יותר מ-40 שנה אחרי שעמירם ניר ז"ל טבע את הביטוי, אפשר לומר שבישראל אין יותר "שקט, יורים". גם הקריאה שהחליפה אותו, "זה לא הזמן", לא ריאלית במציאות תקשורתית וטכנולוגית שבה כל מה שעושים זה להשתמש בזמן ובפלטפורמות שצריכות למלא אותו כדי להתמודד עם הכאב, החרדה ויתר נתיני ממלכת חוסר הוודאות שבתוכה אנחנו חיים כבר חודש. ואמנם התוצאה הבלתי נמנעת היא פליטה אין-סופית של שטויות מכל הסוגים, אבל אלה גם חדשות מעודדות: אפילו בעת מלחמה, דמוקרטיה נועדה לשרת גם את הטיפשים.
אולם בשוליים של הוויה זו מכרסמים עוד ועוד מעשים מדאיגים, שנהנים מחוסר תשומת הלב הציבורית וגם מהתקרנפות תקשורתית, שמתבטאת בהתעלמות יחסית אבל גם בתמיכה. בסוף השבוע למשל, הושלך אדם בן 62 למעצר בגין פוסטים מגעילים ואפילו מבחילים. החשד הינו "גילוי כוונה לבגוד" – לא סעיף שנשלף כל יום – והעונש עליו הוא עד עשר (!) שנות מאסר. השופט שהאריך את מעצרו קבע כי קיימת "מסוכנות" (הפוסטים נכתבו חודש קודם). כשהשלטון רצה "רפורמה" במערכת המשפט, הוא בטח התכוון למנוע משופטים להשתמש בכוח שלהם כדי לפגוע באופן כה מובהק ובוטה בזכויות האזרח.
כמו כן למרבה הצער, על גבורתם של אין-ספור שוטרים ב-7 באוקטובר מעיבות פעולות "אכיפה", שנועדו למנוע ביקורת הן על המלחמה והן על הנזקים למרקם העדין של הדמוקרטיה שנגרמים בגללה: עיכובים של אישי ציבור ערבים שהתארגנו למשמרת מחאה, פיזור בכוח של ההתאספות מחוץ להארכת מעצרו של האדם שהוזכר לעיל, ומעצר של אישה שריססה את המספר 1,400 על ביתו של ח"כ מהליכוד (שגם נשאלה בחקירה למי הצביעה) ועוד. במקביל, הרחובות מתמלאים בכלי נשק שמחלק השר כמו הפיתות שהוא לקח מבתי הכלא וב"כיתות כוננות" בערים גדולות וחזקות, שבהובלת גנרלים כמו "הצל" הופכות את חייהם של אזרחים לסיוט פוטנציאלי בגלל היותם "חשודים" (או בקיצור, ערבים).
ואולי הנורא מכל הוא שיתוף הפעולה עם ההתנהלות הזאת של המערכות שכדי לשמור על עצמאותן יצא ציבור גדול לרחובות. פרקליטות המדינה, למשל, מתגאה בהקמת מפעל סיטונאי של כתבי אישום בגין התבטאויות כאלה ואחרות של אזרחים ערבים (חלקן אכן מזדהות עם האויב וחלקן סתם מעצבנות), בזמן שפעיל הליכוד משה מירון ממשיך לצעוק "שמאלנים בוגדים" איפה שבא לו והרשת מלאה ברעל נגד קצינים, לוחמים וסתם אנשים שסומנו כסכין בגב האומה. גם החלטת בג"ץ לקבל את עמדת המשטרה ולאסור על הפגנה באום אל-פחם לא תירשם כרגע מזהיר בתולדותיו.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס אין מתיחות ביטחונית ללא עצבים מרוטים, חשדנות ברף הגבוה ביותר וגם נסיגה ברמת הדאגה לחירויות בסדר העדיפויות הלאומי. התקריות בערים המעורבות במבצע שומר החומות, שבהן עיקר האלימות הופגנה על ידי ערבים נגד יהודים, הן פצע שלא הגליד. ואת מה שעשו חמאס ואספסוף עזתי ב-7 באוקטובר אין אלא להגדיר כפשע מלחמה נתעב. ובכל זאת, כשם שהמלחמה לא עקרה את הכהניזם והבטחותיו השקריות, כך ישראל לא נמלטה מאיום הגלישה במדרון הפופוליזם הסמכותני והפשיזם הלאומני-דתי. להפך: הנציגים המובהקים שלו מנצלים את ההלם, העצב והזעם כדי לקדם חזון מבעית, שבמקום לשקם את הנגב המערבי יקרב את ישראל למשטר בנוסח הגדה המערבית. לא להתקומם נגד התהליכים הללו – וכן, אלו ה"תהליכים" – זה בדיוק כמו לומר: שקט, יורים בדמוקרטיה.
- עינב שיף הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
