הפגישה האחרונה בין אור־לי ניב לבנה, סמ"ר עומרי ניב פיירשטין, התרחשה ביום שלישי, 3 באוקטובר. הוא הגיע הביתה לאפטר, יצא לבילוי עד מאוחר ובחוצפה של צעירים תיכנן לקום בבוקר ולהספיק לרכבת של שמונה. זה כמובן לא קרה, ואור־לי שצפתה את התרחיש, החליטה שכאקט חינוכי וגם בגלל ענייני עבודה, לא תסיע אותו לתחנת הרכבת. "ברוב טיפשותי", היא מספרת השבוע, "כתבתי לו ווטסאפ: 'מי שרוצה לקום בשמונה לא חוזר מבילוי בחמש וחצי'. עומרי התארגן, פתח את הדלת כדי לצאת, ואני חושבת לעצמי: 'מה, הוא ילך ככה, כועס?' אבל לא הספקתי לחשוב, והוא כבר סגר את הדלת, בא אליי ונתן לי נשיקה. חיבקתי אותו, והוא הלך. וזהו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ארבעה ימים אחר כך, ב־7 באוקטובר, נהרג עומרי בבסיס פיקוד העורף בזיקים, לאחר קרב קשה עם מחבלים. לצידו נהרגו חמישה חברי סגל, ביניהם חברו הטוב המ"פ אדיר עבודי, שהועלה לאחר מותו לדרגת רס"ן. כולם ניהלו קרב הרואי והגנו על 90 טירונים שהיו בבסיס תחת אחריותם ועל אזרחים שנמלטו מהחוף המותקף. הם הצליחו להכניע את המחבלים שהמשיכו משם לבסיס יפתח, שם טבחו למרבה הזוועה בחלק מהחיילים במיטותיהם. הקולות מבא"ח הטירונים כן הצליחו להעיר את אנשי הקיבוצים הסמוכים זיקים וכרמיה ולמנוע טבח גדול יותר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שלושה הורים הותיר אחריו עומרי ניב פיירשטין: אבא קובי, אמא אור־לי ואמא מיכל. אור־לי, 56, מכהנת מזה כעשור כסגנית ראש העיר גבעתיים ובין יתר תפקידיה היא מחזיקת תיק חירום וביטחון. בת זוגה, ומי שמוכרת כאמו השנייה של עומרי, מיכל אדלשטיין, 46, עוסקת בניהול פרויקטים בתחום השילוט. השתיים גרות בגבעתיים, אמהות לשלושה – מלבד עומרי, הן הורים למאיה, 18, שגם אותה ילדה אור־לי, ולמיקה, 13, אותה ילדה מיכל. אביהם של שלושת הילדים הוא קובי פיירשטין, 56, המתגורר בראשון־לציון, ועובד במחלקת הייצוא האווירי של חברת שילוח.
באותה שבת שחורה התעוררו כולם למשמע אזעקות. "אני זוכרת", משחזרת אור־לי, "שברגע הראשון אני רואה רשימות על רשימות של יישובים, ואומרת: זו כנראה טעות. לא יכול להיות שיש התרעה בכל כך הרבה מקומות. בחמישה לשבע עומרי כתב לי: 'מה איתכן?' עניתי שטירוף פה, שפתחנו מקלטים, 'ומה איתכם?' 'קקות', הוא ענה, 'הקפיצו אותנו מהמיטות ואנחנו במיגונית'. באותו הזמן קיבלתי את הסרטון עם הטנדר הלבן והמחבלים משדרות והתלבטתי אם לשלוח לו. בסוף אמרתי: למה להלחיץ, ורק כתבתי: 'יש חשש לחדירת מחבל'. ביחיד. הייתי אופטימית. והוא ענה במילה אחת: 'הבנתי'. גם מיכלי התכתבה איתו, אבל לה הוא כתב אחרת. 'יש פה מלחמה, נופלים עלינו רסיסי טילים'. הקשר שלנו איתו נותק ב־07:18. אחר כך גיליתי שלחברים הוא כתב בארבע דקות לפני שמונה בבוקר. מישהו כתב לו: 'אני לא רגיל שאתה ער', ועומרי ענה: 'יא טמבל אני נלחם', ושלח תמונה נוראית, את רואה שהוא דרוך, לחוץ, באמצע קרב".
מיכל: "נסעתי לאור–לי ובדרך אזעקה. אני, המודיעה והבנות חיפשנו בניין להיכנס אליו, ומצאנו אחד. ואני יושבת במקלט, עם אנשים זרים, משפחות, ילדים, הורים, מחצלת יפה. הרגע הודיעו לי שהבן שלי נפל, ואני בוכה. ומבחינתם הכול בסדר, אין נפגעים"
האיכון מהמכשיר של עומרי כבה בשעה 08:18 בבוקר. "אז החסרתי פעימה בפעם הראשונה", נזכרת אור־לי. "בעשר ורבע קיבלתי טלפון מחברה טובה שלו מהגדוד, ששאלה: 'שמעת משהו מעומרי?' עניתי: 'לא, למה?’ 'כי הוא לא עונה לאף אחד, והתקשרנו לחבר'ה בזיקים ואנחנו לא יודעים מה קרה', ובכי. בדיעבד, ידעו שהייתה חדירה וקרב, אבל לא מי חי ומי מת. בינתיים אני בחמ"ל, וראש העיר רן קוניק לידי, והזמן עובר, ועוד שעה ועוד שעה וכלום. באחת הגיע מישהו מפיקוד העורף, ואני אומרת לו: 'תעשה לי טובה, תברר לי מה קרה בזיקים'. הוא אמר: 'יש משהו, לא יודעים', ואני מתקשרת לעוד חברים מהצבא, כולם ממלמלים 'משהו בזיקים', לא הבנתי מה, וכבר ארבע ורבע. וההוא מפיקוד העורף חוזר אליי, מחרטט, ומסיים ב'קחי אוויר, לנשום, הכול בסדר'. הוא כבר ידע שיש הרוגים, אם כי לא ידע על עומרי ספציפית. ניסיתי דרך מינהל החירום של משרד הפנים, שחולקים איתי משרד בעיריית גבעתיים. 'הבן שלי בזיקים', אני אומרת, 'תבדקו מה קורה איתו'. הם הרי מתעסקים עם החללים. וגם הם לא חוזרים אליי".
בינתיים מיכל בבית, מקפלת כביסה, מכינה ממולאים. "ופתאום דפיקה בדלת, והבנות קופצות: 'אמא, תסתכלי בעינית שזה לא מחבלים'", היא נזכרת, "ואני פותחת את העינית, ורואה, כמו בסיפורים של יום הזיכרון, שלושה קצינים, מצוחצחים. בגלל שאני אופטימית, הכנסתי אותם. המודיע אמר שהוא נפגע או נפצע, ובלב אמרתי 'יש' ולא הספקתי לחשוב, והוא מוסיף: 'ונהרג'. הרגשתי שאני נוזלת. נכנסתי לחדר של הבנות, הן ישבו יחד על הרצפה. חשבתי שאני סיפרתי, אבל מאיה אמרה לי אחר כך: 'לא אמא, את חיבקת אותנו, והם אמרו'".
מביתן של מיכל ואור־לי יצאו המבשרים אל קובי ואור־לי, שהייתה בחמ"ל. "הצטרפתי אליהם”, מיכל אומרת, “ובדרך אזעקה. אני, המודיעה והבנות חיפשנו בניין להיכנס אליו, ומצאנו אחד. ואני יושבת במקלט, עם אנשים זרים, משפחות, ילדים, הורים, מחצלת יפה. הרגע הודיעו לי שהבן שלי נפל, ואני בוכה. ומבחינתם, הכול בסדר, אין נפגעים. חשבו שכולנו בוכות בגלל האזעקה".
"בשעה שמונה בערב", משלימה אור־לי את הפאזל, "התחלתי הערכת מצב בעירייה. בשמונה ושש דקות נפל טיל בעיר, ואני שולחת את רן למקום, זו החלוקה בינינו. אחרי רבע שעה הוא חוזר, כולו חיוור. ואני אומרת לו: מה, כבר חזרת? 'לא, לא צריכים אותי שם'. היה נראה לי מוזר. ברבע לתשע בערב בא מנהל אגף הביטחון, 'בואי שנייה החוצה'. יצאנו והלב שלי דופק. החמ"ל שלנו זה מסדרון ואני אומרת לו: 'רגע, אני באמצע ישיבה'. ואז מגיעה עוזרת ראש העיר, מחבקת אותי ובעצם מוליכה אותי. ואחרי שנייה אמרתי לה: 'תעצרי, הבנתי'. ואני צועקת עליהם: 'אני לא מטומטמת, מה אתם רוצים להגיד לי?' ובכל זאת הולכת, והם מובילים אותי לחדר, וכשאני רואה את המודיע, עולמי חרב".
באותו הזמן, צוות מקביל מגיע לביתו של קובי, שמשמש במילואים מפקד צוות מודיעים בקצין העיר רחובות, ובעצמו בישר להורי חיילים על מות ילדיהם. "חיכיתי להם בחוץ. בשלב מסוים ראיתי את המכונית מגיעה, נכנסתי ולקחתי כוס מים. הם דפקו בדלת ועומדת מולי המפקדת שלי במילואים. איך שראיתי, קראתי לאחותי: 'שושי, יש הודעה'. הם אפילו לא דיברו. אמרתי להם: 'עזבו פרוטוקול, חי או מת?' והמודיע אמר: 'אני מצטער, הוא נהרג'".
"ההודעה היא זבנג, מלמעלה למטה, כמו מכת חשמל. הלב פשוט נקרע. עד עכשיו אני עדיין לא מבין שעומרי איננו. מבחינתי הוא הלך לתורנות של שבועיים־שלושה, נשאר שבת ועוד מעט יחזור. בנסיעות אני תופס את עצמי מנסה להתקשר אליו. בשמירות מול קלקיליה היינו מעבירים את השעות הקשות בשיחות, שלא יירדם. כשהוא היה מתלונן מולי במשך שעות, הייתי אומר לו: 'עזוב, 19 באפריל 2024 יגיע ואז יתחילו החיים האמיתיים'".
רק השבוע נחשפו ההורים לפרטים מהקרב שניהל עומרי. "מהווטסאפים עולה שהם היו עם הטירונים במיגוניות, עם בגדי שינה וכפכפים. ואז עבודי נתן פקודה וכולם רצו לחדרים ללבוש מדים. מי ששמר בעמדות היו הטירונים, ועבודי פקד על הסגל להחליף אותם. לעומרי בתפקיד הספציפי הזה לא היה נשק, והוא לקח מאחד הטירונים.
"בשלב מסוים הוא ונועה זאבי, אחת הלוחמות, התווכחו מי ייצא ראשון. הם עשו זוג או פרד ויצא שהיא הולכת ראשונה, הם התחבקו והיא יצאה. אחרי 50 מטר היא חטפה כדור ועומרי רץ אליה, דיווח עליה, ביקש אלונקה ופינוי. אחרי שסייע בפינוי שלה הוא רץ לעמדה, וראה שם חיילת נוספת שנפצעה והתחילה לבכות ולהגיד שהיא לא יכולה להיות לוחמת ולא תצא לקצונה. הוא שם לה יד על הכתף ואמר לה, 'את תהיי הקצינה הכי טובה שיש, את לוחמת מעולה, ועכשיו רוצי, אני מחפה עלייך'. הוא נתן לה לרוץ בביטחון למיגונית, כי היא ידעה שהוא מאחוריה. נלחם בשיא המקצועיות עד הסוף".
למרות הסוף ההרואי, ולמרות ששלושת הוריו היו קצינים בדרגות מתקדמות, עומרי לא ממש חיבב את הצבא. "יום אחד, כשהיה בן חמש", משחזרת אור־לי, בעצמה סא"ל במיל', "דיברו בחדשות על הרמטכ"ל. והוא שאל: 'אמא, הרמטכ"ל הוא לוחם?' כשעניתי בחיוב, שמעתי אותו ממלמל לעצמו: 'אז אני לא אהיה רמטכ"ל'. כששאלתי למה, עומרי ענה: 'לוחמים נהרגים בצבא, ואני לא רוצה למות'. לא הבנתי מאיפה זה בא, אבל כל השנים הידהד לי בראש, וידעתי שכשיגיע הרגע להתגייס, זה יצוץ. לעומרי היה פרופיל 72 קרבי, ונתנו לו אופציות: שריון, תותחנים, לוחם חילוץ והצלה של פיקוד העורף, או הגנה אווירית. בשנה האחרונה לפני הגיוס, הוא היה זורק לי: 'בסוף אני אשתמט'. ויום אחד הוא תפס איתי שיחה: 'נראה לי שמבאס אותך שאני לא מורעל'. לא התרגשתי. 'להתגייס אתה תתגייס', עניתי, 'שירות משמעותי אתה תעשה. עכשיו תבחר איפה'. הוא שמע, ואמר: 'אבל שתדעי, שאני לא הולך לקצונה'. בהמשך שמעתי שפוסלים חבר'ה על משקל ועומרי היה בחור גדול, רחב. שלושה ימים לפני הגיוס, אמרתי לו: 'מהרגע אתה צם. רק שותה ואוכל ירקות. ביום הגיוס שלחתי אנשים שיוודאו שהוא לא אוכל, רק שותה".
עומרי הפך ללוחם חילוץ והצלה, שירת שנה וחצי באיו"ש ואפילו התאהב בהוויה הקרבית. אחרי שלא הצליח להיכנס לקורס מ"כים בגלל בעיות גב, הוא החל לחפש דרך אחרת לממש את עצמו ולהתקדם. כששמע שבבא"ח זיקים מחפשים מישהו לחפ"ק מ"פ לקראת מחזור טירונים חדש שייפתח באוגוסט 23', התייצב לראיון והתקבל. בסוף יוני הגיע לבא"ח והיה מאושר. "היה לו טוב בסגל", מעידה אור־לי. "נחשב קרוב לטירונים, היה עושה להם שיחות נפש. אהבו אותו".
השיחה מתנהלת בביתן של אור־לי ומיכל, שהיה הבית המרכזי של עומרי. שם, על הגג, היה חדרו. במטבח יש אינטרקום, והאמהות צוחקות שהמכשיר התואם על הגג לא תמיד פעל. בתחילה חשבו שזו תקלה, ואז גילו שלעומרי פשוט נמאס שהן מציקות לו, וניתק את המכשיר. כשמתחיל הראיון דופקים מובילים על הדלת. בזריזות הם פורקים ספה חדשה מקורדרוי אפור, ומפנים ספה כחולה בת יותר מעשור. "המון זמן רצינו להיפטר ממנה", מסבירה אור־לי, "בשבעה היו פה מאות אנשים שישבו עליה והחלטתי שאני לא יכולה לראות אותה יותר, מה גם שהיא נהרסה סופית".
קובי: "כשהוא היה קטן היינו עושים תחרות מי אוהב יותר: אני עד השמיים, אני עד הירח. הבן שלי היה החלום שלי, החיים שלי, המהות. הייתי חוזר לעשות את עומרי למרות הסוף, אבל עם הרבה תיקונים. למשל, שלא יהיה גיבור, שלא ייצא מהחדר"
הקשר בין השלישייה, אור־לי, קובי ומיכל, החל אי שם בתל־אביב של שנות ה־90. כולם שירתו יחד כקציני הדרכה בבסיס השלישות בה"ד 11 והיו יוצאים לבלות יחד. חבר משותף בשם יאיר, שידע שקובי רוצה ילדים בהורות משותפת, ושאור־לי בזוגיות עם מיכל, נהג לומר לה: 'כשתרצו ילדים, תגידו לי'. "בגיל 33", מספרת אור־לי, "התקשרתי ליאיר. 'זוכר מה אמרת לי?' והוא קפץ עד הגג ואמר: 'עכשיו אני מדבר עם קובי'. קבענו שקובי יתקשר, ואני מחכה שבוע שבועיים־שלושה. ויאיר אומר לי: 'תני לו זמן'. באיזשהו שלב אמרתי: 'עזוב, אני אתקשר'. ואז אני מתקשרת אליו: 'מה, התחרטת?' 'לא', הוא עונה לי, 'להפך'. אמרתי: ‘יאללה, בוא ניפגש לדבר'".
גם אחרי שהוחלט ללכת על התהליך שהיה מהפכני לזמנו, הציבה אור־לי תנאי. "אמרתי לו: 'זה חייב לעבוד עם מיכלי. בוא ניקח שנה להכיר לעומק'. נפגשנו כל סוף שבוע, יצאנו לטיולים, בילינו והכרנו את המשפחות. לשמחתי, התברר שקובי ומיכלי מאוד דומים. שניהם נינוחים ומאפשרים. אני ביצועיסטית. הקמב"צית של המשפחה".
עומרי נולד בפברואר 2003 ולמרות שכתבו בהסכם ההורות שהוא יבלה עם קובי כל שני, רביעי ושבת שנייה, במציאות קובי התייצב אצלן בצורה יומיומית. "זה היה הילד שחלמתי עליו", הוא אומר ומיד מתחיל לדמוע. "עומרי היה ילד אוהב, והפרידות היו מאוד קשות. הוא לא היה נותן לי ללכת. גונב את המפתח, או עומד על המפתן, שלא אלך. היה חשוב לו מאוד שנהיה יחד כל הזמן".
מה סיפרתם לו על הסיטואציה המשפחתית?
אור־לי: "יום אחד כשהוא היה בן חמש הלכנו יחד לסופר, ושנייה לפני הכניסה הוא אמר לי: 'אמא, למה יש לי שתי אמהות?' הייתי בשוק. אחר כך הבנתי ששאלו אותו בגן, ודווקא בצורה יפה. היה ילד שאמר לאמא שלו: 'למה רק לעומרי יש שתי אמהות? גם אני רוצה', והוא התגאה בזה. הסברתי לו שמיכלי ואני אוהבות אחת את השנייה, וכדי שיהיה לנו ילד צירפנו את אבא, וככה הוא מרוויח שלושה הורים ושלוש משפחות".
"אצלי במשפחה", מספר קובי, "הרבה זמן לא היה נכד חדש, ועומרי הגיע כמו צעצוע. תמיד חיכו לו, שאלו מה לקנות לו, מה הוא מעדיף לאכול, מרק שעועית או בשר. כי באמת, זכינו למתנה גדולה. גם הפגישה האחרונה שלנו הייתה בסוכות הראשון. כל המשפחה התאימה את הלו"זים ליציאות שלו מהצבא".
שלוש שנים אחרי עומרי נולדה אחותו מאיה, וכעבור חמש שנים הגיעה מיקה. "כשעומרי היה בן שנתיים", משחזרת אור־לי, "אישרנו את ההסכם בינינו בבית המשפט לענייני משפחה. אני זוכרת שעמדנו בחניה עם ההסכם, ואמרתי לו: 'טוב, אפשר להמשיך לילד מספר 2'. קובי כמו קובי לא אמר כלום, ואחרי שבועיים הניח על השולחן בדיקת איידס ובדיקת זרע, ואת כל האישורים שצריך".
כשמיכלי רצתה לעשות ילד, היא שלחה אליו את אור־לי. "אמרתי לו שאנחנו רוצות עוד ילד, הפעם למיכלי, והוא ענה שהוא לא בעניין", מספרת אור־לי, "נתתי לו להתבשל ובאתי שוב ושוב. בסוף אמרתי לו: 'ילד יהיה פה וכדאי שזה יהיה ממך'".
הילדים שלכם הולכים למצעד הגאווה?
אור־לי: "אנחנו בעצמנו לא הולכים למצעד הגאווה. מעולם לא היה צריך להצהיר משהו. עוד במעון הגענו לאסיפת הורים ראשונה שלושתנו: 'אני אמא של עומרי, זה אבא של עומרי וזו האמא השנייה של עומרי'. הייתה דממה של כמה שניות, ובזה זה נגמר. וככה בכל התחלה חדשה. בכיתה א' באנו שלושתנו ושמנו להם את זה בפרצוף. זה תמיד על השולחן".
על מצבתו של עומרי, לראשונה בתולדות צה"ל, רשומים שלושה הורים – שתי אמהות ואבא. "כל עניין ההורות המשותפת הוא חדש בארץ", מסבירה אור־לי, "והילדים האלו הגיעו לגיל הגיוס רק עכשיו. אני מאוד חששתי כי היה ברור שיש פה עניין. הגיעה אלינו קצינה צעירה ממשרד הביטחון עם נציג האגף להנצחת החייל. אמרה שיש נוסח וביקשה שנאשר, ואני רואה ‘עומרי בן אור-לי ויעקב’. כבר יצא לי עשן. אמרתי לה: ‘זה לא הנוסח. צריך לכתוב בן אור-לי מיכל וקובי’. והיא אמרה ‘לא, היה לנו מקרה דומה אתמול, והחליטו רק על ההורים הביולוגים’. אמרתי: ‘מה שהיה לכם זה הורים גרושים. את עומרי יצרנו שלושתנו יחד, ומיכל זו אמא, נקודה, אפילו לא אמא חורגת, אלא אמא לכל דבר’. ראיתי שהיא לא יודעת איך לאכול את זה. אמרנו: ‘אז תרשמי שלא אכפת לנו שנבוא בשלושים ותהיה מצבה ריקה, כי את הנוסח הזה אנחנו לא מאשרים’. בסוף הם הבינו והכול הסתדר די מהר. עכשיו, על פי התקדים שלנו, גם אחרים יוכלו לבקש".
זו לא הייתה הפעם הראשונה ששינוי מהותי רשום על שמו של עומרי. "יום אחד, אני מקבלת טלפון", משחזרת אור־לי, "'אמא תקשיבי, אני ממלא טופס לתיכון, ויש רק שורה לשם האב ושורה לשם האם. מה לכתוב? האמת נתקעתי. אמרתי לו: 'תכתוב אחת מאיתנו'. 'השתגעת?' הוא עונה לי, 'אני אכתוב אותך, מיכלי תיעלב, אני אכתוב אותה, את תהרגי אותי'. כבר למחרת כינסתי ישיבה בעירייה אמרתי חברים, אין דבר כזה. יש הורה 1 הורה 2 ומשאירים עוד שורה להורה 3. והעירייה שינתה את כל הטפסים. ארנונה, חניה, חינוך, גני ילדים, ובעקבותינו שינו בהרבה ערים".
ביוני האחרון ח"כ יצחק פינדרוס אמר שקהילת הלהט"ב היא הדבר הכי מסוכן למדינת ישראל, יותר מדאעש וחיזבאללה. מה חשבתם על זה?
אור־לי: "בזתי לו, זו אמירה אומללה לא מציאותית והזויה. שיבוא, שיסתכל לי בעיניים ויגיד לי את זה היום, אחרי שהבן שלי נפל עם החברים שלו, שהצילו 120 איש מ־50 מחבלים. הם הצילו אותו ואת המשפחה שלו. אני רוצה שהוא יתנצל בפניי!"
שישה ארגזים הגיעו לביתן של אור־לי ומיכל בשבעה עם כרית ושמיכה ובגדים, וגם עם הנייד של עומרי. מאז עסוקה אור־לי בלילות, בקריאת ההודעות שלו. מהן למדה את כל מהלך הקרב, ללא פילטרים. "ביקשתי מעומרי סליחה", היא אומרת. "היה לנו הסכם שאני לא קוראת לו שום דבר. עכשיו אמרתי: 'היות שהפרת את ההסכם ונעלמת לי מהחיים, גם אני מפירה'".
יש לך רגשות אשמה על שעודדת אותו להתגייס?
אור־לי: "לא, כי אין אופציה אחרת במשפחה שלנו. לאף אחד, גם לא לבנות. אנחנו גדלנו בצבא, באנו ממשפחות שורשיות, המדינה חשובה לנו".
קובי מסכים: "תמיד אמרנו לו: כל המדינה שלנו היא צבא. לאן שאתה לא הולך זה 'איפה היית בצבא', 'מה עשית בצבא'. זה חשוב בחברה שלנו".
ואז אתה שומע על הקרב ההרואי שהוא ניהל. זה הפתיע אותך?
"בכלל לא. עומרי בכלל לא היה צריך לעשות את החג בבסיס. הוא נשאר רק כדי להיות עם המ"פ שלו, עבודי. הוא אמר: 'אני לא יכול להשאיר אותו לבד בחג'. כשהתחיל הקרב היה לי ברור שהוא ייקח על עצמו את האחריות להגן על האנשים. כל הזמן הייתי אומר לו: 'אל תהיה גיבור. אני רוצה אותך חי'. בשבעה התברר שהוא כבר צלח היתקלויות, ולא סיפר".
אור־לי: "בזמנו התייסרתי אולי אנחנו מפנקים אותו יותר מדי, בזה שאנחנו מאפשרים לו חיים טובים ומלאי אהבה. היום אני יודעת שאין יותר מדי. ואת כל מה שהוא קיבל מאיתנו הוא זיקק לרגע אחד, שבו הוא נתן הכול חזרה".
אור–לי: "כל יום זיכרון אני אחראית על הטקס. איך עכשיו אני אערוך את הטקס? או את יום העצמאות. תמיד הייתי מסיימת את יום הזיכרון והולכת לבמות. איך זה יקרה עכשיו? באיזשהו מקום, אני כבר רוצה להיות כמה שנים קדימה, כדי ללמוד לחיות עם זה"
בסיטואציה שנוצרה, כשילדים ומבוגרים נרצחו אחרי התעללות, יש נחמה בעובדה שעומרי מת עם נשק ביד? שהוא לא נחטף?
מיכל: "זה משהו שחלף בראש, מה היה עדיף, ועוד לא הגענו לתשובה. זה לא כואב פחות, אבל מנחם שהוא לא סבל".
קובי: "המוות של עומרי זה כאב בלתי רגיל, אבל אז אני אומר לעצמי, מה האופציה? שייחטף ויהיה שבוי? את יודעת איזה סבל הם עוברים, מה עובר עליהם?"
אור־לי: "אני הרבה יותר רגועה שבני הובא למנוחות ונקבר והוא שלם, ואני יודעת מה קרה לו, ואיך הוא מת ואיפה הוא נמצא. בהיבט הזה יותר רגוע לי מהורים של חטופים".
אבל אצלך זה לא הפיך, אצלם כן.
"אני מודה שהסופיות הזו, עדיין לא נקלטה אצלי. אני יושבת פה בכורסה מול המדרגות, וכל הזמן מחכה שהוא יעלה או יירד. אני חולמת עליו בלילה, עושה לי את הפרצוף המצחיק שלו, עם הגבה למעלה. מסתכלת על החדר שלו מבחוץ, ולא מצליחה להבין איך אפשר שלא אראה אותו יותר".
קיבלתם טלפון מנתניהו?
אור־לי: "מנתניהו לא, אבל מבוז'י כן. הוא התקשר בשיחת ועידה, ביקש לדבר עם שלושתנו. התעניין והקשיב ורצה לשמוע על עומרי והבנות, ביקש סליחה על זה שעומרי הלך ככה. אמר שהוא גיבור ושזה היה קרב הרואי שעוד יסופר. מרב מיכאלי ואפרת רייטן היו פה, לא כנציגות הממשלה, אלא כי אני חברת מפלגת העבודה. והיו פה גם שישה שופטים. מתברר ששופטי בית המשפט העליון לקחו על עצמם תורנות והם הולכים לכל המשפחות השכולות, במקום הממשלה שלא באה. הם לא באו יחד, אלא שלושה ושלושה. בלי לפרסם, ביקשו שלא יצלמו אותם".
לדעתך נתניהו צריך ללכת?
"כבר אתמול. וגם באמצע המלחמה. מישהו אחר צריך לנהל את המלחמה הזו. צריך לעשות שינוי משמעותי בניהול הדבר הזה. אני כועסת על כולם, ראש אמ"ן, ראש השב"כ וכל קהילת המודיעין שלנו ועל מי שמנהל אותם ולא דרש לבדוק את ההתרעות. הטנדרים הלבנים נסעו לאורך הגדר, עוצרים, יורדים, עם מפות. ולאף אחד לא נדלקה נורה אדומה? איך ייתכן? איך הגענו למצב הזה? אבל להגיד שיש לי אנרגיות להיטרף מכעס? לא. למה? כי אני מותשת מכאב וצער. בטלוויזיה מראים את ההרוגים, שמים תמונה של עומרי, ואני אומרת: מה זה קשור אלינו? איך יכול להיות שהוא חלק מזה?
"הוצאת תעודת הפטירה הייתה כאפה לפרצוף. לראות את המילים עומרי ניב פיירשטין ז"ל. או צו ירושה. מה שעניין אותי כל החיים זה לחסוך ולהוריש לילדיי משהו משמעותי שיהיו מסודרים, ופתאום עומרי זה שמוריש לי. באיזה עולם? זה פירק אותי".
בטוויסט אכזרי של הגורל, אור־לי מכהנת כבר כעשור כאחראית על בית יד לבנים ועל כל המשפחות השכולות של גבעתיים. כעת, היא אחת מהם. "מנהל בית יד לבנים", היא אומרת, "שהוא בעצם עובד שלי, אמר לי: 'רציתי שתמשיכי להיות מחזיקת התיק, אבל לא כאמא שכולה'. כל יום זיכרון אני אחראית על הטקס, ובאים אלפים. איך עכשיו אני אערוך את הטקס? או את יום העצמאות. תמיד הייתי מסיימת את יום הזיכרון והולכת לבמות. איך זה יקרה עכשיו? באיזשהו מקום, אני כבר רוצה להיות כמה שנים קדימה, כדי ללמוד לחיות עם זה. כרגע אני רואה את עצמי מרצה בימי זיכרון על הקרב, יש לי בראש מצגת שאני הולכת להכין. אני רוצה לספר את הסיפור של עומרי ושל החברים שלו, כמה הם היו גיבורים".
קובי: "אבא שלי היה ניצול שואה, פרטיזן קשוח שנפטר כשהייתי בן עשר. לכן הקפדתי להגיד לעומרי כל הזמן 'אני אוהב אותך', וכשהוא היה קטן היינו עושים תחרות מי אוהב יותר: אני עד השמיים, אני עד הירח. עכשיו, מאז שנהרג, בכל בוקר אני אומר עליו קדיש בבית הכנסת, ומיד מוסיף: 'אני אוהב אותך'. הבן שלי היה החלום שלי, החיים שלי, המהות. יש לי עוד שתי בנות, אבל הוא היה הראשון. בזכות מה שהוא לימד אותי ונתן לי, אני אבא לעוד ילדים. אף פעם לא אמרתי לאור־לי ומיכל, אבל אני שמח שעשינו את עומרי והבנות. הייתי חוזר לעשות את עומרי למרות הסוף, אבל עם הרבה תיקונים. למשל, שלא יהיה גיבור, שלא ייצא מהחדר".
מאיה הבת שלכם מתגייסת באוגוסט הקרוב.
אור־לי: "כבר שנתיים שהיא מתכננת להיות בפלח"ץ (פלוגת חילוץ והצלה) כמו עומרי, וכבר מילאנו שאלון העדפות. באמצע השבעה, היא באה אליי ואמרה: 'צריך לחשוב מחדש, כי איך אני אעשה לכם את זה'. עניתי לה שמה שהיא תחליט, זה בסדר. שבוע אחרי, מיטב עשו סבב בין כל משפחות הנופלים שיש להן מלש"בים בבית, ושאלו מה אם לא פלח"ץ, והיא אמרה מדריכת חי"ר. אז כרגע זה השיבוץ ואם תחליט להיות לוחמת, יעבירו אותה. מדריכת חי"ר זה תפקיד מאוד נחשק. אמרתי לה: 'זכית, אח שלך סידר לך לבחור'".
חוץ מלקרוא בנייד של עומרי על הקרב, למדת עליו עוד כמה דברים?
"כן", היא מחייכת. "ששלושה שבועות לפני שנהרג היה לו דייט שלא צלח דווקא לא מהצד שלו, ואותה בחורה באה לכאן, וביקרה אותנו. חמודה. נראה לי שהיא מתחרטת היום. אותי מאוד מבאס שהוא לא חווה אהבה גדולה וקשר זוגי".
מה הוא רצה לעשות כשיהיה גדול?
קובי: "עומרי היה אמור להשתחרר באפריל ולנסוע לאפריקה יחד עם עבודי והרס"פ שנפצע ונותר בחיים, כדי לאמן בירי. כששמעתי על זה נחרדתי, ובראש השנה עשינו לו שיחה, כל המשפחה שלי, כדי לשכנע אותו כמה זה מסוכן. אמרתי לו: 'אתה השתגעת? לנסוע לאפריקה ולהיהרג בשביל כמה שקלים? בשביל זה עשיתי ילד?'"
אור־לי, כצפוי, פחות התרגשה. "כשהוא אמר לי: 'מרוויחים שם 22 אלף שקלים בחודש, זה מתאים לי. אעבוד כמה חודשים ואסע לטיול הגדול', אמרתי לו: 'בהצלחה'. ואז הוא הסתכל עליי: 'אמא, זאת התגובה שלך? כשסיפרתי לאבא הם התכנסו כל המשפחה ועשו לי שיחה של שעות למה לא'. אמרתי לו: 'עומריקו, אני כל כך מכירה אותך. עד השחרור עוד תשנה את דעתך מאה פעמים. למה לריב מעכשיו?'".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.11.23