התייצבותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לצד ישראל מאז טבח 7 באוקטובר, בתמיכה רגשית וצבאית חסרת תקדים, החדירה רוח עוצמתית בכל שדרות הציבור. זו הרוח שהייתה חשובה כל כך כדי להרים את הראש אחרי שהופקרנו. אחרי שקרסנו מול הזוועות בקיבוצי וביישובי הדרום וגם מול אוזלת ידה של ממשלה ושל העומד בראשה, שקצרה היריעה מלתאר את גודל מחדליו, אטימותו וזחיחותו. ביידן הביא עימו זריקת מרץ שסייעה במעט לצאת מריחות גיא ההריגה וקולות עמק היגון.
מרגע שהפך הנשיא האמריקני לזה שאוחז בהגה ומממן את הנסיעה, הוא גם זה שבידו נמצא המצפן שיסמן את הכיוון. עתה מתקרבת השעה וביידן החל את קרב הבלימה: זה לא אומר שמחר בבוקר הוא יטיל סנקציות על ישראל, יפסיק את משלוחי התחמושת, או יחזיר את נושאות המטוסים לנמלים שלהן. אבל כאן ועכשיו הוא דורש מישראל להציג לו אסטרטגיית יציאה ומתן פתרון ליום שאחרי המלחמה. לפי פרסום ב"פוליטיקו", הוא גם רמז לנתניהו שלהערכתו הוא לא יישאר ראש הממשלה, אחרי שתחת הנהגתו התגלה כשל מודיעיני ומבצעי שלא היה כמותו, אחרי שנתניהו שיסע את החברה הישראלית בניסיונו לקדם הפיכה משפטית שאם הייתה מיושמת הייתה מחריבה את הערכים המשותפים לה ולארה"ב.
ביידן, כמו כל אזרחי העולם הנאור, מביט בעזה שהפכה לעפר ואפר, שגופות נערמות ברחובותיה, ושילדיה זועקים בעיניים פעורות מתחת להריסות. הוא צופה במראות קורעי הלב של מצעדי העצב: אלפים שנדדו על זקניהם וטפם מצפון הרצועה לדרומה, על חמורים, עגלות, עם צרורות של מעט חפצים שאספו לתוך סדין שנשאו על גבם. נכדיהם של קורבנות הנכבה מ-1948 שירטטו בצעדתם המבועתת קווים לדמותה של נכבה 2.
עם סמרטוטים לבנים, לאות כניעה, הם הלכו כפופים, מתוך ידיעה שרבים מהם כבר לא יחזרו לביתם שהפך לגל הריסות. הפגנות לשחרור פלסטין שוטפות את ארה"ב, ובתוך מפלגתו של ביידן התעצמה ההתנגדות לתמיכה החד-צדדית שלו בישראל והפקרת הפלסטינים לסבלם. ביידן מאבד את סבלנותו, גם כי הוא בהחלט יכול לאבד את האלקטורט שלו. ביידן הוא נשיא חומל, אבל גם פוליטיקאי, וזוהי שנת בחירות. ומעל לכל הוא מנסה לבלום התפרצות מלחמה אזורית שאליה תיגרר ארה"ב בעל כורחה.
ההיסטוריה מוכיחה שלעיתים מתוך חור שחור יכולה לצוץ קרן אור, לצמוח איזושהי תקווה, ומתקרב הרגע שבו צריך לקום מתוך ההריסות, לנגב את הדם, ולתת לשמש להאיר. בחודש האחרון היה מספיק רע כדי שיתחיל להיות טוב.
עכשיו דורש ביידן מנתניהו את המשהו החדש. לעיתים, לחשוב מחוץ לקופסה זה גם להביט על הקופסה הישנה שנזנחה כי לא התאימה לזמנה. ביידן לוחץ לייצר תשתית לפתרון שתי המדינות. במיידי הוא רוצה להשיג שתי מטרות: להביא את החטופים הביתה, ולהוציא את חמאס מתמונת העתיד. הממשל האמריקני הבהיר לנתניהו שהוא לא יוכל לכבוש מחדש את עזה. חד וחלק, זה לא יקרה. אנתוני בלינקן אמר שביום שאחרי האש הגדולה, תהיה רשות פלסטינית רב-פלגית, שתנהל את עזה והגדה כיחידה מדינית אחת, עד ליישום פתרון שתי המדינות שיביא לקץ הכיבוש שכירסם גם בהם וגם בנו.
אורלי אזולאינתניהו שגה באופן דרמטי כאשר חיזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית. זה התפוצץ לכולנו כמו בומרנג לתוך הפרצוף והקרביים. אם נתניהו היה מנהיג, הוא יכול היה לפגוש עתה את שעתו הגדולה ולהכריז שאחרי המלחמה פניו לשלום ושהוא מתחבר למאמץ האמריקני והערבי להביא לפתרון שתי המדינות. גם הוא יודע שאין פתרון אחר. אחרי האיבה ונחלי הדם אין סיכוי לחיות ביחד, ועל כן עדיפה ההיפרדות.
אבל נתניהו הוכיח שהוא לא מנהיג. זה רק הוא ואפסו, נהנתנותו, חמדנותו והישרדותו. ועל כן הוא צריך לשחרר אותנו מלפיתתו ולתת להנהגה ישראלית אחרת לאפשר לביידן להביא לנורמליזציה כלשהי. סוס ההיסטוריה דוהר עתה ואם לא נקפוץ עליו בזמן הוא שוב יחלוף על פנינו ויותיר אותנו ואותם מדממים על החרב. עכשיו הפטיש הכבד ביד של ביידן, והוא נחוש להכות בו על השולחן.
אורלי אזולאי היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 09.11.23
