בסביבות שש בבוקר ביום שבת 7 באוקטובר, כשהכול עוד היה שלו, צלצל הטלפון של נהג ההסעות עבד א-רחמאן א-נסאסרה ז"ל. מהעבר השני של הקו היו מבלים במסיבת נובה, שביקשו שיבוא לאסוף אותם. א-נסאסרה, תושב היישוב הבדואי כסייפה, בן 48 ואב לעשרה, נפרד מאשתו ויצא לכיוון המסיבה. לא היה לו מושג שהוא נוסע היישר לתוך המתקפה הברברית של חמאס. בצומת רעים נתקל במחבלים, שריססו את רכבו בעשרות קליעים. הוא נהרג במקום.
"חמאס מגדירים את עצמם מוסלמים?", תוהה השבוע בנו של א-נסאסרה, חסן. "דת האיסלאם לא מתירה מעשים כאלה. אני אף פעם לא התעניינתי יותר מדי בנושאים מהסוג הזה, אבל עכשיו אני יודע דבר אחד – חמאס זה דאעש. צריך למחוק את הארגון הזה. אם הייתי יכול להתגייס לצה"ל, זה בדיוק מה שהייתי עושה".
ערביי טירה על רקע המלחמה
(צילום: אסף מגל, כתב: אסף קמר, עריכה: איתי פולק)
באופן פרדוקסלי, רצח אביו גרם לחסן בן ה-24 גם לאופטימיות. מבחינתו, הכאב והאובדן הם הזדמנות עבורו ועבור הציבור הבדואי והערבי בישראל להוכיח שהם אזרחים נאמנים של המדינה. "אני ישראלי מהיום שאמא שלי ילדה אותי, ולא מעניין אותי מה אנשים אחרים אומרים עליי", הוא מסביר. "לפני חודשיים הייתי ביריחו, בטיול עם החבר'ה. היה שם פקח שנתן לי דוח חניה, לדעתי בכוונה, בגלל שהייתי עם לוחית זיהוי צהובה. החברים שלי אמרו לו, 'אל תיתן לו דוח, זה ערבי, אח שלך מ-1948. ותר לו'. אני אמרתי לו: 'אני ערבי ישראלי ואני גאה בזה. תן לי דוח מלא'. עכשיו אני מרגיש עוד יותר ישראלי. מה שקרה ב-7 באוקטובר כאב לכולם, לא רק לי, שאבא שלי הלך. אני בטוח שמעכשיו החיבור בין יהודים לערבים בישראל ישתפר. הכל ישתנה".
קדיש על עווד
דם התערבב בדם ב"שבת השחורה". יותר מ-20 ערבים אזרחי ישראל, רובם בדואים, נרצחו בידי מחבלי חמאס, ואחרים נחטפו או עדיין מוגדרים נעדרים. שבעה נוספים, ובהם שישה ילדים, המתגוררים בפזורה הבדואית שברובה אינה ממוגנת מפני טילים, נהרגו במטח באותו הבוקר. באחד מסרטוני הזוועה של חמאס נראה סוהיב אבו-עמר, נהג אוטובוס ממזרח ירושלים, שנלכד ונרצח בידי המחבלים, למרות שהבינו כי הוא ערבי.
ההלם והזעזוע ממעשיו של חמאס, הפחד מארגון הטרור והשנאה היוקדת אליו, משותפים כעת ליהודים ולרוב רובם של הערבים בישראל. פתגם ערבי ידוע קובע ש"אַנַא וַאַח'וּי עַלַא אִבְּנ עַמִי וַאַנא וַאִבְּנ עַמִי עַלַא אְלְעַ'רִיב (אני ואחי נגד בן דודי, ואני ובן דודי נגד הזר)". נדמה שהזר במקרה הזה הוא חמאס.
למרות שותפות הגורל, הטבח הנורא גרר באופן בלתי נמנע גם יחס עוין, או לכל הפחות חשדני, כלפי ערביי ישראל. זאת, בין היתר, בשל הצלקות של מבצע שומר החומות מלפני שנתיים והחשש מהתקוממות אלימה נוספת. הסיטואציה הטעונה הזו הכניסה את החברה הערבית למבוך מראות של זהות, חרדה לעתיד ותחושת נרדפוּת. גם הכאב על מאות ההרוגים הישראלים התערבב בכאב על אלפי ההרוגים בעזה, חלקם – יש לזכור – קרובי משפחה של ערבים ישראלים.
"החברה היהודית לצערי מוציאה חלק מהכעס והתסכול שלה כלפי חמאס, על האזרחים הערבים", טוען מוחמד דראושה, מנהל אסטרטגיה במרכז גבעת חביבה ולשעבר מנכ"ל שותף של ארגון "יוזמות אברהם" המשותף ליהודים וערבים. "אנחנו מרגישים שאנחנו השעיר לעזאזל".
גם דראושה הצטרף בעל כורחו למשפחת השכול הישראלית. אחד מנרצחי "השבת השחורה" הוא עווד דראושה ז"ל, בן משפחתו ושכנו מהכפר איכסאל שבגליל. עווד, פרמדיק בן 23 במד"א, נזעק לטפל בפצועי המסיבה. "כשהתחילו האירועים הייתה דרישה של הצוות הרפואי להתפנות, לברוח כמו כולם", מספר מוחמד דראושה. "עווד אמר לחברים שלו, 'אתם תברחו, אני חושב שאסתדר, כי אני מדבר ערבית'. זה לא עזר לו. לא שאלו אותו אם הוא ערבי לפני שירו בו. הוא נהרג עם תחבושות בידיים. יש כאלה שקוראים לו גיבור, יש כאלה שקוראים לו תמים".
איך אתה קורא לו?
"אנחנו מתייחסים אליו כגיבור, כי הוא העדיף את האנושיות שלו והקריב את עצמו למען אחרים. הוא נשאר אמיתי לערכי המשפחה שלנו, שלא מפרידה בין דם לדם. ההורים שלו הרגישו את החיבוק שהגיע מהרבה מאוד יהודים שבאו לבקר אצלנו, ובהם השר לשעבר, הרב שי פירון. הם מאוד העריכו את זה והתנחמו בזה. חבר שלי מירושלים, חרדי, בא וישב שעתיים, ובסוף ביקש ללכת לבית הקברות וקרא קדיש על עווד. זה הפך להיות סיפור שכל הכפר התעסק בו".
מוחמד דראושהאלעד גרשגורןאבל ברמה הלאומית, החברה הערבית נמצאת עכשיו תחת זכוכית מגדלת.
"בהחלט. אני מרגיש את זה קודם כל ברדיפה של המשטרה כלפי אזרחים ערבים, שמעיזים לעלות פוסט שיש בו סוג של ביקורת על מה שהמדינה עושה בעזה. זו רדיפה שגובלת במקרתיזם וסתימת פיות. גם השר בן גביר מתיר לעצמו לשחרר את הכוחות שלו בשביל לממש את האג'נדה שלו, ובחוצפתו עוד אומר שצריך להיערך ל'שומר החומות 2', כשהמשמעות היא חימוש הציבור היהודי. אבל מי נמצא בצד השני של אותם רובים שבן גביר מחלק? הרי הנשקים האלו לא מכוונים נגד חמאס, אלא נגדנו, האזרחים הערבים בישראל. אנחנו מרגישים שבויים בידי המשטרה של בן גביר".
ואתה אופטימי?
"עד כה אנחנו מצליחים להתמודד עם נציגי עוצמה יהודית והציונות הדתית, שבנו קריירות סביב ליבוי הזירה הפנימית בין ערבים ליהודים. הם נכשלים בזה כרגע, בגלל שהחברה הערבית בולעת הרבה מאוד סכינים. אנחנו בולעים את הכבוד שלנו בזה שאנחנו לא מעיזים לדבר, אנחנו בולעים את הכבוד שלנו בזה שאנחנו מתנהגים באחריות. כל הצוותים הרפואיים של האזרחים הערבים עדיין במשמרות שלהם, כל נהגי האוטובוס הערבים עדיין במשמרות שלהם, כל נהגי המשאיות הערבים עדיין במשמרות שלהם. אנחנו ממלאים את החובה האזרחית ואת התפקיד הכלכלי שלנו, כדי להגיד: 'חברים, אנחנו לא חמאס ולא רוצים להיות חלק מהמלחמה. אל תגררו אותנו לשם'".
עבד א-רחמאן א-נסאסרה שנרצחאחת מאותן אזרחיות שהרגישה בשבועות האחרונים את המתח שבין מילוי חובתה האזרחית להיותה ערבייה, היא ד"ר יסמין אבו-פריחה. היא בת 34, בדואית ילידת תל שבע, שגדלה רוב שנותיה ביישוב היהודי הסמוך עומר. לפני שנה מונתה לרופאה בכירה במחלקה פנימית בבית החולים סורוקה בבאר שבע.
בבוקר 7 באוקטובר שימשה כוננית בביתה ורצה לסורוקה ברגע שהחלו האזעקות. "כשהגעתי למיון, ראיתי שם משהו שלא ראיתי בחיים שלי", היא משחזרת. "מאות מטופלים, בעיקר חבר'ה צעירים שהגיעו מהמסיבה, עם פציעות קשות מאוד. שמעתי סיפורים מטורפים. הגיעו גם חיילים פצועים מהקרבות. אנשים שהיו שם שעות עם חסם עורקים, בלי גפיים, ילדים שנפגעו מהכפרים הבדואיים בגלל נפילות במה שנקרא 'שטחים פתוחים'. יותר מאוחר הגיעו גם פצועים מהקיבוצים. חלק גדול מהקולגות שלי ואנשים שעובדים בבית החולים מגיעים מהקיבוצים האלה. אני מכירה חלק מהחטופים אישית. זה היה סופר-קשה. יצאתי משם מפורקת נפשית ופיזית. זה היה יום של רכבת הרים, שבמידה מסוימת נמשך עד עכשיו".
ד"ר אבו-פריחה מספרת שאחד הדברים שבלטו לעיניה באותו יום במיון היה שהכדורים והטילים לא הפרידו בין יהודים לערבים. "ובאותה מידה", היא אומרת, "אני לא חושבת שהיה רופא אחד בנגב שלא היה באותו יום במיון, יהודים וערבים, מכל הלאומים והצבעים. כי כולם ידעו שזה הבית שלנו, ושאנחנו פה כדי להציל חיים ולעזור".
אלא שמרגע שיצאה מבית החולים, התאכזבה אבו-פריחה לגלות שהאחדות נותרה במידה רבה בתוך חדר המיון. כשהסתובבה ברחובות באר-שבע, הערביוּת שלה הפכה לפתע משקופה למאיימת ומאוימת. "המצב שלי יותר קל משל אחרים", היא אומרת. "אני חילונית, הולכת ללא כיסוי ראש וגם אין לי מבטא בעברית. מי שלא מכיר אותי לא מזהה שאני בדואית. אבל המקומות שבהם אני מרגישה פחות נוח, זה לדבר ערבית. אני רואה שזה מקפיץ אנשים".
איפה ראית את זה?
"מחוץ לבית החולים בעיקר. כשאני שומעת למשל אנשים אומרים לא להעסיק יותר ערבים, לא לתת להם להיכנס לכל מיני מקומות, כשמתייחסים לערבים באופן כללי כאויב וכגיס חמישי, אפילו שאני עומדת לידם והם מכירים אותי ואת הרקע שלי. שם השבר הכי גדול מבחינתי".
"כולנו מפחדים", ממשיכה אבו-פריחה. "מהטילים, מחמאס, מהמלחמה. אבל במקביל אנחנו, הציבור הערבי בישראל, מפחדים לדבר, להגיד את דעתנו, וגם מפחדים שיפטרו אותנו. אנשים מפוטרים וחוטפים הודעות נאצה על כלום, על זה שהם לא גינו את הטבח. אני מכירה נשים עם כיסוי ראש שלא עולות על תחבורה ציבורית, מפחדות ללכת ברחוב, לדבר ערבית. תוסיף לכל זה את כמות הנשקים שעכשיו מפוזרת בחברה האזרחית, ואתה מקבל כאוס. הפחד שלנו זה גם מהיום שאחרי. מחר אני אבוא לא טוב למישהו בעין – הוא יורה בי. אלה הפחדים שיש היום בחברה הערבית".
"אדם, לפני הכל"
גם פידא שחאדה, פעילה חברתית ולשעבר חברת מועצת העיר לוד, הרגישה על בשרה את היחס העוין. "נכנסתי לחנות ברחובות, ולא רצו למכור לי", היא אומרת. "המוכר התחיל לזרוק משפטים מהסוג שאני שומעת כל הזמן לאחרונה. אני יוצאת היום מהבית רק אם דחוף, ואני לא היחידה'".
שחאדה ניסתה לרתום אמהות שכולות שילדיהן נרצחו במלחמות הפשע ברחוב הערבי, כדי לנחם אמהות ישראליות שילדיהן נרצחו ב"שבת השחורה". "הן מבינות הכי הרבה את הכאב של אמהות שאיבדו ילדים", אומרת שחאדה. "אבל בסוף המפגש הזה לא קרה, כי האמהות הערביות חובשות ברובן כיסוי ראש. הן חששו להגיע לתל-אביב. הן אמרו לי, 'מי יודע מה יקרה לנו בדרך'".
חלק ממשפחתה של שחאדה מתגורר מאז 1948 בעזה. העניין הזה, כמובן, רק מוסיף מורכבות למצב המורכב גם כך. "במשפחה המורחבת שלי נרצחו 19 אנשים מהפצצות. 12 מהם היו באותו חדר. הם לא אנשי חמאס כמובן, אבל זה לא עזר להם", היא אומרת. "בחברה היהודית יש קושי להבין את זה. יש הלך רוח שמותר לרצוח בעזה ואסור לרצוח כאן. אבל אני אנושית. באותה רמה שכאב לי על רצח של יהודים, אותו דבר כואב לי על חפים מפשע שנהרגים בעזה".
בלי לקחת צד?
"אין לי צד. זו אולי הסיבה שכל חיי נלחמתי על זה שיהיה שלום, כי אני לא יכולה להיות בצד אחד. הקושי הזה משליך על החיים שלי יום אחרי יום. הצד היחיד שאני רוצה לקחת זה הצד האנושי".
(צילום: תומר שונם הלוי)
גם בחברה הערבית יש המתקשים להבין את המורכבות הזו. "הרוב בוחרים שלא להגיב", אומרת גדיר האני, חברת הנהגה בתנועת "עומדים ביחד". "יש כאלה שלא מגיבים מתוך פחד שיתפסו אותם כמשתפי פעולה עם היהודים, ויש כאלה שהם אדישים לצערי, וזה לא משנה אם זו אדישות כלפי פיגועים, הכיבוש או אלימות בחברה הערבית. זה תהליך ארוך שנים, שגרם לאזרחים הערבים לאבד תקווה למציאות טובה יותר. תמיד אחרי כל פיגוע או אירוע ביטחוני דורשים מההנהגה הערבית לגנות. בדרך כלל אני מתעצבנת מזה. הפעם אני עצמי דרשתי מההנהגה של החברה הערבית לגנות. אני כואבת את הכאב של החברה הישראלית. נכון שאני פלסטינית אבל אני גם ישראלית, ולפני הכל אני בן אדם. אלימות היא לא הדרך ולעולם לא תהיה".
האני היא חברה ותיקה של ויויאן סילבר, פעילת השמאל מבארי שנחטפה. "הייתי אצלה בבית בבארי עשרות פעמים", אומרת האני. "באותו יום היא כתבה בקבוצת וואטסאפ משותפת שהחמאסניקים נמצאים אצלה בתוך הבית. כתבתי לה, 'אני מצטערת שאני לא לידך ויכולה לעזור'". האני מכירה היטב גם את שלומי ושחר מתיאס ז"ל מקיבוץ חולית, שהיו חברים לצידה בקהילת בית הספר הדו-לשוני בבאר-שבע. הם נרצחו ב-7 באוקטובר.
השתנה משהו בתפיסה שלך את חמאס?
"ברור. אני תמיד אמרתי ששלום עושים עם אויבים. אבל אחרי 7 באוקטובר אני לא חושבת שעם הארגון הזה אפשר לעשות שלום. אלה לא בני אדם".
והאמונה שלך בשלום נשברה?
"ממש לא. להפך. הרבה אנשים שילמו בחייהם, אבל אני חושבת שיש פה הזדמנות. אף אחד מהעמים פה לא הולך לשום מקום, יהיה יום שאחרי המלחמה, ואנחנו צריכים להכווין את היום שאחרי להסדר מדיני".
itayilnai@hotmail.com
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.23
