במקום אחד הוא אמר: "המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכל מיני דברים כאלה". ובהמשך, אם מישהו לא הבין את המסר הוא הוסיף: "הקרב הזה לא היה בגלל רצון לעוד דלק או פועלים. המטרה לא הייתה לשפר את המצב בעזה. הקרב הזה הוא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב".
בסיטואציה אחרת, אלמלא הדברים היו מובאים כציטוט ישיר של אחד ממנהיגי החמאס, ששוחח לציטוט עם ה"ניו יורק טיימס", אפשר היה לחשוב שמדובר על דברים שדובר רשמי ישראלי מייחס לכוונות של החמאס. אבל אתמול, בכתבה נרחבת ועתירת סקופים, פרי עטם של בן האבארד, עיתונאי ותיק ועתיר קשרים במזרח התיכון, ומריה אבו-חביב, עמיתיי ב"ניו יורק טיימס", פרשו, לראשונה, ברחבה, און-רקורד, ראשי החמאס השוהים בדוחא, קטאר ובאיסטנבול, את האסטרטגיה שעמדה מאחורי ההתקפה הרצחנית והסדיסטית של 7 באוקטובר. אמנם אין בכתבה ציטוט ישיר של שני המנהיגים שבתוך הרצועה, מוחמד דף ויחיא סינוואר, אבל זה לא יהיה הימור ממש פרוע להעריך כי אם את הדברים שמצוטטים כאן למעלה, אמר סגנו ברצועה, חליל אל-חיה, בעצמו אחד מהמנהיגים הוותיקים בחמאס, אזי זהו סינוואר המדבר מגרונו.
וביחד, חודש אחרי ההתקפה, ענו ראשי החמאס על השאלה שהטרידה לפחות שבעה שירותי ביון במערב, שלושה מהם בישראל - למה הם עשו את זה? כי הרי אם קושרים לראשי חמאס את כל הכתרים על המבצע המזוויע אבל גם מעורר ההשתאות, על יכולות מבצעיות, מודיעיניות והבנה כה עמוקה של מערכת הביטחון והחברה בישראל, אי אפשר להגיד באותה נשימה שחמאס עשה את שעשה כי רצה לרצוח המון יהודים, בלי שום מחשבה על התוצאות וההשלכות.
הכותרת
מי באמת אחראי להשיב את החטופים הביתה?
23:39
כי אם סינוואר באמת מכיר אותנו כל כך טוב, אז מדוע הוא מבצע מעשה כל כך ברברי וקיצוני, בלי להבין שזה פיגוע התאבדות, בעיקר נגד עצמו? אם היה מסתפק בחטיפה של ישראלים ובהריגת אלה שיפריעו בדרך, הרושם היה נשמר בדיוק במקום שישראל חשבה: רצון להנהיג את חמאס בלי להיכנס לעימות כולל עם ישראל, אבל כן לפעול להגשמת מטרות ספציפיות, והראשונה שבהן היא שחרור האסירים. בשביל זה לא צריך 240 בני ערובה וחטופים. מספיק 20.
ועכשיו באים ראשי חמאס, און-רקורד, ופותרים את התעלומה הזו. כמובן, יכול להיות שהם משקרים, כמו שאין להם בעיה לשקר במצח נחושה בעניין זה שהם הורו לאנשיהם רק לחטוף חיילים ולהילחם בחיילים – כן, בטח - אבל גורמי מודיעין בכמה מדינות שעיינו ביממה האחרונה בטקסטים הללו אומרים שזו הפעם הראשונה שבה האסטרטגיה המוצגת בראיון יוצרת מהלך אחוד, מסודר, הגיוני, כלומר הגיוני לפי ההיגיון של החמאס, היגיון פלצות.
בשורה התחתונה - מילא לגבי הישראלים, אבל כשה"ניו יורק טיימס" שואל את המנהיגים שם על אודות האלפים שנהרגו בעזה והשכונות שנפגעו קשות מהמלחמה, והמצב בבתי החולים, הרי שבחשבון העקוב מדם של מנהיגי חמאס, הקטל הוא לא התוצאה האיומה של הערכת סיכונים לא נכונה שהם העריכו את ישראל אלא בדיוק ההיפך - זה המחיר שאזרחי עזה משלמים בדם, עלות הכרחית של הישג גדול והרבה יותר חשוב מבחינתם - ניפוץ הסטטוס-קוו ופתיחת פרק חדש במאבקם נגד ישראל, שבו הם מקווים לדרדר את האזור כולו למלחמה. היה צורך "לשנות את המשוואה כולה ולא רק לערוך עוד התנגשות עם ישראל", אמר אל-חיה. "הצלחנו לשים את הנושא הפלסטיני חזרה על השולחן, ועכשיו אף אחד באזור לא חווה רגיעה".
או, במילים אחרות, חמאס החליט להקריב את עזה ותושביה כדי להצית מלחמה אזורית שבה, הוא היה בטוח, ישתתפו כל חברות ציר ההתנגדות - איראן, חיזבאללה, החות'ים וכו', עד להגשמה הסופית של היעד, חיסול מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה פלסטינית איסלמית על אדמתה. "חמאס, חוליות עז א-דין אל קסאם, וכל ציר ההתנגדות העירו את העולם משנתו העמוקה והראו שהנושא הזה חייב להישאר על השולחן".
החלק הצבאי-ג'יהאדיסטי של החמאס, אלו שחיה מכנה "הקסאם" רק שכח להודיע לתושבי עזה, או לחיזבאללה, או לאיראן, שהם מקריבים את אלה או גוררים את אלה למלחמה הזו. למעשה הוא שכח להודיע אפילו לבכירים של ארגונו, אלו שנחשבו מתונים יותר. אבל עכשיו, אל מול ההצלחה, כולם מיישרים קו. "אני מקווה שמצב המלחמה עם ישראל יהפוך לקבוע בכל הגבולות, ושהעולם הערבי יעמוד איתנו", אמר לעיתון טאהר אל-נונו, יד ימינו של איסמעיל הנייה.
לא בטוח שהנייה, שעושה בימים האלה מאמצים לדחוף לכיוון עסקת חטופים ואסירים, אולי כדי להציל את מה שאפשר מחמאס ברצועה, אולי כדי להציל את עצמו, היה מצביע בעד התקיפה. ראשי חמאס אומרים את מה שגורמי מודיעין ישראלים סברו - התקיפה הייתה רחבה וקטלנית יותר אפילו ממה שהמתכננים ציפו, פשוט בגלל הקלות שבזכותה הצליחו לפרוץ לישראל ולהשתלט על חלקים נרחבים מדרום הארץ.
הראיונות מגלים כי התקיפה הקטלנית שירתה את זוממיה בעוד מטרה חשאית אחת, נגד החלק השני בהנהגת החמאס - הנייה, חאלד משעל ואחרים. התקיפה חיסלה את המתיחות ארוכת השנים בתוך חמאס בנוגע למהות, אופי ומטרת התנועה - האם מדובר על גוף שלטוני בעיקרו שאחראי על ניהול חיי היום-יום ברצועת עזה, כמו חברי האגף הפוליטי, או שמדובר על אותה תנועה חסרת פשרות, ג'יהאדיסטית, שמייסדה והאב הרוחני של סינוואר, אחמד יאסין, הקים אחרי ששמע את דרשותיו של עבדאללה עזאם, המדריך הדתי של בן-לאדן, כוח מזוין שמחויב כל הזמן, בלי פשרות, להשמיד את ישראל? התקיפה חרצה את גורל הוויכוח הזה, בלי שהוא הובא להכרעה במוסדות התנועה.
בקהילות המודיעין של ישראל וארצות הברית התלבטו מאז 7 באוקטובר אם סינוואר שיקר כל העת, או שמא משהו השתנה בעת האחרונה. לאחרונה מלאו חמש שנים לראיון איתו שפורסם כאן, מאת פרנצ'סקה בורי. "אני לא אומר שאני לא אלחם יותר", הוא אמר אז. "אני אומר שאני לא רוצה מלחמה יותר. אני רוצה את הסוף של המצור. אתה הולך לחוף עם השקיעה ואתה רואה את כל המתבגרים האלה על החוף מפטפטים על החוף ותוהים איך נראה העולם מעבר לים. אני רוצה אותם חופשיים".
וכמעט בהמשך לזאת, על פני השטח נראו החודשים שלפני התקיפה האכזרית כשקטים יחסית בעזה עד המהומות על הגדר, שקט שברקע שלו מגעים מתקדמים בין ישראל לחמאס דרך הקטארים על עוד אישורי עבודה בישראל ועוד צעדים למניעת הפגנות והתססה מצד החמאס.
ככל שיש במשהו היום נחמה פורתא לאנשי המודיעין הישראלים, הרי שבראיון נפרס ציר עובדתי ההולם בדיוק נמרץ את מה שקהילת המודיעין כאן אמרה מאז ההתקפה - לא עלי חמינאי, לא מפקד כח קודס איסמעיל קאאני, לא חסן נסראללה, ואפילו לא הנייה ידעו על מה שקרה. רחמים לא ידע, אבל הפעם באמת לא ידע מה הקסאם מתכנן.
כי מתחת לפני השטח, תרתי משמע, הדברים בעבעו. מנהיגי חמאס אומרים שתחת הממשלה הנוכחית בישראל הוצפו בתמונות של מתנחלים תוקפים פלסטינים בגדה המערבית, יהודים מתפללים בגלוי בהר הבית, ושל פעילות שהם ראו כאגרסיבית של המשטרה בתוך ההר. מה שסופית קיבע את דעתם שאף אחד לא סופר אותם היה המשא ומתן המתקדם לחתימת הסכם שלום בין ישראל וסעודיה, ולפי גורם מודיעין מערבי - הנאום של בנימין נתניהו באו"ם, שבו בעצם אמר שאף אחד לא סופר באמת את הפלסטינים, לצד מה שנתפס אצל חמאס כחולשה ישראלית קשה בגלל הפיכה השיפוטית והמשבר הפוליטי בעקבותיה.
ואז הם החליטו על מהלך שמכונה במסמכים מודיעיניים "לזרוק את המפתחות". היה ברור מראש שישראל תגיב בעוצמה אדירה על ההתקפה. וזה בדיוק מה שבחמאס רצו. "מה שיכול לשנות את המשוואה היה מעשה גדול, וללא ספק, היה ידוע שהתגובה על מעשה כזה תהיה גדולה אף היא", אמר אל-חיה. מבחינת חמאס, אמרו המנהיגים לעיתון, התקיפה נבעה מתחושה שהנושא הפלסטיני עבור העולם נדחק הצידה, ושרק פעולה דרסטית יכולה להחיות אותו.
רונן ברגמןצילום: דור מלכהסינוואר היה זה, כך לפי מנהיגי החמאס עצמם, שחיזק שוב את הקשרים עם איראן אחרי שאלו נקלעו לריב סביב מלחמת האזרחים בסוריה. השיקום הזה העמיק את היחסים בין הזרוע הצבאית בעזה ובין ציר ההתנגדות שאיראן בראשו וסיפק לקסאם זרם של פעילי חמאס. עם זאת האמון לא אומר שמישהו באזור ידע על המתוכנן. מאז האירוע התעקשנו מעל דפים אלה שאיראן או חיזבאללה לא היו בסוד העניין, בניגוד לאמירות רבות והוכחות כביכול שפרסם זה או זה, כאילו הן היו, כי הרי איך יכולה החמאס להרים מבצע כזה לבדה, ליהגו החכמים, משקפים את אותו זלזול עמוק ביריב, אבי אבות טומאת היהירות שבעומק האסון הזה.
אז זהו, שהיא יכולה. מי שקורא את האותיות הקטנות אצל נסראללה בנאום בשבוע שעבר מבין עד כמה הוא הופתע. ראשי החמאס אומרים שההחלטה לתקוף ב-7 באוקטובר הייתה סוד שנשמר מקרוב על ידי מספר קטן של מנהיגי הארגון בעזה שלא שיתפו בכוונה אף אחד מחבריהם לציר. כאן סוד ההצלחה של סינוואר, וגם, אולי, זרע כשלונו. סביר להניח כי לו היה מספר על המבצע המתוכנן, המידע היה דולף. מצד שני - בגלל שלא סיפר, הוא התבסס רק על הבטחות גדולות, אם כי בלתי ספציפיות, כי ברגע שמי מחברי הציר יתקוף את ישראל, שאר החברות ייתקפו גם. סינוואר תקף, חיכה לתגבורת, ואז הביט אחורנית וראה שאין שם אף אחד.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.11.23
