המרחק בין אסון 7 באוקטובר לפתיחת השלב הקרקעי יצר תנאים אופטימליים מבחינת כוחות היבשה, שנהנים מפירות הכתישה של חיל האוויר, אולם במקביל פוזרו הבטחות רבות לציבור כדי להרגיע אותו. התוצאה היא שהשעונים הרגילים שמלווים את מלחמות ישראל מתקתקים עוד יותר מהר, במנותק מהצרכים של הצבא שזקוק להרבה זמן כדי להשיג את המטרות שהוגדרו לו.
בשלב הזה, למשל, אפשר לזהות ארבעה אתגרים לא פשוטים שניצבים בפני הכוחות בימים הקרובים. הראשון הוא הטיפול בבית החולים שיפא, שמהווה מרכז עצבים של חמאס הן מבחינה צבאית והן מבחינה שלטונית - כלומר מטרה מוצהרת של המבצע. עשרות אלפי האזרחים והאזרחיות ששהו סביב בית החולים התפנו, ונותרו כמה מאות בלבד. בצה"ל צרים על המתחם במטרה למקסם את תנאי הפעולה תוך הימנעות מ"מארב לגיטימציה", כלומר ביצוע פעולה שתגביר את הלחץ הבינלאומי ואף עלולה להוביל לבלימת המבצע כולו. בהתאם לנוסחת ההפעלה כולה של צה"ל במלחמה הזאת, מילות המפתח הן "לאט" ו"בזהירות".
הכותרת
המלחמה על ביטחון היהודים בעולם
26:33
בהתאם לכך, האתגר השני הוא הסוגייה ההומניטרית, שהולכת ותופסת מקום נרחב גם בקרב מדינות שתמכו בישראל ללא סייג בראשית המבצע. נשיא צרפת, למשל, התבטא יחסית בחריפות בנוגע לפגיעה בנשים וילדים וזכה למענה מראש הממשלה. למרות זאת, הדרגים השונים בישראל מבינים את הרגישות ומאפשרים פתיחת מסדרונות מעבר עבור תושבי עזה מצפון לדרום בשני צירים במקביל. ההערכה היא שבכל יום עוברים בנתיבים הללו כ-50 אלף תושבים, חלקם נושאים דגלים לבנים. התמונות הללו מלמדות על חשש גדול יותר מצה"ל מאשר מחמאס. גם בזירה הצפונית, שעוד נגיע אליה, רואים ומבינים את המשמעות: האוכלוסייה השיעית, זאת שמזכ"ל חיזבאללה נשען עליה כדי להיחשב ל"מגן לבנון", מבינה מה מחכה לה אם חסן נסראללה לא ייזהר בקבלת ההחלטות שלו.
תנועת ההמונים דרומה מקשה על ההתמודדות עם האתגר השלישי ברצועה, והוא סוגיית הלחימה באזור שאליו צה"ל עדיין לא הגיע. לפי הערכות, החטופים והחטופות הישראליות מוחזקים שם, ודעת הקהל בישראל לא אדישה לשאלה מה המדינה עושה כדי לחלץ את בניה ובנותיה שנלקחו בבוקר שבת אחד ממיטותיהם. אלא שדווקא פינוי האוכלוסייה מגביר את הצפיפות וגם מחזק את החשש מפני משבר הומניטרי חמור בדמות מחסור באוכל ומים ותברואה גרועה, התפתחויות שעלולות לפגוע גם בכוחותינו ואנשינו.
בהקשר הזה, הגיע הזמן לדבר גם על הנושא החשוב, שנותר עד כה בצל: מזג האוויר. לפי התחזיות, מיום שלישי צפויה מערכה חורפית כולל גשם. המשמעות היא הגבלה בפעולות חיל האוויר אבל גם בקרב כוחות הקרקע, שממילא מתמרנים בג'ונגל אורבני וחשופים בעצמם לסכנות שמרכיבות את הביטוי "משבר הומניטרי": הצפות, ביוב שעולה על גדותיו והתפרצות מחלות.
עוד לפני שהממשלה והצבא מטכסים עצה בנוגע להמשך המלחמה בדרום רצועת עזה, הקרבות בצפון הרצועה מוסיפים לגבות מחיר כבד: אתמול (שבת) הותר לפרסום כי חמישה לוחמי מילואים נפלו, ארבעה מהם (מפקד הפלוגה משה ידידיה לייטר והלוחמים מתן מאיר, יוסי הרשקוביץ וסרגיי שמרקין) מהתפוצצות מטען שמלכד פיר של מנהרה ליד מסגד בעיר בית חאנון. מערך המילואים מעניק תרומה אדירה למלחמה, אך גם משלם בחייהם של טובי בנינו. גם בחטיבת גבעתי רושמים אובדן נוסף עם נפילתו של נתנאל הרוש, לוחם ביחידת הסיוע המנהלתי 5084.
לעומת זאת, בתחילת החודש השני למלחמה ושבועיים לאחר השקת המבצע הקרקעי, ההישג הצבאי ברור: חמאס מאבד את אחיזתו בצפון הרצועה. יחיא סינוואר ויתר הבכירים אמנם עדיין נושמים אוויר מנהרות, אבל דרג המג"דים ומטה הולך ונמחק מעל פני האדמה, מה שמשפיע למשל על קצב השיגורים אבל גם על יכולות הפיקוד והשליטה של הארגון. ועדיין, חובה לנקוט משנה זהירות בטיפול במנהרות ובטח שלא למהר להכריז על ניצחון.
מפקד אוגדה 36 משוחח בקשר עם מפקדי החטיבות בעזה
במקביל הזירה הצפונית ממשיכה לרקוד לפי קצב החליל של חסן נסראללה, שדבק כרגע בדוקטרינת ההתשה של צה"ל באמצעות ריתוק כוחות וכמובן השארת יישובי קו המגע ריקים מאזרחים ואזרחיות. אתמול נשא נסראללה נאום נוסף, עם קצת פחות בילד-אפ ויותר ניסיון להכיר בקשיים של לוחמיו, שלא אהבו את הדיבור על "תשלום מס" עבור הפלסטינים בעזה. למעשה, הוא נשמע יותר כמו פרשן מאשר כמו אסטרטג, אבל בשטח ניכר שרף ההתגרות שלו עולה במקצת וכוללת כעת הפעלת כלי טיס בלתי מאוישים המצוידים בחומרי נפץ. מנגד, פיקוד הצפון העלה את רף התגובה והוא פוגע במספר גבוה יותר של יעדים, בהם כאלה הקרובים לליבו של הארגון ולא רק בחוליות נ"ט שנסראללה בחר להתייחס אליהן בנאומו.
נסראללה מאמין שהזמן משחק לטובת הציר השיעי ושוחק את ישראל צבאית וכלכלית. אולם כפי שנכתב לעיל, גם בבונקר שלו רואים מצוין את תמונות הנדידה של תושבי עזה וממילא כבר חודש שאלפים רבים מתושבי דרום לבנון בורחים צפונה מאימת חיל האוויר. בנוסף, בצה"ל מבקשים לא להספיד את ציר המדינות הסוניות וטוענים כי יש די והותר שיתופי פעולה שעל אודותיהם לא ניתן להרחיב בשלב זה.
ובכל זאת, אף אחת מהמדינות הללו לא תעקור עבור ישראל את האיום של כוח רדואן על הגבול, והימים שחולפים מחדדים את הדילמה כיצד לסלק את האיום או להסתכן ביישובים מרוקנים מחשש לחדירה. באין החלטה, לא נותר לשר הביטחון יואב גלנט אלא לאיים בקולו על נסראללה ואזרחי לבנון, במסגרת הערכת מצב בפיקוד צפון. "התוקפנות של חיזבאללה - זה כבר לא התגרויות", הצהיר, "אני כבר רואה את האזרחים בעזה הולכים עם דגלים לבנים לאורך החוף ונעים דרומה.
"חיזבאללה גורר את לבנון למלחמה שעלולה לקרות, והוא עושה טעויות. אם הוא יעשה טעויות מהסוג הזה כאן, מי שישלם את המחיר זה קודם כל אזרחי לבנון. מה שאנחנו עושים בעזה אנחנו יודעים לעשות בביירות. טייסנו יושבים בקוקפיט, החרטומים של המטוסים מכוונים צפונה. יש לנו מספיק לעשות את כל מה שאנחנו צריכים בדרום, אבל חיל האוויר מכוון צפונה והעוצמה שלו היא מאוד גדולה. לא השתמשנו אפילו בעשרה אחוז מכוחו של חיל האוויר בעזה".
אלא שמילים לא ימלאו את קריית שמונה ויתר ערי ויישובי קו המגע בתושבים, ובמטכ"ל מבינים שסיום המערכה כשכוח רדואן נותר במקומו פירושו אובדן ריבונות בגבול הלבנוני. לכן השאלה היא כיצד עוקרים את השן הרקובה מבלי להכניס את כל הפה למלחמה שונה לגמרי מזאת שמתחוללת בעזה. אין תשובת בית ספר לשאלה הזאת, וחבל עוד יותר אם ימשיכו לעסוק בה כאילו הציבור הישראלי עדיין בגנון.
פורסם לראשונה: 00:19, 12.11.23
