניות. כבר לא תסכים יותר להכלת ולניהול הסכסוך, לא תסכים לאיומים, תהיה גם התחדשות פוליטית והנהגתית ונחזור לצמוח, מפני שאין כוח שיעצור את ההייטק הישראלי".
גם גיסין, מייסד קרן השקעות באנרגיה מתחדשת שמשקיעה בישראל ובאירופה, אופטימי. "ההייטק יחזור, ובגדול", הוא מבטיח, "כי הוא אף פעם לא היה קשור לממשלה. גם הכסף הגדול יחזור אם התנאים יהיו מתאימים: אחד, שביבי ילך, ורצוי כמה שיותר מהר; שתיים, שמערכת המשפט תהיה מספיק חזקה ועצמאית, ומשקיעים בינלאומיים יסמכו על התעשייה הישראלית".
מירב: "לתחושתי, אין סיכוי שישראל תצליח להמשיך להתקיים כמדינה נורמלית כש־240 אזרחים, מגיל עשרה חודשים ועד 87, לא חוזרים הביתה. זה לא מתקבל על הדעת. ואם זה יקרה, לא משנה מה יקרה עם הממשלה, או ההייטק, או החינוך - לא נשתקם מזה לעולם".
כמי שעברו סדנת שבי, במסגרת קורס הטיס, מה אתם חושבים שעובר על החטופים?
"כשהלכתי להיות טייס, ידעתי שאם אפול בשבי המדינה תעשה את כל המאמצים לחלץ אותי. המדינה במקרה של רון עשתה הרבה, אבל מאוחר מדי. בחמישי לפני שבוע נסעתי בשיירה, בדיוק מהסיבה הזו. כי זו חובתי לדאוג שזה לא יקרה שוב, שלהחזיר חטופים, שבויים, יהיה חלק מהדנ"א של המדינה".
גיסין: "ברגע זה בני הצעיר נמצא בפעילות מבצעית ביחידה מובחרת. אבל הצעירים שמתגייסים מחר לא יעשו את זה אם לא תהיה להם ידיעה מאוד ברורה שהמדינה אכן עומדת מאחוריהם. טייסים שנפלו בשבי אמרו שהיה להם יחסית קל, כי הם ידעו שהמערכת לא הולכת לישון עד שהיא מחזירה אותם. יש כרגע 240 אנשים שיושבים בעזה ושואלים את עצמם: האם המדינה יודעת להחזיר אותנו?"
מירב: "הסדנה זו חוויה אישית שמלמדת אותך מה גבול היכולת שלך. אתה לומד שם להכיר את עצמך בעוד היבט. אבל ילד בן שלוש שאיבד את הוריו ונמצא שם לבד, הילדה עם העיניים הגדולות, אין לי יכולת להבין מה עובר עליהם. אין לי כלים להבין מה ילדה בת שלוש חווה שם. מי מטפל בה? כשקר לה, כשהיא בוכה, מישהו ניגש? זה בכל מקרה גיהינום ונחזיר את כולם הביתה, אחרת אפשר לכבות כאן את האור".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.23
