הפוסט האחרון שפירסמה מאיה גלוגובסקי בחשבון הפייסבוק שלה לפני שנרצחה היה על גיוס תרומות לחיילים בזמן המלחמה. כל מי שהכיר אותה בטוח שזה לא מקרי. היא הייתה אדם כזה, שיותר מכל רוצה לעזור, וזו גם הסיבה שהייתה מוכנה לעזוב קריירה מצליחה בגיל 36 ולהתחיל מסע ארוך ומייגע של לימודי רפואה - כדי שתוכל לעזור ליותר אנשים. הסיפור שלה הוא סיפור על ילדה קטנה עם חלומות גדולים, שגדלה להיות אישה בוגרת שמשיגה אותם, אבל לא מפסיקה לחלום לרגע. גם על קריירה משגשגת, אבל גם על אהבה גדולה, משפחה וילדים. חלומות שהתנפצו ברגע אחד, רק כי בחרה להיפרד מבחור שיצאה איתו, והוא החליט לקחת את חייה באכזריות, בדקירתה במהלך נסיעה ברכב בלילה האחרון של חודש אוקטובר.
מאיה גלוגובסקי (38) הייתה אדם אהוב שהקיף עצמו במעגלים של משפחה קרובה וחברות טובות, אבל רק מעטים מהם שמעו על הקשר שלה עם בן קסטרו, צעיר בן 29 שהכירה באתר היכרויות בסך הכל כמה חודשים קודם לכן. "זו לא הייתה מערכת יחסים", מדגישה אחותה, מיכל גליק. "בתחילת ספטמבר היא אמרה לי שהיא יוצאת עם איזה מישהו, אבל לא ייחסה לזה חשיבות. רק בתחילת אוקטובר, כשהתחילה המלחמה, הקשר איתו התחזק קצת. אני חושבת שבגלל המלחמה הייתה קצת יותר בדידות אצל כולם. בשבועות הראשונים אנשים לא יצאו כמעט מהבית. הפצצות, טילים. והוא היה שם".
"אנחנו לא ידענו עליו שום דבר", היא מוסיפה. "שבועיים לפני כן מאיה פגשה בנות דודות שלנו. הן מספרות הכל האחת לשנייה, הכל. אבל היא לא סיפרה להן עליו. הן ישבו שם שעתיים ודיברו על כל הדברים שבעולם, חוץ מעליו. זה משמעותי".
את סימני השאלה הראשונים לגבי הקשר של מאיה עם קסטרו העלתה אמה של מאיה, רחל. בשנתיים האחרונות מאז שהחלה ללמוד רפואה חזרה מאיה להתגורר עם אמה בתל־אביב, וכך, בזמן שמרבית הקרובים אליה כלל לא יודעים על הקשר, רחל פגשה אותו. "מהמפגש הראשון ביניהם אמא שלי חשבה שהוא לא בשבילה", אומרת מיכל. "שהוא לא מתאים לה. אלו דברים שהרבה פעמים אמהות אומרות לילדות שלהן, אבל איתו היא באמת הייתה נחרצת. כל פעם שהם נפגשו היא אמרה לה, 'מאיה, הוא לא בשבילך'. משהו הרגיש לה לא נכון. כמה ימים לפני שהיא נרצחה אמא שלי ישבה איתו והם דיברו. היא אמרה לו, 'מאיה היא הדבר הכי יקר לי, ואתה צריך לדעת שיש לך פרח שאתה צריך לשמור עליו'. הוא הבטיח לה שישמור על מאיה".
ב־31.10 בשעות הערב נפגשה מאיה עם קסטרו, ככל הנראה על מנת לסיים איתו את הקשר. על פי החשד, השניים נפגשו ברמת־גן ובמהלך נסיעה ברכב התפתח ביניהם ויכוח, אחרי שקסטרו הציע לה להתחתן איתו - והיא סירבה. על פי החשד, ברגע הזה הוא שלף סכין ודקר אותה למוות. לאחר מכן הוא נסע לרחוב לוי אשכול שברחובות, התקשר לאביו ולחברו הטוב ואמר להם כי רצח אותה. אביו של קסטרו דיווח על הרצח, ועדי ראייה התקשרו גם הם למשטרה.
"באותו ערב היא רצתה להיפרד ממנו", אומרת מיכל, אחותה. "אני חושבת שהיא נפגשה איתו ולא עשתה את זה בהודעה או בשיחת טלפון, כי היא טובת לב ולא רצתה לפגוע ברגשות שלו. היא רצתה לסיים את זה יפה. היא לא פחדה ממנו, אם הייתה מפחדת לא הייתה הולכת איתו. אני לא חושבת שהיא דמיינה בחלומות הכי גרועים שלה שיש סיכוי שדבר כזה יקרה. היא פשוט הלכה איתו כדי לסיים את זה בצורה יפה, בצורה נעימה. היא רצתה להיפרד ממנו, והוא רצח אותה".
"אנחנו עדיין לא מבינים שהיא איננה. כל המשפחה שלנו שבורה", מוסיפה מיכל ומתקשה לעצור את הדמעות. "אנחנו לא מצליחים לתאר את החיים בלי מאיה, אף אחד לא מצליח לעכל שהיא באמת לא פה, אנחנו עוד מחכים שהיא תיכנס בדלת. זה לא נתפס".
מאיה גלוגובסקי למדה בתיכון לאמנויות "תלמה ילין" במגמת מוזיקה וסיימה בהצטיינות. אחרי הלימודים טיילה ועבדה באירופה, ובהמשך עשתה שני תארים במינהל עסקים בינלאומי ושיווק בווינה, במסלול מהיר של ארבע שנים. למרות שבנתה קריירה מרשימה בתחום המלונאות ובקידום הקנאביס הרפואי, היא לא ויתרה על החלום להיות רופאה, ובגיל 36 התחילה לימודי רפואה באוניברסיטת תל־אביב. בכל תחנה בדרך אספה חברים לחיים, שליוו אותה עד יומה האחרון. לאחר מותה משפחה תרמה את קרניות עיניה של מאיה, מתוך ידיעה שאין דבר שהייתה רוצה יותר ושהיה גורם לה לגאווה גדולה.
"מאיה לימדה אותנו שבכל גיל אפשר לצאת ולהגשים את החלום", אומרת הילה, חברת ילדות של מאיה. "היה לה חשוב ללמוד רפואה כי היא הרגישה תחושת שליחות לעזור לאחר. היו לה את היכולות, והיא התכוונה להקדיש את כל חייה למקצוע הזה. הייתה לה חמלה עצומה לכל אדם וגם לבעלי החיים. כל דבר שהיה חשוב למישהו אחר, היה חשוב לה. אם ביקשו ממנה עזרה, תמיד חשבה והשתדלה. גם אם זה הצריך ממנה משאבים ומאמץ. בתקופה האחרונה, שבה חיכו לתחילת הלימודים, היא התנדבה והתעסקה עם תרומות. זו אבידה עצומה".
"היא הייתה אדם מבריק", מוסיפה חברתה הטובה, נועה ליכטבלאו. "חכמה בצורה לא רגילה, עם זיכרון צילומי. היא גרה בחו"ל, הייתה אושייה בתחום שלה, היה לה סטארט־אפ שהיא הקימה, היא הייתה מרצה בכנסים, היו הרבה אנשים שהיו מתקשרים להתייעץ איתה. לא היה לה חסר. אנשים שאלו, למה את עוזבת? יש לך הכל, והיא פשוט החליטה שהיא מתחילה מחדש".
בבוקר למחרת הערב שנרצחה, היו אמורות השתיים להיפגש ללמוד יחד. "מאיה היא אדם מאוד אחראי, וכשהיא אומרת שהיא תתקשר אז היא מתקשרת. והיא הייתה אמורה להתקשר אליי באותו בוקר", משחזרת ליכטבלאו. "שנת הלימודים מתעכבת בגלל המלחמה, וזה אומר שנצטרך ללמוד את החומר בזמן יותר קצר. קבענו ללמוד יחד כדי להשלים את הפער. חיכיתי שהיא תתקשר לעדכן אותי מתי אנחנו נפגשות. שעתיים לאחר מכן קיבלתי את הבשורה".
בין כל החלומות שהצליחה להגשים, מאיה הייתה כמהה למשפחה ולילדים משלה. "לצערי לא היה לה מזל שם", אומרת אחותה מיכל. "כשהיינו קטנות היא הייתה אומרת לי, 'לך אין סבלנות, אז את תלדי את הילדים ואני אגדל לך אותם'. בחודש האחרון, כשלא היו לימודים בגלל המלחמה, היא הייתה אמורה להתחיל טיפולי פוריות לשימור ביציות. זה משהו שהיא דיברה עליו בשנה האחרונה והיה לה קשה לעשות, כי היא קיוותה בליבה שתוכל למצוא זוגיות ושזה לא יצטרך לקרות דרך הפריה. היא רצתה שזה יהיה עם בן זוג, שיהיה אבא לילדים שלה ולה יהיה בעל. זה משהו שהיא מאוד רצתה לעשות".
שרון טמיס, חברתה של מאיה מהלימודים, הייתה במשמרת במוקד של מד"א בליל הרצח, קיבלה את הדיווח, אבל לא הבינה שמדובר בחברתה האהובה. "ראיתי את הקריאה על הרצח ברחובות, פשוט לא ידעתי שזאת היא", היא משחזרת. "קראתי את הדברים, ראיתי את התמונות מהזירה, וזה מזעזע בפני עצמו. יום אחרי התקשרה אליי המנחה מהקורס ורק אז הבנתי שזה אותו מקרה. הייתי בשוק. מאז תחילת המלחמה אני במשמרות במד"א בכל יום, רואה ושומעת דברים נוראיים, אבידות כה גדולות, ופתאום גם זה. אני מרגישה שאני חיה מאבל לאבל".
סימני האזהרה העמומים שעלו במהלך הקשר הקצר של מאיה עם קסטרו, שרק מעטים ידעו עליו, מתחילים להתחבר בימי השבעה. "בדיעבד אנחנו חושבים שיש פה עניינים אובססיביים", אומרת אחותה מיכל. "אנחנו מקשרים תגובות בין כל מיני אנשים ששמעו, פיסות מידע. אבל לכל אחד הייתה פיסה אחת, היה בלתי אפשרי לקשר בין הדברים. היום, אחרי השבעה, כשאנחנו מדברים על זה, אם מחברים את כל פיסות המידע יחד אפשר להגיע לכל מיני מסקנות, אבל לפני זה לא יכולנו לראות את זה, לא הייתה לנו דרך לדעת. במיוחד כשהיא לא דיברה ולא סיפרה".
"בשבועות האחרונים לא היינו בקשר, הרגשתי שהיא מתרחקת ונתתי לה את המרחב שלה", מספרת חברתה ללימודים שני כספי. "יום לפני הרצח היא התקשרה אליי, אבל לא יכולתי לענות. היא כתבה שהיא אוהבת אותי ורוצה שנדבר, להסביר מה קורה איתה בזמן האחרון. אני כל כך מצטערת שלא עניתי לה, אולי הייתי יכולה להבין אם משהו עובר עליה".
"הייתה לנו חברות מאוד עמוקה, הרגשתי לפעמים כאילו אנחנו אחיות", היא מוסיפה, "אני עדיין לא כל כך מצליחה להבין שזה נכון, שהיא איננה. זה רגע מאוד חשוך, ויש הרבה רגעים חשוכים מאז. המון כאב על איך שהיא הלכה, והרבה עצב על מה שמאיה הייתה יכולה להיות".
בימים שבשגרה נראה שסיפור מותה האכזרי של מאיה היה מרעיד את המדינה. מקרה קשה, צורב, של אלימות נגד נשים. אבל בזמן מלחמה, כשיש למעלה מאלף נרצחים, יותר ממאתיים חטופים ומניין המשפחות שמצטרפות למשפחת השכול רק הולך וגדל בכל יום, הוא נדחק לשוליים. למרות זאת, משפחתה וחברותיה של מאיה מבקשות שהיא לא תישכח. רוצות להנציח את החיוך הענק והלב הגדול, את שמחת החיים והאופטימיות. אבל לא רק. הסיפור שלה הוא סיפור של נשים צעירות רבות מדי שביקשו להיפרד מבני זוגן ונרצחו, והן מקוות שבעזרתו ניתן יהיה למנוע את הרצח הבא.
"היא סיפרה לי עליו בכמה שיחות. בדיעבד אני חושבת שהוא היה אובססיבי כלפי מאיה", אומרת חברתה הילה. "רק אחרי שהיא נרצחה ניגשתי לקרוא את סימני האזהרה באתר של פורום מיכל סלה (עמותה הנאבקת באלימות נגד נשים, לזכרה של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה על ידי בן זוגה ‑ ה"ג) ועכשיו אני מבינה כמה חשוב להכיר את הסימנים - כמו אובססיביות, קנאות, קורבנות. אני מבקשת מכל מי שתקרא את הכתבה שתכיר אותם ושתלמד איך להיפרד – אף פעם לא לבד".
"זה לא נתפס", מוסיפה חברתה ללימודים של מאיה, ניקול קובקס. "זו תקופה כזו, שיש חברים אחרים שמתים. הם מתים בנובה, או בעזה, כי יש מלחמה. איך זה קרה? מי ירצה לקחת מהעולם אדם כמוה? אדם שהוא נטו אור, שמחה ורצון לעזור לאנשים. כולנו הגענו לתואר הזה כי אנחנו רוצים להעניק חיים, אז איך לעזאזל הנבלה הזה החליט לקחת אותם?! זה כל כך מתסכל, אנחנו גדלות להיות נשים חזקות, אנחנו סטודנטיות לרפואה, קורעות את התחת שלנו, אנחנו אמורות להיות חכמות, עובדות, עם קריירה. וכן, אנחנו רוצות שיאהבו אותנו, וזה כל כך מסוכן לרצות את זה. למה הדם שלנו מותר? אין הרתעה, וזה מתסכל ומצער אותי לומר שמישהי נוספת תפגוש קצה של סכין, בין אם זה יהיה עוד חודש, או עוד שבוע, או עוד שנה. זה מעגל שלא נגמר".
בדיון שנערך השבוע הוארך מעצרו של החשוד ברצח, בן קסטרו, והוא נמצא כשיר להעמדה לדין. סנגוריו מסרו בתגובה לכתבה כי "צוות ההגנה, עורכי הדין אלון קריטי ולירון שרקוביק גורביץ, מבקש להשתתף בצערה של משפחת המנוחה ומביע תנחומיו. בכל הקשור להיכרות ולמערכת היחסים בין השניים וכן ולאירוע עצמו, החשוד מנהל הגנתו בבית המשפט ולא מעל גבי העיתונות. די שנאמר כי רב הנסתר על הגלוי בתיק זה, לרבות בכל הקשור לעבירה המיוחסת בשלב זה לחשוד".
"אחרי כל רצח אומרים שזה יהיה האחרון"
שורת הנשים שנפלו קורבן לאלימות הולכת ומתארכת. המצב הביטחוני והחימוש האינטנסיבי לא מסייעים למאבק
26 נשים נרצחו מתחילת השנה על רקע פלילי, עשר מתוכן על ידי בני זוגן. הרקע ברוב המקרים היה רצון של האישה להיפרד. האחרונה, נכון לסגירת הגיליון, היא זהבה דמרי ז"ל, שנדקרה למוות בחמישי שעבר באילת, על פי החשד על ידי בן זוגה. גם היא ביקשה להיפרד ממנו. קרובי משפחתה מספרים שהוא היה אדם קנאי ומאוד אובססיבי כלפיה.
הסכנה, כאמור, קיימת גם בקשרים קצרים, כמו במקרה של מאיה. "זה מאוד אופייני כשאישה בשלב ראשון, בהיכרות כל כך שטחית, לא כל כך בטוחה בקשר אז היא לא חושפת אותו בפני משפחתה וחברותיה", מסבירה לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות. "אולי היא קצת בהתלבטות, חוששת שמישהו חיצוני יפריע או יקלקל. בנסיבות כאלה לא יכול היה להיווצר מצב שמישהו מהצד יסתכל ואולי ירגיש משהו, או יעיר משהו. במקביל באותו מצב עדיין לא נדלקות כל הנורות האדומות אצל האישה. היא מפרשת כל מיני מחוות כאהבה, כיחס טוב, אבל זה לא אמיתי".
אל ארגון משפחות הנרצחים והנרצחות הגיעה צינמן מהטרגדיה האישית שלה. בתה גנית נרצחה בגיל 22, לאחר שבן זוגה לשעבר סירב לקבל את בחירתה להיפרד ממנו. "הסיפור של מאיה עורר בי כמובן את כל הכאב האישי שלי", היא מספרת. "כמו גם הכאב על מותן של כל הנשים הצעירות שנרצחו בנסיבות דומות. בתוך קשר קצר, לא מחייב. גם הבת שלי הייתה בקשר מאוד קצר, לא מחייב, וגם שם הפרידה הסתיימה ברצח".
"זה כעס ותסכול עצום", היא מוסיפה. "אחרי כל רצח של אישה בני המשפחה והחברים שלה אומרים שזה יהיה הרצח האחרון, אבל זה חוזר על עצמו שוב, ושוב, ושוב. צריכה להיות הסברה מאוד גדולה. צריך לעודד נשים שאם הן לא בטוחות בקשר שלהן, לפנות להתייעצות מקצועית, לא להתמודד עם זה לבד. אם לא נוח להן לשתף בני משפחה וחברות, שיידעו שיש גורמים מקצועיים לפנות אליהם. אסור להיפרד לבד, ביחידות, ללא נוכחות אנשים נוספים".
צינמן, שכבר כמעט שלושה עשורים נלחמת באלימות כלפי נשים, מתוסכלת מהפערים שעדיין קיימים בשטח. "אני מסתכלת קדימה ואומרת שהרשויות לא נוקטות שום צעדים ממשיים כדי לצמצם את הסיכויים לאלימות רצחנית", היא אומרת. "עכשיו מתנהל למשל קמפיין מחריד להתחמשות - 'ישראל מתחמשת'. אין שום בדיקה של רקע על אלימות במשפחה, של מצב נפשי. רופא המשפחה חותם על הטופס ועל הצהרת בריאות 'על עיוור'. לא קיים ראיון אישי עם מי שמגיש את הבקשה, קיצרו את זה כדי לקצר את ההליך ומספיקה רק שיחה טלפונית. זה אומר שהנשק יגיע, בין היתר, לידיים של גברים עם פוטנציאל אלים. זה עלול להוביל לתוצאות הרסניות, ולא רק כלפי נשים".
ואכן יש סיבה לדאגה, מתחילת המלחמה חלה עלייה של מאות אחוזים בבקשות לרישיון נשק, וקיים חשש שהוא יגיע לידיים של גברים אלימים שישתמשו בו נגד בנות זוגם. כבר כעת מתקבלות בפורום מיכל סלה פניות של נשים שחוששות לחייהן כתוצאה מכך. חשש שמתעצם בימי המלחמה, שכן במצבי חירום ישנה החרפה במקרי האלימות בבתים. לדבריה של ורדית דנציגר, מנכ"לית עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים, תורמים למצב זה גורמי סיכון המעלים מצבי דחק וסטרס, כמו שהייה ממושכת של בני המשפחה יחד בבית, הפסקת מסגרות חינוך, יציאה לחל"ת מהעבודה, אי־יציבות במצב הכלכלי, תסמיני פוסט־טראומה אשר צפים לאור המראות הקשים שאנשים חוו או היו עדים להם במהלך האירועים הקשים, שבאים לידי ביטוי בחרדה כללית, חוסר בשינה ועוד. ההערכה המטרידה היא שרק אחרי המלחמה ייחשפו השלכותיה ההרסניות על האלימות בבתים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.11.23
