לפעמים הדפיקה בדלת מגיעה בצורת ג'יפ שתופס אותך באמצע בסיס צבאי. ביום שלישי שעבר, אורית מרק אטינגר – סופרת, מרצה ואשת תקשורת – בדיוק סיימה הרצאה לחיילים בבסיס צאלים. עוד הרצאה כמו אלה שהיא מעבירה כבר כמה שנים על סיפור חייה וחיי משפחתה ועל ההתמודדות עם שכול כפול: האב מיכי מרק ז"ל נרצח בפיגוע ביולי 2016 והאח הגדול שלומי, איש שירותי הביטחון, שנהרג בתאונת דרכים שלוש שנים לאחר מכן.
ההרצאה הזאת הרגישה לה בכל זאת קצת שונה, בגלל העיתוי - המלחמה. "היה לי חשוב לחזק אותם", היא מספרת, "הם נלחמים עבור מדינת ישראל ונמצאים בחזית". היא לא שיערה שבאותו הערב השכול הכפול יהפוך למשולש והיא תתבשר שהמוות שוב הכה במשפחת מרק וגם אחיה הקטן, פדיה, קצין ומפקד מחלקה בגדוד צבר של חטיבת גבעתי, נפל בקרב בעזה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"כשסיימתי את ההרצאה התחלתי לדבר עם כמה חיילים שם, ואז התחלתי לצאת לכיוון היציאה. פתאום הגיע מולי ג'יפ וחסם אותי. היו בו שני קרובי משפחה שלי שנמצאים במילואים. ממש שמחתי לראות אותם. 'בואי נשב על פחית', הם אמרו לי. ואני בתמימותי אמרתי, 'בטח, אני פוגשת קרובי משפחה, בטח שאשב איתם', ואני מתלהבת לראות אותם. עליתי לג'יפ וראיתי שהם עוקפים את כולם בבסיס, נוסעים בשולי הדרך, בהתחלה לא הבנתי אבל אמרתי לעצמי איזה כיף, וי־איי־פי, כי הם קצינים בכירים. ואז הכניסו אותי לאיזה משרד ואחרי כמה דקות אני רואה פתאום עוד שני חיילים שבאים אליי".
מלחיץ.
"אני בתודעה של בסיס והמון חיילים. אתה צריך להבין, בהודעה 'רגילה' כשדופקים אצל משפחה בדלת אוטומטית הלב דופק כי מבינים מה זה אומר. אבל אני הייתי באמצע בסיס, אז החיילים הללו שבאו אליי היו חלק מהנוף. בכלל לא חשבתי עליהם בקטע של בשורה קשה. הרי עכשיו סיימתי הרצאה ובאו לדבר איתי. זה לא היה נראה מוזר. הם נכנסו פנימה ואני אומרת להם, 'איזה אלופים אתם' ו'כל הכבוד לכם, תותחים' ובכלל בקטע של לברך אותם, זה היה המצב, ופתאום הם עם פנים קודרות, ואני אומרת לעצמי 'אוקיי, מה פיספסתי'. ואז הם מודיעים לי, 'פדיה נהרג'. התחלתי לצרוח עליהם, 'לא! לא!' והם אומרים לי, 'כן, פדיה נהרג'. ואני אומרת להם, 'לא אין סיכוי!!!' בכיתי בטירוף ממש".
מה עושים?
"נסענו מיד הביתה לעתניאל. רציתי לנהוג מבאר־שבע לעתניאל, לא התקשרתי לאף אחד כי לא ידעתי מי יודע ומי לא. הגעתי הביתה וכל אחד בכאב שלו. זה כאב לא מוסבר. אנחנו לא מאמינים ששוב זה קורה לנו. ששוב אנחנו באותה סיטואציה".
כאב האובדן מסתובב סביב מרק אטינגר כבר שבע שנים, אבל היא מתעקשת לנצח אותו. בכל פעם שהוא הגיע - והוא שב ועשה את זה - היא החליטה למצוא את נקודות האור הקטנות. "אם נרצה או לא נרצה, אין לי כרגע שלושה אנשים מהמשפחה הכי מצומצמת ואישית שלי. אין לי את אבא שלי והוא לא יחזור. אין לי את אח שלי הבכור והוא לא יחזור. ואין לי את אח שלי הקטן והוא לא יחזור. וזה לא משנה אם אני אכעס על המדינה, ואם אני אכעס על אלוהים, בסוף אני צריכה להתמודד. זה לא ישתנה, אני צריכה לראות איך אני יכולה לחיות עם זה".
משפחת מרק הפכה בעל כורחה לסמל של שכול וכאב, אבל גם של בחירה בחיים.
המכה הראשונה הכתה בהם ביולי 2016. במהלך נסיעה ליד יישוב מגוריהם, עתניאל, מחבלים ירו על הרכב המשפחתי שבו נסעו ההורים, מיכי וחווה, ושניים מעשרת הילדים: פדיה ותהילה. מהירי נרצח האב, הרב הנערץ מיכי מרק, והאם חווה נפצעה באורח אנוש. הילדים פדיה ותהילה ראו הכול. א’, פלסטיני שעבר באזור, חילץ את הילדים והגן עליהם עד שהגיעו כוחות צה"ל. למרות הסיכון הכרוך בכך עבורו, הוא שמר איתם על קשר לאורך השנים. השבוע הוא הגיע לבית המשפחה בעתניאל לנחם אותם על האובדן. “הוא הגיע לכאן עם הבן שלו”, מספרת אורית, “סיפרתי לבן שלו איזה גיבור האבא שלו, איך הוא עזר למשפחה שלי בפיגוע והציל אותם. א’ אמר לי שהוא כבר לא רוצה יותר להגיע לנחם אותנו. שזה כבר בלתי נתפס מה שקורה. היה מפגש מאוד מרגש. אנחנו שומרים על קשר. איך שהוא ידע על מה שקרה הוא הגיע”.
6 צפייה בגלריה
המכה הראשונה. פדיה מרק בהלווית אביו, יחד עם ראש המוסד לשעבר יוסי כהן - בן דודו של מיכאל מרק ז''ל
(צילום: אוהד צויגנברג)
שלוש שנים לאחר הפיגוע ספגה המשפחה, שעדיין התמודדה עם החלמתה הממושכת של האמא מהפציעה ועם הכאב על חסרונו של האבא, מכה נוספת. שלומי, האח הגדול, נהרג בתאונת דרכים באפריל 2019 כשהיה בדרכו לעבודה במערכת הביטחון.
אורית זוכרת היטב את אותו לילה שבו איבדה גם את אחיה. "יסכה אשתו הבינה שמשהו לא טוב קרה כי התקשרו מהעבודה של שלומי ושאלו איפה הוא ולמה הוא לא הגיע", סיפרה בראיון ל”7 ימים”.
"החיילים נכנסו ואני אומרת להם, 'איזה אלופים אתם' ו'כל הכבוד לכם, תותחים' ופתאום הם עם פנים קודרות, ואני אומרת לעצמי 'אוקיי, מה פיספסתי'. ואז הם מודיעים לי, 'פדיה נהרג'. התחלתי לצרוח עליהם, 'לא! לא!' אנחנו לא מאמינים ששוב זה קורה לנו"
"יסכה גם עובדת במיון בסורוקה והיא שאלה אם הגיע אליהם רוכב אופנוע, ואז נסעה לשם. אליי הביתה נכנס השכן ולקח את בעלי דניאל החוצה, הם דיברו בחוץ ואז הוא חוזר ותוך חמש שניות הבית מתרוקן. הסתכלתי לדניאל בעיניים והבנתי שמשהו רע קרה, אמרתי לו 'דניאל אל תגיד לי, אל תגיד לי, אני לא רוצה לשמוע', ואז הוא אמר לי, ‘הייתה תאונת דרכים קשה ושלומי נפצע קשה’ וישר התחלתי לבכות. אחרי הרצח של אבא שלי ואחרי כל מה שהמשפחה עברה, אתה פתאום מבין באופן יותר ברור שהמוות יכול להגיע. זו באמת סכנה".
כשבנה הגדול נע בין חיים למוות, חווה מרק חשבה על בנה הצעיר פדיה ועל הקשר הנדיר בין שני האחים. היא לא הייתה יכולה לדעת שאותו גורל מחכה גם לבנה הקטן. "כשנכנסתי אליו (לשלומי, במחלקה לטיפול נמרץ בליל התאונה ‑ אב"ק), פשוט התפללתי לריבונו של עולם", סיפרה חווה בראיון ל”7 ימים”. "ביקשתי משלומי סליחה על כל מיני דברים ואמרתי לו, 'אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך. תהיה חזק'. אני זוכרת שראיתי את פדיה, בני הצעיר, מגיע, וכשראיתי אותו בוכה התפילות שלי קיבלו תפנית. פתאום קלטתי שפדיה לא יכול לאבד אותו. אמרתי, 'ריבונו של עולם, רק בשביל הילד הזה, אין מצב שאתה לוקח אותו' כי שלומי באמת היה בשבילו סוג של אבא. פדיה ממש העריץ את שלומי, היה מאוד דומה לו באישיות והוא היה כתובת בשבילו לכל דבר. ביום ראשון בבוקר הבנו את גזר הדין, אמרתי לריבונו של עולם, 'מה אתה רוצה מאיתנו? מה? מה נראה לך?' ממש כעסתי עליו".
המומה וכואבת ממות אביה ואחיה הגדול, אורית (24) ניסתה להשתקם. היא הפכה לאמא וילדה את בנה צור, כתבה ספר והחלה להעביר הרצאות. בין האחים נוצרה שגרת חיים משותפת שנעה בין הגעגועים לאלה שאינם, הסיוע לאמם בהתמודדות עם הפציעה לבין החיים עצמם. לפדיה היא הייתה קוראת בשם החיבה "פדושקה".
יחד הם חלקו חיבה לטיולים משפחתיים, לפעמים עם שאר האחים והאחיינים, לפעמים רק שניהם. "הוא לקח אותי לשיט במרינה. אנשים חשבו שאנחנו חברים ואני כזה 'לא, זה אחי הקטן'", סיפרה בחיוך מהול בדמעות השבוע. "הוא היה אח טוב ואוהב. הוא אחי הקטן, אבל הוא נתן לנו מקום מאוד בטוח. הוא היה מחבק ונותן לנו את ההרגשה שהנה, פדושקה כאן, אפשר להירגע".
ואז הגיעה השבת השחורה ומלחמת חרבות ברזל פרצה במלוא העוצמה. פדיה, שפיקד על מחלקה בגדוד צבר בגבעתי, היה עם חייליו שהתכוננו לכניסה הקרקעית לעזה. "הפעם האחרונה שראינו אותו הייתה בעתניאל, ישבנו אצל אמא, היה נחמד, ארוחה רגילה. בבוקר פדיה יצא באזור שבע בבוקר. הוא לא אמר לאף אחד כלום, פשוט יצא ונסע. כל הגברים התחילו לנסוע למילואים. היה ברור שיש משהו חריג מאוד".
למרות ההיסטוריה של המשפחה, גיוסו של פדיה לצבא מעולם לא עמד בסימן שאלה. הוא לרגע לא חשב אחרת ולא באמת נתן למישהו מהמשפחה את האפשרות למנוע את זה ממנו.
"אני כואבת ואני מלאת געגועים. החיים שלי מלאים המון כאב, יותר מדי כאב, ועצוב לי. אבל גם יש לי אושר ויש לי ילד ויש לי המשכיות. אני כמובן לא מודה על מה שקרה לי, אבל צריך לראות את נקודות האור הקטנות"
"לא היה לי איתו דיבור על המוות", אומרת אורית, "אנחנו לא משפחה כזו. היה ברור שפדיה מתגייס. לא הייתה אופציה אחרת. פדיה כל החיים שלו חשב על הצבא. החלום שלו היה להתגייס. לפקד ולהוביל. כל החיים פדיה היה מנהיג. זה הבן אדם. הוא גם, כמו שלומי, היה עם פאות ארוכות. הוא ושלומי הרגישו שהם צריכים לשבור את הסטיגמה של הפאות. וגם בזמן שהתחילה המלחמה היה ברור לו שהוא נכנס לעזה. אנשים שואלים אותנו איך נתנו לו להיכנס ואני אומרת שזו לא הייתה בכלל שאלה. לא היה על זה דיון וגם פדיה היה בתוך זה. מבחינתו זה ההבדל בין מה שהיה בשואה לבין מה שהיה ב־7.10, שיש לנו צבא ושיש לנו חיילים".
ולך היה חשש?
"אנחנו לא מאנשים שמתעסקים במוות. אנחנו לא חושבים מה יקרה אם ההוא ימות וההוא ימות. אנחנו לא אנשים כאלה. אנחנו חיים! אנחנו משפחה שנהנית מהחיים. ואוהבת ושמחה ומשוגעת. אנחנו חוגגים את החיים ומוציאים חולצות לטיולים משפחתיים. כמה שאנחנו מצטיירים במדינה כמשפחה של שכול, כולם עם אנרגיות ועם עוצמות. כל אחד מהאחים שלי עם אור מטורף".
השיחה עם אורית מתנהלת בזמן השבעה על אחיה, כשהבית הומה מנחמים גם לתוך השעות המאוחרות של הלילה. מבחינתה, הקשר בין הדברים ברור.
"אנשים מגיעים לפה ופשוט מתאהבים. אנחנו לא מתעלמים מהמוות, מכירים שהוא כאן. אבל אנחנו לא מתעסקים איתו. לא היה לי איזה פחד. גם אחרי ששלומי נהרג הרגשנו שאין סיכוי שעוד מישהו ימות במשפחה, אבל זה קרה".
ימים כאלה מעוררים גם מחשבות על אמונה. אתם משפחה דתית. יש שבר?
"המון אנשים נמצאים היום במקום של ייאוש. יש כל כך הרבה נרצחים וחטופים שאנחנו לא יודעים מה איתם, והמצב באמת קשה. אני חושבת שיש דברים שבידיים שלנו ויש דברים שלא בידיים שלנו. יש פה אנשים שמתים. אין לנו יכולת להחזיר אותם. אין לנו יכולת להעלים למשפחות את הכאב. אבל מה שכן ביכולת שלנו זה איזה אנשים אנחנו בוחרים להיות בסיטואציה הזו. אם אנחנו אנשים שמפלגים עכשיו או שמחזקים עכשיו, אם אנחנו אנשים שהולכים לעזור או שאנחנו נכנסים לדיכאון במיטה. זאת הבחירה שלנו. בכל הסיטואציה הנוראית הזו אנחנו אומרים איך ילד בן 13 יכול להמשיך לבד כשכל המשפחה שלו נהרסה? איך אפשר בכלל לדמיין את המצב של המדינה אחרי כל זה? בשואה היה שורד אחד בכל משפחה. השורד האחד הזה בחר להמשיך ולקום, ובגלל הבחירה שלו נוצרה עוד משפחה ועוד משפחה והם בחרו לחיות כנגד כל הסיכויים. אני לא אומרת שמדהים פה. אבל זו המציאות כרגע. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שיהיה קצת יותר טוב. ואם אתה יכול להיכנס לסופר ולחייך למוכר ולהגיד את המילה הטובה הזו או לבוא ולעזור לאישה מבוגרת ברחוב, ככה נהיה טובים יותר".
בימים אלה יצא לאור ספרה הראשון של מרק אטינגר, "קרן אור שבורה" (הוצאת “ידיעות ספרים”). ביום־יום היא פעילה ברשתות החברתיות, וכאמור מעבירה הרצאות שבהן היא מדברת גם על המשפחה וגם על ההתמודדות האישית שלה. בין היתר חשפה כי לאחר הפיגוע שבו נרצח אביה התפרצה אצלה מחלת סוכרת נעורים. גם איתה, בנוהל, היא מתמודדת בלי לקטר.
גם בספר שלך התפיסה היא מציאת האור בתוך החושך, בחושך כזה את עדיין מצליחה למצא את האור?
"בשונה מאחרים אני לא אומרת שיש כאן אור או גאולה. אני לא שם. אני אומרת זה המצב, בוא ננסה לחיות איתו. אנחנו יכולים להישאב לדיכאון, אבל בסוף זה יפגע בעצמנו, אנחנו צריכים לחיות, אין לנו ברירה. עלינו להסתכל למציאות בעיניים ולראות שהיא כואבת וקשה. היא קשה, אבל אנחנו ננצח, ואני בטוחה שאפשר. כי אני איבדתי שלושה בני משפחה יקרים ואני משתדלת לעשות את זה. כל אחד עם הכאב שלו".
ובכל זאת, לא פשוט לעכל את רצף האובדן.
"אני מאמינה שכאשר אדם הולך מהעולם הוא סיים את השליחות שלו בעולם הזה. זו האמונה שלי. כשאדם שאתה כל כך אוהב מת עצוב לך, אבל עכשיו טוב לו, הוא במקום טוב עכשיו. ואנחנו צריכים להתמודד. אני גם בטוחה שאבא שלי היה רוצה שכל המשפחה שלנו תהיה שמחה ומאושרת, שנרים אחד את השני. בסוף צריך להבין שהם לא מתו בחינם ואנחנו, שנשארנו כאן, יש לזה סיבה".
שהיא?
"אנחנו לא יודעים מה הסיבה. אנחנו צריכים להמשיך ולעשות פה בעולם הזה. שהמוות לא היה לחינם. אני כואבת ואני מלאת כאב וגעגועים. החיים שלי מלאים המון כאב, יותר מדי כאב, ועצוב לי. אבל גם יש לי אושר ויש לי ילד ויש לי המשכיות ויש לי עיניים לראות - תדמיין שבכל הסיטואציה הזו גם הייתי עיוורת. יש לי בית לישון בו בזמן שחצי מהמדינה לא ישנה בבית שלה. תמיד יש על מה להודות. אני כמובן לא מודה על מה שקרה לי, אבל צריך לראות את נקודות האור הקטנות שיש כאן".
כבן למשפחה שכולה, פדיה מרק לא היה חייב להיות בעזה, אבל מבחינתו כאמור לא הייתה ברירה אחרת. את השירות הוא התחיל בסיירת הסגולה.
"המגבש שלו (המפקד שמחליט מי מתקבל לסיירת ‑ אב"ק) היה פה ואמר לנו שלא הייתה שנייה של התלבטות לגבי פדיה. גם החברים שלו מהסיירת הגיעו וסיפרו שהיה המנהיג שלהם. ממש כולם תיארו אותו, איך היה זה שתמיד אפשר לסמוך עליו", מספרת אורית, "הוא היה תמיד מחייך, וכשהמפקד שלו שאל אותו איך אתה תמיד מחייך והוא ענה לו, "אפשר שלא?" לשמוע את זה מאדם שעבר כל כך הרבה בחיים שלו עוד מגיל קטן זה אומר עליו הרבה. מאז הפיגוע אני זוכרת שהוא אמר שלא הייתה לו יכולת להגן על עצמו, ואני מניחה, זו פרשנות שלי, שהוא רוצה להגן על עצמו ועל המדינה, שלא יהיו עוד ילדים שיחוו את מה שהוא חווה. אני חושבת שזה היה החלום שלו, ואצלנו כולם קצינים וכולם בצבא ועל זה גדלנו. הוא הביט בשלומי בהערצה מטורפת ותמיד רצה ללכת אחריו, וזה היה חלק מהרצון להמשיך אותו".
גם האמא השכולה חווה התייחסה לכך בהלווייתו של פדיה. "ידעת מה אתה רוצה", אמרה מרק על קבר בנה, "להיות חייל בצבא ההגנה לישראל, להגן על עמך ועל ארצך, והלכת על זה בכל הכוח. יכולתי למנוע את זה ממך, אבל לא באמת יכולתי. ידעתי מה זה יעשה לך לנפש. האם אני צריכה להצטער על זה? רק לאלוהים הפתרונים. לי אין תשובה. אבל יחד עם היותך גיבור וחזק היית כל כך רגיש, מלא אהבה, מלא רוך. אתה אולי לא היית מקבל כמחמאה את איך שאני חוויתי אותך, אבל אני אומרת את שבליבי".
6 צפייה בגלריה
''אנחנו לא מהאנשים שמתעסקים במוות, אנחנו חיים!''. אורית וחווה מרק
(צילום: שיראל פרומקין (קרימולובסקי))
מתחילת המלחמה פדיה לא שב אל ביתו. בהתחלה הוא נלחם בכפר עזה ולאחר מכן נכנס לרצועה ונהרג שם עם עוד עשרה מחיילי החטיבה במהלך אחד הקרבות הקשים של צה"ל בתוך עזה.
“פדיה היה מודל לחיקוי בקרב חברי הצוות, כולנו הסתכלנו עליו ותמיד לא הבנו מאיפה הוא שואב את הכוח האדיר שהיה לו, במיוחד עם סיפור כמו שלו”, אמר עליו השבוע סג״מ עמית כליפה, שהתגייס יחד עם פדיה והיה איתו גם בקורס מ”כים ובקורס קצינים. “פדיה מעולם לא התלונן ומעולם לא ביקש הקלות בשום דבר. הוא תמיד שמר על מורל גבוה וחיוך על הפנים. כולם ידעו שבכל מסע ובכל אקט קשה כדאי להסתכל על פדיה ולקבל ממנו את החיוך שאומר, ‘הכול יהיה בסדר אחי, נעבור את זה יחד’. שבוע לפני שהוא נפל בקרב זכיתי לפגוש אותו בפעם האחרונה ושאלתי אותו אם הוא סומך על המחלקה שלו ומוכן להיכנס איתם לקרב, התשובה שלו הייתה חד־משמעית - כן”.
למרבה הכאב, נפילתו של פדיה לא הייתה האסון הראשון שספגה המשפחה בחרבות ברזל. בן דודם של פדיה ואורית, סרן (מיל') אלחנן קלמנזון, נפל בקרב בבארי. הוא הגיע לעוטף עם אחיו מנחם ואחיינו איתיאל ושלושתם הרכיבו כוח שעסק בחילוץ ופינוי של תושבים נצורים תחת אש. אחרי למעלה מ־14 שעות לחימה הוא נפגע ונהרג.
קלמנזון ז"ל, מספרת אורית, היה זה ש"לוקח פיקוד" באירועים משפחתיים. הם לא האמינו שחסרונו יהיה מורגש כל כך כבר אחרי ימים ספורים, כשפדיה ייהרג בעזה. "הפעם אין לנו את אלחנן שינהל את כל הדבר הזה, כמו שאנחנו רגילים", אומרת אורית.
"אלחנן היה איתנו בכל האבל שעברנו. טיפל פה בכל הדברים. הוא היה אחראי על בירוקרטיות ועזר לנו. הוא היה זה שהלך לבדוק לי את האולם של החתונה שלי. ושלח לי תמונות משם. אנחנו מאוד־מאוד מחוברים. אלחנן הוא דמות מאוד משמעותית בחיי. ביום ראשון בבוקר הייתי בבית של אמא, קפצנו לאכול ארוחת בוקר, ושי, הבן הגדול של אלחנן, התקשר אלינו והודיע שאלחנן נהרג. ישר חיפשנו את פדיה כדי להודיע לו. לא הצלחנו להגיע אליו כי הוא היה בלחימה. אמרתי לכולם להפעיל את כל הקשרים, ואמרתי לאחים שאנחנו צריכים לדבר איתו שלא יידע מאחרים. ואז הצלחנו לתפוס אותו והוא אמר בפשטות, 'אני נשאר עם החיילים שלי. יש פה לחימה ואני נשאר'. התחרפנו מזה, אבל לא היה עם מי לדבר. ההודעה על אלחנן גמרה אותי. אנשים היו מודאגים לגביי. זה ממש שבר אותי. הייתי בשוק, וזה היה ממש בתחילת המלחמה. הרגשתי ממש חולשה פיזית, כמו זומבית".
פדיה לא הגיע להלוויה, אבל הוא שלח למשפחה פתק ובו נכתב: "משפחה אהובה! ימים מאתגרים עוברים על העם ועל המשפחה שלנו בפרט. אנחנו חזקים! עם ישראל חזק, צה"ל חזק! אני שומר עליכם ואיתכם בלב. אנחנו הולכים למחוק אותם". זו נשארה המזכרת האחרונה מהאח הקטן, שעבר כל כך הרבה.
מרק אטינגר לא מתיימרת להיות מצביאה או פוליטיקאית. "אין לי ביקורת על הממשלה", היא מבהירה, "לי יש בקשה אחת. אני רוצה שהם יעשו את העבודה. שהמוות של פדיה ואלחנן ושל כל הנרצחים והנופלים לא יהיה לחינם. שלא יעצרו באמצע את העבודה. הרתעה זו מילה קטנה, אני לא רוצה להרתיע. כמו שאני לא חושבת לרגע ולא עוברת לי אפילו לשנייה המחשבה בראש לצאת ולרצוח מישהו בכפר פה ליד. ככה זה אמור להיות אצלם - שלא יהיה רגע שבו הם יעזו לעשות דבר כזה, לפגוע ביהודי".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.23
