"חיל האוויר תקף בסוריה". הכותרת הזו היא הראשית של ynet כבר, לא יודע, בטח שלוש שעות רצוף. אני בוהה בזה לאורך משהו כמו עשר כניסות לאפליקציה. עשר פעמים "חיל האוויר תקף בסוריה", עשר פעמים שום דבר חדש מעבר לזה, עשר פעמים שאני טוען את דף הבית כמו מכור למכונות מזל שעדיין לא נגמל מהסיכוי שבפעם הבאה תבוא הזכייה הגדולה; עשר פעמים שבהן עדיין לא שוחררו החטופים.
המלחמה מתנהלת באיטיות מייסרת, בלתי נסבלת כשאתם חושבים עליה בקנה מידה של ילד אחד, אישה אחת, גבר אחד, שיושבים מפוחדים, מצונפים, אולי פצועים, אולי מדממים, בשבי החמאס. 39 יום. וכל דקה נוספת שבה "חיל האוויר תקף בסוריה" היא עוד דקה כזו בשבי. עוד שעה. עוד יום. כל דקה היא זמן נוסף שאזל.
ובהפגנת ההזדהות עם משפחות החטופים בשבת בתל אביב – הפגנה שהאוויר בה היה כבד ודחוס כעופרת, מוכה יגון והלם ודמעות חרישיות – נשמעו, בתוך הדממה הסמיכה, רק זעקותיהם הנוראות, המפלחות, של בני המשפחות המוטרפים מדאגה וכאב, בעודם נושאים שלטים ועליהם תמונות אהוביהם: "עכשיו! עכשיו! עכשיו!". הם אפילו לא צעקו את זה; הם ייללו, לחשו, התחננו – כל מה שנותר לאנשים שאיבדו את זה לעשות – והתכוונו לכל מילה, כלומר למילה היחידה הזו: עכשיו.
עכשיו להחזיר אותם. את כולם. לא עוד חודש, לא עוד שנה, לא אחרי המלחמה, לא בתום משא ומתן מייסר או פוליטיקה קטנה. עכשיו. כי כל דקה נוספת היא דקה שבה "עכשיו" נדחה לאחר כך. "עכשיו" הפך לקודם. "עכשיו" הוא הזמן ששוב לא קרה. ואין לנו זמן כזה.
יש רק חוסר אונים נורא של מי שאין להם מושג איך, ואין להם מושג מתי, ויש להם רק ציפייה אינסופית שמשהו בכל זאת יקרה עכשיו – עכשיו – כי משהו חייב הרי לקרות, לא ייתכן שלא, לא אפשרי שלא, לא אנושי שלא. וכל זה יכול להוציא בני אדם מדעתם, והם לא יחזרו אליה – לא לפני שהחטופים יחזרו הביתה בשלום או במלחמה, אבל עכשיו.
רענן שקדוכולנו הרי גדלנו על מיתולוגיית מבצע אנטבה, והכרנו – או שמענו – על ישראל שיודעת לחלץ חטופים במבצע נועז וגורף. וכולנו מבינים שלא זה המקרה, ושישראל ההיא ממילא איננה – היא נחטפה בעצמה על ידי ישראל הנוכחית – אבל אנחנו מסרבים לקבל את זה, ולא נקבל את זה, והכל יכול וצריך להיעשות. עכשיו. ולא אכפת בכלל אם גל הירש, יוסי כהן, דדי ברנע או ניצן אלון מנהלים את הדבר הזה או רבים ביניהם מי ינהל אותו – אדרבא, ינהלו אותו אלף אנשים מוכשרים, העיקר שהדבר הזה יקרה וייגמר כבר. עכשיו. ולא אכפת אם בכיבוש הרצועה, בחדירה למנהרות, בעסקה גדולה, במחיר כבד, בעצירה, בהתקדמות או בדרך לא ידועה שידועה כרגע רק למי שתפקידם לחשוב על דרכים. עכשיו.
יוני נתניהו מסר את נפשו על חילוץ חטופי אנטבה. אחיו לא נדרש למסור את נפשו; הוא נדרש לחלץ את חטופי 7 באוקטובר. עכשיו. לא אחר כך. לפני הכל. עכשיו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.23
