שלשום (שני), חמש דקות או שבוע מאוחר מדי, כשיצאתי מאולפן ערוץ 13, נפל לי האסימון. אני כבר חלק מפאנל. פאנל שדן בסוגיה האם נכון שצה"ל יגביר את כתישת חמאס כדי לשחרר את החטופים או להפך, משהו כזה. היה שם אלוף במיל' שעושה בימים אלה מילואים בלדברר את כוח הזרוע. והיה פרשן צבאי שזרק לי בחדר האיפור, "או, מזמן לא ראיתי אותך" ומיהר להזקיף את קומתנו. ומגיש סמכותי ששיקף בקור את המציאות בשטח: חטופים אאוט, חיסול סינוואר אין.
אז אני כבר לא עורך המוסף שהפך להיות "הסיפור", ומתאר בעצב איך זה לחבוש את שני הכובעים - זה של בן המשפחה שאיבד אחות ושני גיסים ויש לו שבעה בני משפחה בעזה, ובמקביל צריך לנסח כותרות בנושא. ואני כבר לא זה שהמראיין מתרכז רק בו בשיא האמפתיה וההזדהות, או זה שדומע בניגוד מוחלט לאופיו בשבריר רגע של התפרקות. אני חלק מפאנל. כלומר, שגרה. מעבירים זמן באולפן בדרך לאייטם הבא שבו המומחה התורן יסביר למה נכון לתקוף מהאוויר ולא להסתער קרקעית, או להפך, משהו כזה. והדקות חולפות, והשעות, והימים, והחטופים הופכים למשהו אמורפי כזה, מרוחק, שהולך ומתמקם בקצה התודעה. באמת, לא יפה שהם שם. באמת, צריך להחזיר אותם "בהקדם", "את כולם", "כחלק מערכי המדינה" - ותכלס כלום.
לכן עכשיו אני כאן לא כעיתונאי שהוא גם הסיפור, ולא כפאנליסט, או סלב-שכול בהתהוות. אני כאן כחלק ממאבק קריטי על דעת הקהל בישראל שבו הצד שמנגד לא חוסך באמצעים. אני כאן כדי לספר על שושן, ועדי וטל, ונווה ויהל, ושרון ונעם. לספר עליהם, כי הם המשפחה שלי ואותם אני מכיר. ולהזכיר לכולנו שיחד איתם יש בעזה, יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה, 240 ישראלים, שכל שנייה בשבילם היא סיוט. ששעון החיים שלהם מתקתק באיטיות של נצח, בחרדה אינסופית. כשפה, סביבנו, החיים כבר מתחילים לחזור למסלולם ומבעד לחלון הפתוח אני שומע המולת ילדים עליזים שחוגגים בשדרה יומולדת למישהי מהגן, כולל ליצן.
ובכן, ככה: שושן, אחותי הגדולה, אוהבת קפה הפוך מהמכונה. לא משנה איזו מכונה יש לה, פושטית ככל שתהיה, מבחינתה היא הכי טובה בעולם וגם הקפה שהיא מכינה הכי טוב בעולם. לי בבית יש אותה מכונה, אבל שלה, אוהו. ושושן בלי קפה בבוקר זו לא שושן.
עדי, בתה הבכורה של שושן, כל היום מתנגנים לה שירים בראש. מוזיקה היא חלק גדול מהחיים שלה. הצחוק שלה מתגלגל ובלתי נשלט. רוצים שיחת נפש? היא הפרטנרית המושלמת.
טל, בעלה של עדי, אוהב מאוד בשר ועוד יותר כרובית מטוגנת של אמא. עם סוני פלייסטיישן יש לו חשש להתמכרות. והוא לא מחמיץ הזדמנות ללכת מכות עם אחיו הצעיר. בן 38, רק אומר.
נווה, בנם של עדי וטל, בן שמונה, משוגע על כדורגל. תמיד עם כדור, תמיד הפועל באר שבע. הוא ממש רוצה ללכת למשחק של ישראל נגד שווייץ, ואולי עוד יצליח ללכת, אבל כבר בלי סבא אבשל. כי סבא נרצח.
יהל, אחותו, בת שלוש, ילדונת מתוקה, לוקח לה זמן להתחבר לאנשים, צריכה את אמא קרוב קרוב, ויש לה קול גבוה כזה, אי אפשר להתעלם ממנו וממנה.
שרון, אחותו של אבשל, אוהבת חיות, אוהבת מתוקים ובתי קפה. מה זה אוהבת, אובססיה שלה. וגם טראש טלוויזיוני. תנו לה חתונמי והיא מסודרת.
נעם, בתה של שרון, בקטע של טיקטוקים, אופנה, לייף סטייל. טינאייג'רית, נו. והיא דאגה לעצמה לעבודה כמוליכת כלבים. תאריך בת-המצווה שלה כבר עבר. בינתיים גם הדיבור על נסיעה לחו"ל.
השבעה האלה מופיעים כאן בזכות קיצור הדרך שלי לעיתון ולאתר. אבל תחשבו באותה צורה על עוד יותר מ-230 ישראלים, שלכל אחד מהם יש את האהבה המיוחדת, ההרגל הקטן שלו. תחשבו על אנשים, לא על "חטופים". תחשבו שגם אתם הייתם עלולים להיות עכשיו בעזה. ואז לא תהיו חלק מהשכחתם של אלה ששם. ההחלטות הן של קבינט המלחמה, ובעיקר של ראש הממשלה, שנוטה להתנדנד ברוח. אתם צריכים לוודא שיתייצב בכיוון היחיד הנכון.
נ.ב.
אתמול שאלתי את הבת הקטנה איפה פיבי, החתולה שלנו. "מתה לפני חודש, כשהיית בחו"ל". בתוך הטרפת, בתוך החודש שהפך לחור שחור, מי שם לב לחתולים.
- אביב הברון הוא עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.23
