חופש הביטוי הוא היהלום שבכתר הזכויות הדמוקרטיות. אתה מחרחר ריב ומדון בין קבוצות בתוך המדינה שבה אתה חי? זה בסדר. אתה אמן או במאי שמעלה הצגה שמביעה תמיכה או הזדהות עם מחבלים רוצחים – לא רק שזה בסדר, אלא שיש סיכוי שתזכה למימון המדינה. ואם מישהו יערער על כך, יהפכו אותו מיד לפשיסט מסוכן.
קצת השתגענו. חופש הביטוי היה ונותר חשוב. אבל לא כל שקר ולא כל הסתה ולא כל שיסוי ראויים להגנה. והגנה מוגזמת, כמו זו שהנהיג בית המשפט העליון – מזיקה לפעמים יותר ממה שהיא מועילה. כאשר בג"ץ החליט, שוב ושוב, לאפשר את המועמדות של עזמי בשארה לכנסת, תוך רמיסת החוק הברור, הוא לא הגן על חופש הביטוי של המיעוט הערבי. להפך. הוא גרם להקצנה של ההנהגה הערבית. ההקצנה גרמה ליותר ויותר ניכור. הפגיעה המצטברת הייתה גם ביהודים אבל בעיקר בערבים. העיקר ששמרו לנו על חופש הביטוי.
עכשיו זה המורה להיסטוריה, מאיר ברוכין, שפרסם פוסטים מבחילים שכללו גם הסתה נגד חיילי צה"ל וגם תמיכה בטרור. ברוכין עלה לכותרות כבר בינואר 2020, לאחר שפרסם קריאה לסרבנות: "כל חייל, כל מלש"ב, אתם לא חייבים לעשות את זה... פשוט סרבו". בפוסט אחר הוא כתב: "הטייסים שירו את הטילים בחרו להיות רוצחי ילדים". הוא נאלץ אז לעזוב את בית הספר שבו לימד בראשון לציון. ורבים מדי מאנשי השמאל, הספק ציוני, בחרו כמובן להגן עליו. זהבה גלאון כתבה עליו שהוא "מעז לעודד מחשבה וביקורת". מעניין אם גלאון וחבריה לדעה היו מעניקים את אותה הגנה למורה לאזרחות שהיה מכנה את אנשי מרצ "בוגדים". זה פחות חמור מ"רוצחים". האם גם אז גלאון הייתה טוענת שמדובר במורה ש"מבקש לאתגר את התלמידים"? התשובה ידועה. אבל כמה נחמד להישמע נאורים. ברוכין לא נעצר אז, אף שהסית לביצוע עבירה פלילית. משום שחופש הביטוי הפך לפרה קדושה.
בעקבות הטבח הזוועתי הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, בחר ברוכין לכתוב: "חיילים ישראלים לא אנסו פלסטיניות? הם עושים זאת משנת 48', זה לא נכנס לספרי הלימוד". כדאי לדייק. חיילי הצבא האדום נחשבים לגיבורים בעקבות מלחמת העולם השנייה, אף ש"חיילי רוסיה אנסו כל אישה גרמנייה מגיל שמונה ועד 80", כפי שסיפרה כותרת בעיתון "הגרדיאן". במהלך מלחמת השחרור היו מקרים בודדים של אונס. זה היה היוצא מן הכלל. זה לא היה הכלל. ובלי שום קשר לדעותיו, אדם כמו ברוכין לא יכול לכהן יום אחד כמורה היסטוריה אם אלה המניפולציות שלו.
התאום הרעיוני של תומך הטרור, ח"כ עופר כסיף, מיהר לפרסם כתב הגנה: "חברי ד"ר מאיר ברוכין נעצר ועומד בפני האשמות שווא מחפירות שכולן רדיפה פוליטית מובהקת". האומנם "האשמות שווא"? ובכן, ברוכין כתב: "לנכבש יש את כל הזכות להשתמש בטרור כדי להיחלץ מן הכיבוש". אין שום מאבק של חמאס נגד "הכיבוש". יש רצחנות ג'יהדיסטית שהמטרה המוצהרת שלה היא השמדת יהודים והשלטת שלטון איסלאמיסטי חשוך על העולם כולו. ואם מורה להיסטוריה לא מסוגל לקרוא חומרים גלויים, ואם הוא הופך את חמאס לארגון שחרור – אז מה לנו כי נלין על מרצים בארה"ב שמעבירים שטיפת מוח לסטודנטים.
כבר ב-10 באוקטובר, כאשר גופות הנרצחים עדיין לא נאספו, ולא כל הרוצחים נתפסו, ברוכין כבר הפך את הרוצחים ל"אסירים" ואת הישראלים ל"כולאים", וכתב נגד "הוצאות להורג של בחורינו המצוינים". אם זו לא הצדקה לטרור, אז לא ברור מהי הצדקה. ואם זה לא סיוע לאויב בזמן מלחמה – אז לא ברור מהו סיוע. כך שהניסיון להציג את מעצרו של ברוכין כ"פגיעה בחופש הביטוי" הוא לעג לרש. מדובר בתמיכה בטרור.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיובעיקר, צריך ללמוד את הלקח מהסלחנות לבשארה ולכסיף, שניים שלפי החוק לא היו אמורים להיות בכנסת, ואת הבמה שקיבלו הם ניצלו ומנצלים לצורך הסתה. השמאל הישראלי, גם הציוני, עשה טעות חמורה כאשר הגן באותם ימים על בשארה ועכשיו על ברוכין בשם חופש הביטוי. אי אפשר גם לדרוש שוויון לערביי ישראל וגם לתמוך בהסתה ובשיסוי. ואי אפשר להגן על מצדיק טרור מהסוג של ברוכין, וגם לצאת נגד בכירי ליכוד שמחבקים את איציק זרקא. זה תַּרְתֵּי דְּסָתְרֵי.
אנחנו בימי מלחמה. והמלחמה הזאת מתנהלת לא רק בעזה ולא רק בגבול הצפון. זו גם מלחמת הסתה נגד עצם קיומה של ישראל. ברוכין הוא חייל בזרוע התעמולה של הטרור. ומי שמגן על ברוכין לא משרת את חופש הביטוי. הוא פוגע בו. הדמוקרטיה הישראלית תיראה קצת יותר טוב אם הימין לא יגן על זרקא והשמאל לא יגן ברוכין. הימין לא מבין את זה. וגם השמאל מתקשה להבין.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
