על המסך העצום בחמ"ל המתוקתק של נתיבות מוצג בזמן אמת צילום של העיר ברזולוציה מרשימה עד מאוד. המצלמה ממוקמת על ראש מגדל המים בכניסה לעיר, בגובה של 160 מטרים, ואפשר לעשות זום-אין עד לרמת העלה הבודד שעל כל עץ. המגדלים החדשים מלבינים את קו האופק במערב העיר, רק שמונה ק"מ מעזה, ומרכז העיר מורכב מהבליל הישראלי המוכר של שיכוני רכבת ישנים ובתים נמוכים. אנחנו חודש אחרי, כבר אין צורך לומר אחרי מה, והעיר - מקסימה וכעורה כאחד, כמו רוב ערי ארצנו - מנסה בקושי רב לחזור לשגרה. 12 הרוגים ספגה נתיבות, שלושה מהם בני משפחה אחת שטיל פגע בביתם, ו-70 פצועים בדרגות שונות. עשרות בתים נפגעו. בנוסף, בן העיר נועם אליקים, שעזב אותה לקיבוץ נחל עוז, נרצח עם זוגתו דיקלה ובנה תומר בן ה-17. שתי בנותיו, דפנה בת ה-15 ואלה בת השמונה, נחטפו. פוסטר גדול של המשפחה מוצג בחמ"ל.
עוד כתבות למנויים:
נורא לומר, אבל בהשוואה לערים וליישובים הסמוכים אליה יצאה נתיבות די בזול. בזכות מי? תלוי את מי שואלים. מחבלי חמאס אמנם ניסו לחדור לנתיבות בשמונה ו-20 בבוקר, אך נהרגו בידי שוטרים ולוחמי "אופק", יחידת הביטחון העירונית הוותיקה והמאומנת היטב, שחסמו את הכניסות לעיר. בכל הארץ מדברים היום על הקמת כיתות כוננות, אבל בנתיבות היא הוקמה כבר לפני 20 שנה. גם לכיפת ברזל מגיע קרדיט, ועדיין, אם תשאלו בנתיבות יסבירו לכם באדיבות - ותושבי נתיבות אדיבים וחביבים במיוחד, מסקנה המתחזקת מביקור לביקור - שמי שהגנו על העיר היו חבורת הצדיקים והמקובלים ובראשם הבאבא סאלי, הרב יורם אברג'ל, הרב יששכר מאיר והרב יעקב דדון זכרם לברכה. לפי האגדה המסופרת פה, המחבלים כבר נכנסו העירה, אבל אז ראו בשמיים את דמויות הרבנים כועסים ונסו על נפשם.


אני מעלה את הסברה הזו בפני יחיאל זוהר, ראש העירייה, והוא מושך בכתפיו ומפטיר "בסדר" שקט. זוהר עומד בראש עיריית נתיבות כבר 34 שנים, עוד לפני שהפכה לעיר, שמכתירות אותו לראש העירייה הוותיק בישראל. הוא פוגש אותנו בכניסה לחמ"ל (מרכז הפעלה עירוני, כמו שקוראים לו פה) בשעה עשר בבוקר, מתנצל שהוא לא מרגיש הכי טוב, אבל ככל שהיום מתקדם מתחזק ומתגבר גם זוהר. לולא המלחמה היה רץ בבחירות לעוד קדנציה, וזוכה על בטוח. "נתיבות מדברת בעד עצמה - הצביעו זוהר ומחל", מכריזה סיסמת הבחירות שלו הניבטת משלטים הממלאים את העיר. לאחרונה חתם על הסכם גג חדש שיוסיף לעיר 20 אלף יחידות דיור חדשות, נוסף להסכם הגג הקודם על 16 אלף יחידות דיור, מה שיכול להפוך את נתיבות לעיר של כ-90 אלף תושבים עד סוף העשור.
6 צפייה בגלריה
yk13666568
yk13666568
''הכיוונים הפוליטיים פחות חשובים לי כרגע''. זוהר בחמ''ל (צילום: גדי קבלו)
האם זוהר ומחל כבר לא? לפני כשבועיים כתב זוהר מכתב נזעם לראש הממשלה נתניהו, עם העתקים לכל השרים. המכתב נפתח בנימה מרירה וצינית לעילא: "במבחן התוצאה", כתב זוהר, "אני מודה לכל האח"מים שבאים לנתיבות כדי להצטלם ולתת תחושת שייכות וזהות עם התושבים". ההפצצה הכבדה לא איחרה להגיע: "בשורה התחתונה", כתב, "רשמתי בפניי שממשלת ישראל בראשותך החליטה להפקיר את תושבי נתיבות לגורלם, באופן שמלבד מילים מנחמות והבטחות חלולות, העיר נתיבות לא קיבלה דבר. לא תקציב סיוע, לא תקציב ייעודי, לא תקציב לשיפור דרכי המיגון ולא הפוגה והתרעננות לתושבים, לא סיוע כלכלי לתושבים ולא סיוע לעירייה. ממשלת ישראל תחת הנהגתך", כתב לנתניהו, "ממשיכה לפסוח על נתיבות ולהתעלם מצורכי תושביה. נמשיך להסתייע בתרומות ולקבץ נדבות עד שהממשלה שזו חובתה ואחריותה תתעשת. מכתב זה בא להזכיר: אל תגידו לא ידענו".
זוהר: "אחת לשנה נותנים לנו מה שנקרא 'תרגיל ייחוס' - אלו האיומים, וכך מגיבים. בשלוש שנים האחרונות התרחיש שהציגו לנו זה בדיוק מה שקרה: ירי רקטות לכיוון המרכז ותחת הירי פריצות בגדר, חדירות לקיבוצים. אם ידעו איך לא בלמו?"
חריפות המכתב והזעם והכאב המתפרצים מהשורות רק מתגברים כשמביאים בחשבון את העובדה שזוהר הוא ליכודניק ותיק ומסור, מקורב לנתניהו ואחד מהפוקדים הגדולים שלו ובנוסף את אישיותו של הכותב: זוהר הוא לא כמו ראשי עיריות אחרים שמתפרצים וזועקים מדם ליבם בוועדות הכנסת או בשידורים הישירים. הוא בקושי מתראיין וסגנונו שקט ומאופק. עצם העובדה שמדובר במכתב מנוסח ולא בהיסחפות מול המצלמות היא עדות נוספת לגודל הדרמה. מיותר להזכיר שנתיבות היא עיר של בוחרי ימין, הליכוד וש"ס הן המפלגות שזוכות לרוב המוחלט בה.
שבועיים אחרי המכתב אנחנו יושבים בחמ"ל. זוהר משתדל לא להגביר את הלהבות, אבל גם לא יוצא מגדרו כדי לכבות אותן.
קיבלת פידבקים? "כתבתי מכתב קשה", הוא מודה. "חברים שלי, חברים אמיתיים, אמרו לי שלא הייתי צריך לעשות את זה במלחמה. אני לא מסכים. אני חושב שצריך לומר את הדברים שקשורים לתושבים שלי מתי שצריך, זה הדבר הנכון. קיבלתי הרבה פידבקים מעודדים מהתושבים. הכיוונים הפוליטיים פחות חשובים לי כרגע. זה ראש הממשלה שלי, אני לא רוצה לפגוע בו, אבל לא הייתה לי ברירה. אין דבר כזה שהציבור שלי ייפגע ואני אשב בשקט".
6 צפייה בגלריה
yk13666959
yk13666959
''נמשיך להסתייע בתרומות ולקבץ נדבות''. בית בעיר שנפגע מפגיעת רקטה (צילום: הרצל יוסף)
לא אמרו לך שאתה יורה בנגמ"ש? "אמרו, בסדר".
אומרים שאתה ונתניהו במערכת יחסים קרובה. "קרובה-קרובה", הוא אומר בטון שמקשה עליי להחליט אם הוא רציני או מבטל, "אבל זה הכול אינטרסים שלנו, של העיר. לא יכולתי שלא להביע את הזעקה שהרגשתי פה בעיר. בכל זאת, החלטתי לרדת למחתרת במירכאות. אז אל תגרור אותי לזה", הוא מבקש. "יש לי הרבה מה לומר, ואומר את הכול אחר כך. היום צריך לתמוך בצבא ובממשלה כדי לאפשר להם לבצע את העבודה, נדבר שוב כשזה ייגמר. אגב, זו לא הייתה רק התעלמות של ראש הממשלה, זו הייתה התעלמות של הרבה מאוד גופים שהיו אמורים להיות פה ולא היו. הכול יצטרך להיבחן.
"פעלתי למען הציבור שלי. העירייה לקחה הלוואות כדי לכסות את ההוצאות של המלחמה, ולא מעניין אותי מה יהיה אחר כך, שהמדינה תשלם את ההלוואות. הוצאנו 300 משפחות לריענון במימון העירייה. אני פותר את הבעיות לטובת התושבים. הדבר החשוב ביותר כרגע זה מה יהיה עם האזור יום אחרי, איך לפתור את בעיות האזור ולהחזיר את האמון של התושבים בממשלה, בצבא, בעיריות".
6 צפייה בגלריה
yk13666958
yk13666958
רכב שנפגע בנתיבות (צילום: יאיר שגיא)
איך אפשר יהיה להחזיר את האמון? "אגיד לך: ממשיכים את התנופה שהתחילה פה. בונים מערכת בריאות טובה יותר בנגב, מערכת חינוך טובה יותר - אלה הדברים שצריכים לשים אותם על השולחן, לא עוד ממ"דים ועוד בטונים ועוד מיגוניות. צריך לשכוח מזה. מספיק. המדינה צריכה לאפשר שקט ושלווה באזור הזה, כמו במקומות אחרים. אי-אפשר להחריג אותנו יותר ולהגיד - זה עוטף עזה. אגב, מבחינתי עדיף לנתיבות לא להיות תחת הכותרת של עוטף עזה, אלא לצורכי המלחמה בלבד. הכותרת הזו לא מועילה בשוטף. אם אתה רוצה לפתח עיר עם חיוּת ועם מסחר, אתה לא יכול לשייך לה כל עפיפון שעף באזור".
נתיבות לא פונתה במלחמה, מלבד משפחות עם צרכים מיוחדים שהוצאו להתאווררות. בסך הכול התפנו מהעיר כ-15 אחוזים מהתושבים, רבים מהם על חשבונם. "לא עסקנו בפינויים נוספים", אומר זוהר, "חוזק של עיר נמדד באופי ובהתנהלות התושבים. עברנו סבבים רבים בשנים האחרונות - זה חיסן את התושבים. אני לא טוען שלא צריך להוציא משפחות להפוגה, אבל לזמן קצר. יש ראשי עיריות שעודדו פינוי, לצערי. אני לא מאשים אף אחד כמובן, אבל אני נגד. הילדים שלי פה, הנכדים שלי פה, אף אחד לא יצא".
ומה אתה אומר לתושבים שלך שמרגישים שהמדינה זנחה והצבא כשל? "עם חלק מהדברים אני מסכים, כמו האחריות הממשלתית, הצבאית. ההבטחות של השנים האחרונת כמו שקט ייענה בשקט וכל מיני סיסמאות מהסוג הזה התגלו כריקות מתוכן וגרמו לתחושת חרדה קשה אצל התושבים. אני מבין את החוששים. היה פה חוסר אחריות משווע של המדינה, אמירות שהתגלו כסתמיות על הגדר המשוכללת, מיליארדי שקלים שנקברו באדמה, כל מה שסיפרו לנו בשנים האחרונות קרס במהירות ובתוצאות אכזריות. זה דבר שאי-אפשר יהיה לעבור עליו לסדר היום. אחרי שהמדינה תסיים את תפקידה במלחמה הזו, יצטרכו להתפנות כולם לבדיקת מה שקרה. מניח שוועדה קום תקום ותסיק מסקנות. אנחנו יודעים מה שקרה פה ואנחנו ממתינים לסיום".
מדברים הרבה על ההפתעה. "אני רוצה לספר לך משהו על ההפתעה. אחת לשנה באים הצבא, רח"ל, ועוד ונותנים לנו מה שנקרא 'תרגיל ייחוס' - אלו האיומים, וכך מגיבים. בשלוש שנים האחרונות, התרחיש שהציגו לנו זה בדיוק מה שקרה: ירי רקטות לכיוון המרכז ותחת הירי פריצות בגדר, חדירות לקיבוצים, ואחר כך לשדרות ואופקים ונתיבות - זה מה שהיה כתוב. אז אם ידעו איך לא בלמו? זו השאלה המרכזית.
"המלחמה צריכה להיגמר במצב שלא יהיה חמאס. אם יהיה חמאס, האזור הזה לא יוכל לחזור למה שהיה. והיו פה שנים טובות, למרות הירי והסבבים היישובים פרחו כולם, גם נתיבות כמובן, בחמש שנים הגיעו לנתיבות משהו כמו 20 אלף תושבים חדשים. השיווקים והמכירות הכי גבוהות בארץ היו פה. לולא מה שקרה פה לפני חודש היינו ממשיכים בהתפתחות הזאת והאזור היה ממשיך לפרוח".
6 צפייה בגלריה
נפילת רקטה בנתיבות
נפילת רקטה בנתיבות
''אם יהיה חמאס, האזור הזה לא יוכל לחזור למה שהיה''. נפילת רקטה בבית בנתיבות
(צילום: טל שחר )
ועכשיו אתה מסתכל אחורה, וכל ההגירה החיובית והאכלוס והפריחה והעסקים - הכול היה מבוסס על שקר, על הקונספציה של ההרתעה. הכול היה כלום, בועה. "בעצם אתה אומר שכל המדינה מבוססת על אותו בלוף. הרי זה לא האזור הזה בלבד. מה שקרה, קרה פה, אבל אם הם היו יודעים שהיו מצליחים ככה, היו חודרים למרכז הארץ. אנחנו צריכים ללמוד לקח. הרי לא נוותר על חבל הארץ הזה. אבל נצטרך לקבל ביטחון מלא למען הילדים והנכדים. האזור יתמלא מחדש רק אם יהיה ביטחון לאנשים שאפשר לגדל פה ילדים".
מאז המכתב היו פה מהממשלה? "ראש הממשלה לא היה פה. השרים באו כולם, אבל מי שבא רק להצטלם, מי שלא מביא כסף ועזרה, אין לי מה לעשות איתו".
אנחנו יוצאים לעשות סיבוב במרכז ההפעלה - בניין שלם שנבנה אחרי צוק איתן ומאגד בתוכו מלבד החמ"ל גם את מוקד 106, מד"א, משטרה, מחסני חירום, חדר מיון קדמי ועוד. מרשים.
יוסי אנגלר שר, אחראי מוקד 106 בעירייה, מספר על יותר מ-20 אלף שיחות שנכנסו בשבועות האחרונים, עלייה של אלפי אחוזים מהמצב בשגרה. השעון הגדול שעל הקיר מראה שעה לא נכונה ותאריך לא נכון, אבל חוץ מזה הכול עובד כמו שעון שווייצרי. אני מקשיב לשיחות המתקבלות, דרכן אפשר לחוות את החרדה וחוסר הוודאות של התושבים.
בקומת הקרקע נמצא מחסן עצום של בגדים וציוד. הכול מתרומות כמובן. מתנדבים אורזים, מקפלים, מחלקים, והכול בשקט וביעילות. אחת המתנדבות מספרת לי בשקט שאחד המוצרים המבוקשים הוא חיתולים במידה גדולה, זה אומר שיש הרבה ילדים גדולים שחזרו להרטיב במיטה. "עם זה עוד ניסחב הרבה מאוד זמן", היא לוחשת בעצב, אבל כשחברתה מתקרבת היא מתעשתת ולובשת פרצוף שמח. "בורא עולם שומר עלינו", אומרות השתיים.
"האמת, לא פשוט", אומרת חברתה, "הבומים שיש פה בלילה זה משהו מזעזע. אבל זה שלנו, על כל בום אנחנו מאושרים. הכול בסדר. דואגים לחיילים. הנתינה עושה לנו טוב, חשוב לרומם".
"אחים לנשק נמצאים פה הרבה", אומר זוהר, "הם בסדר גמור. אוהבים אותם פה".
מה זה גורם לך לחשוב על כל מה שהיה פה לפני 7 באוקטובר, ההפגנות, המריבות? "אותנו לא הצליחו לגרור לתוך הדברים האלה. בנתיבות לא היו הפגנות, לא ימין, לא שמאל, כלום. לא נכנסנו לקלחת. וטוב שכך".
אנחנו חוזרים לבניין, עוברים בין צוותי החינוך, הרווחה, הכספים ונציגי פיקוד העורף. "המטרה שלנו היא לייצר תמונת חוסן", אומר לי רס"ן אלי אדרי.
מרדף אחר מחבלים בנתיבות
(צילום: דוברות המשטרה )
כשאנחנו חוזרים לחמ”ל אני פוגש את יוגב חזן. מנהל אגף חירום וביטחון בעיריית נתיבות ואחד כזה שאתה ישר סומך עליו. הילה של שלווה וביטחון אופפת את חזן. "בשש ו-20 בבוקר נורתה רקטה ראשונה לעיר. קפצתי לרכב ובאתי". הוא מראה לנו את סרטון הבלימה של המחבלים בכניסה לעיר. "אופק", היחידה של חזן, הוקמה כאמור לפני כ-20 שנה והיא עוסקת לא רק בנושא הביטחוני, אלא בהכול, מה שהופך את נתיבות לעיר בטוחה במיוחד, על פי נתוני הפשיעה של המשטרה.
"הייתה פה פסיכולוגיה של התרגלות. המלחמה הזו לימדה אותנו שמיגוניות זה לא העיקר", אומר חזן. "אוי ואבוי לנו, למדינה, אם אחרי המלחמה נצטרך להישאר עם מיגוניות. בהבנה שלי, אחרי המלחמה צריך לאסוף את המיגוניות ולהחזיר אותן לצבא". גם לפי חזן, התרחישים שהוצגו לעיר דומים בצורה מבהילה למה שקרה. "אין פה שום דבר חדש. אז אם יש מישהו שיגיד שהוא מופתע… בוא, אלה התרחישים שהציגו לנו".
אנחנו עוזבים את החמ"ל ויוצאים לסיבוב בעיר. אני מת על נתיבות, שככה יהיה לי טוב. אבל העיר, שבימים כתיקונם שמחה ושוקקת, סגורה ועצובה. אנחנו קצת רעבים, וזה טוב כי מבחינתי בנתיבות יש רק מסעדה אחת שאני נכנס אליה. היא נמצאת בשוק הישן ונקראת בשם הגאוני: "טונה או נקניק" (או הסנדוויץ' של סופר), מקום קטנטן, חור בקיר שקיים מ-1976. השם "טונה או נקניק" הוא גם כל התפריט כולו - אבל אני בחיים לא ראיתי שם מישהו מזמין את הנקניק.
משה סופר, הנכד של המייסד, עומל על הכריכים. הפאסון: אפס. המחיר: 22 שקל. הטעם: מיליון דולר. אנחנו יושבים שם שעה, מדברים עם האנשים. שבועיים המקום היה סגור. "תן לי לסגור גם לחמישה חודשים", אומר משה, "רק שיפתרו את הבעיה". מה שלום הסבא, אני שואל, ומשה מספר שלמרות שהסבא כבר לא עובד בחנות, מדי פעם הוא שולח מרגלים לקנות כריך ונותן הערות בונות.
מה שמר על נתיבות? לעוזיאל ביטן ואברהם מאסס התשובה ברורה: האמונה, שמירת השבת וההגנה של הצדיקים. יש לכם ממ"ד בבית הכנסת, אני שואל. זה הממ"ד שלי, מצביע ביטן לשמיים
אנשי נתיבות החביבים עומדים בתור. אני שואל מה נשמע. כולם: "ברוך ה'". הכול בזכות הצדיקים והאמונה, "יש פה שמירה חזקה מאוד". אחד הלקוחות מונה את שמות הצדיקים. מתברר שאחת הלקוחות, איילת שלם, היא לא פחות מנכדתו של הרב דדון. ייחוס. שלם מספרת שהילדים בחרדות, לא הולכים לשירותים לבד.
דוד פחימה מזמין טונה. מי שמאמין לא מפחד, הוא אומר. הוא עובד במסעדת הבשרים הסמוכה, "טעם העמק" (איזה עמק, תמהני), שסגורה. "הכול בגלל השנאה והפילוג", אומר פחימה ומצהיר שימשיך להצביע לנתניהו. "עזוב דוד, עזוב", אומר לו אחר, "הם גמורים - כל הממשלה הזו גמורים". גם הוא, אגב, ימשיך להצביע לליכוד.
חלק מהסועדים מפרגנים לזוהר, חלק הרבה פחות: הוא נעלם, לא רואים אותו, לא יורד לעם, מסתגר בחמ"ל. כל צעד שלו נשפט ומנותח: צדק במכתב, טעה במכתב. צדק בתוכן, טעה בעיתוי ולהפך. ב”טונה או נקניק” כשאדם אומר לך “אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה”, תסמוך על זה שמיד אחר כך יבוא נאום פוליטי. בגדול, גם אם הכעסים לא דהו וחילוקי הדעות לא נעלמו, כולם משוועים לאחדות בעם. זה מרגש. אחרי כמה דקות נושא השיחה מתחלף: איפה הבורקס ואיפה הפריקסה הכי טובים באזור - הרוחות מתלהטות, וזה בעיניי סימן מובהק לכך שהכול יהיה בסדר. כשנכנס חייל אנשים מתווכחים מי ישלם עליו, ומוסיפים עוד כריך ועוד שתייה ותהיה בריא ושמור על עצמך.
6 צפייה בגלריה
מזנון "טונה או נקניק"
מזנון "טונה או נקניק"
מזנון "טונה או נקניק". אנשים מתווכחים מי ישלם על החיילים
(צילום: גדי קבלו)
משה לא רוצה שנשלם, אבל אני מתעקש. אני רק חצי יום בנתיבות, וכבר אומר דברים כמו שיהיה לברכה. אני לא דתי, אבל חיים עם אמונה הם חיים יפים יותר.
אנחנו מסתובבים קצת על בטן מלאה בעיר הריקה. בשדרות ירושלים, הרחוב המרכזי של העיר, ליד פלאפל השדרה הסגור ומחוץ לאחד מבתי הכנסת, אנחנו רואים שני חברים עומדים ומשוחחים, עוזיאל ביטן ואברהם מאסס. מה נשמע? הכי טוב בעולם! הבן של אברהם בדיוק חגג בר-מצווה, והוא שולה מכיסו חופן של סוכריות טופי ומכבד אותנו.
מה שמר על נתיבות? לשניים התשובה ברורה: האמונה, שמירת השבת וההגנה של הצדיקים. מה עם המשטרה והצבא? בטח, אומרים השניים. יש לכם ממ"ד בבית הכנסת, אני שואל. זה הממ"ד שלי, מצביע ביטן לשמיים. קולות פיצוץ נשמעים מרחוק. זה שלנו, צוהלים השניים.
צמד חמד, שני אלה. מאסס גבוה וגרום, ביטן נמוך ומוצק, החברות והחיבה ביניהם בולטות. נראה שהשיחה שהם מנהלים מתנהלת כבר עשורים. אני מכיר אותו שנים, אומר מאסס, אבל במלחמה הזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר "לא יודע".
אני שואל על ההיערכות שלהם לימי החירום. מאסס הכפיל את מספר פרקי התהילים שהוא קורא. בבחירות האחרונות הצביע לסמוטריץ’, אבל בבאות יצביע רק לבני גנץ. הוא הכי ישר, אומר מאסס. השניים שופכים אש וגופרית על ראשו של בן גביר.
משם אני נוסע לידידי רוי יפרח, מוזיקאי ומנהל להקת הנוער של נתיבות. אחת הזמרות בלהקה, הפרמדיקית עמית מן בת ה־22, נרצחה בטבח בבארי. יפרח מספר שב-2005 כתבה הלהקה שיר ראפ שנקרא "לא נישבר". אחרי שעמית נרצחה הקליטה הלהקה את השיר מחדש. רוצה לשמוע, הוא שואל. בטח, אני עונה. יפרח לוחץ פליי.
בפתיחת השיר סִמפול של קריאת צבע אדום ואזעקה שמנוגנות הפוך. איזה שיר מרגש: "השיר נכתב ב-2005 עכשיו 23’ וכאן כלום לא מתחדש, אותם הטילים ואותן האזעקות / פשוט נשכב על הרצפה עד שנשמע את הבום, לא נעז לקום, 15 שניות אני עדיין המום".
6 צפייה בגלריה
עמית מן ז"ל
עמית מן ז"ל
עמית מן ז''ל
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
והפזמון: "לא נישבר לא, לא נפחד לא, לא נאבד את הרצון לחיות. אנחנו הסיבה האמיתית שצריך להמשיך ולצעוד / אז מה עושים עכשיו, לאן הולכים מכאן, אסור לנו לשכוח שאיבדנו את עמית מן".
הכול כל כך עצוב. יפרח משמיע לנו את עמית מן שרה בהפקה שנעשתה בנתיבות של "האסופית" ב-2019, מן הייתה הכוכבת, בתפקיד האסופית. יש לה קול כל כך יפה שאני בוכה. "תקוות אבודות, עפות כמו ציפורים נודדות", שרה מן.
"היה לנו קשר כל כך טוב", אומר יפרח, "נפגשו חודש לפני שנרצחה וקבעו להקליט יחד שיר. לא אשכח אותה לעולם". מלבד מן שנרצחה, נרצח גם הבסיסט של הלהקה והמתופף נפצע.
יפרח, כמו כולנו, משחזר את אירועי השבת. יש לו ארבעה ילדים, ולכולם קשה. "אסור להישבר", הוא אומר. "צריך להמשיך לחיות".
אתה חושב שהפוליטיקה תשתנה? "נראה שיש שינוי, אבל לא נראה לי שיתחילו להצביע פה שמאל…" הוא צוחק, "אבל זה לא הזמן לפוליטיקה… בוא נתאושש מעט קודם, נבין מה קרה לנו פה: כבשו אותנו עם טנדרים של טויוטה. 30 יום עברו וזה עדיין מכה בכולם, הנפש לא מצליחה להתרומם".
כמו בכל פעם שאנחנו נפגשים יפרח שואל אותי "תגיד, למה אתה לא מתקשר ובא לבקר בימים שמחים יותר?" ושוב אני מבטיח לבוא גם בימים טובים. וגם הפעם, כמו תמיד, אני ממש מתכוון לזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.23