שכונת אלאנדלוס, רהט.
שמש ששזפה אנושות בשקיעתה מישירה קרני נובמבר אל העיר המשתנה לאיטה תחתיה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מוקדם יותר, לא רחוק מכאן, בשטח חולי הכלוא בין שני מבנים באזור התעשייה עידן הנגב, מאות התגודדו מאחורי שלושה תורים, כל אחד מסומן בשלט: קל, בינוני, קשה. דרגת הקושי של עבודת החקלאות, שהחמ"ל של "אחים למשק" אירגן להם.
ואילו עכשיו, תשע בבוקר, וולוו כסופה שסוחבת אחריה נגרר כחול, שעליו דגל ישראל, מטפסת לאיטה למדרכה שמאחורי היכל התרבות של רהט. "חלבי" כתוב עליו. ולידו נגרר אחר: "בשרי". תכף הנגררים ייפתחו לשני פוד-טראקים עבור עשרות המתנדבים היהודים והבדואים שעמלים מאחור, במרכז איסוף חבילות המזון. "אומה קטנה, לב גדול", יהיה כתוב עליהם.
6 צפייה בגלריה
''אסור שאחרי המלחמה יבוא בן גביר ויגיד ‘לכו לסוריה'. צריך הנהגה צנועה יותר". צעירי רהט, השבוע (צילום: הרצל יוסף)
איזה אחד, מקומי, מרהט, עוצר את נהג הוולוו. מסמן לו לפתוח חלון. "הלב גדול, אבל האומה לא קטנה", אומר לו.
גם לי יש תיקונים לסיסמה הזו. אולי להוסיף לב גדול ושבור. ובלי קשר, לעשות בדיקה צפופה למילה אומה. את מי היא כוללת בדיוק, והאם בימים אלה התחולה שלה משתנה.
לא רק חם פה, תחת השמיים של רהט, גם מורכב. בעיקר למקומיים. אתה ישראלי, ואתה ערבי, ואתה בדואי, ואתה בשולי החברה וההזדמנויות, ולפעמים יש לך משפחה חטופה בעזה, ולפעמים משפחה שגרה בעזה; ולפעמים, ימי פרוץ המלחמה, כשהדם נשפך והחשדנות מסתערת, רואים בך אויב, וסכנה, ומוות לערבים, ומה לא; ולפעמים, ככל שנוקפים הימים, וסיפורי הגבורה של הבדואים מתגלים, והמחיר ששילמו, וההתגייסות יוצאת הדופן למאבק, דברים משתנים.
ופתאום העיר הערבית הגדולה בישראל, העיר הבדואית היחידה בעולם, זו שבעיני חלקנו הפכה ללא הבחנה שם נרדף לפורענות, נראית קצת שונה. השמש מעליה יותר מלטפת, בהירה, והיא נראית עיר בשורה.
אם תרצו, יותר אומה.
פואד אלזיאדנה ואני יושבים בחדר קטן, מדברים. שיחה נוקבת כזאת. עצובה. על ילדים בדואים עם חלומות לא מוגשמים. ילדים שבלילות מפנטזים, יש להם מתנה להעניק לעולם, אבל המציאות הישראלית, נו, אתם יודעים. והם רואים אחרים שמצליחים. אז הם גדלים ובתוכם גדל תסכול, חוסר אונים. ואז באים אבטלה, עוני, לפעמים פשע. "אתה יודע כמה זה מייאש?" פואד יותר עונה משואל, "ילד שיגשים עצמו לא יהפוך למבוגר מתוסכל. ילד שיגשים עצמו לא ילך לאלימות".
מעבר לדלת רעש גדול. קולות החמ"ל המשותף של רהט. אין-ספור ידיים ממיינות. בדואים, יהודים, קשישים, צעירים, רוחשים שם, כמו קן טרמיטים, מעל עשרות קרטוני המזון הפרוסים על הרצפה.
אחד רסק, שתיים פסטה, סוכר, פחית פול, קמח, עדשים, טונה, מלח, טחינה. מאות חבילות שתכף ישלחו מפה לאופקים, נתיבות וכפרים בדואיים לא מוכרזים. "רבותיי, קבוצה שמסיימת, להגיד לי", אני שומע את איתן פאר, מתנדב מהיום הראשון שקודם לעמדת ניהול, כורז ברמקול לסובבים.
פואד אלזיאדנה: "היינו צריכים לייצר יותר שותפות, יותר אמון. יש כאן הזדמנות אדירה להפוך את החברה הבדואית לחלק, ואם זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה לעולם"
פואד מאושר מהרעש הזה. זה הרעש של התקווה, אומר. הרעש של היום שאחרי. של ההזדמנות. שמפה, מרכז המתנדבים של רהט, תיפתח מציאות אחרת.
"סל המזון שמכינים פה הוא לא האישיו", הוא מסביר. "זה אחלה. אבל לא העיקר. אלחמדולילה, במדינת ישראל אף אחד לא מת מרעב. יש אנשים שצריכים, לא אומר, אבל עדיין האישיו אחר: הסולידיות, ההדדיות, המסר שגם כשהמלחמה תיגמר נוכל לעבוד יחד".
בחוץ, מבעד לדלת, אני ממשיך לשמוע את איתן כורז כאילו אין מחר. "צוות אריזה לסגור קרטונים", כאלה. לפעמים גם מנסה להשחיל בדיחה.
כשאצא אפגוש את איתן, בן 62 מקיבוץ שדה בוקר, עם חולצה שעליה הכיתוב "שותפים לגורל", והוא יספר שהוא פה כי הוא חרד. לקשר עם תושבי רהט, עם ערביי ישראל. "מפחיד אותי שכשמדובר בערבים כמושג כללי, אנחנו שמים משהו שחור על כולם", יגיד, ואז יוסיף שנקטו פה, נגד הבדואים, "הפרד ומשול", בדיוק כמו שנקטו נגד הפריפריה, הקיבוצים, מי לא. "כולנו אחים לאותה הפרדה".
בינתיים, בחדר הקטן, פואד, אב לשישה, מנהל המתנ"ס ברהט, מיוזמי ההתארגנות בחוץ, עושה חשבון נפש שמתפרס על 75 שנה. מדבר על זה שבחדשות תמיד אותן סטיגמות על הבדואים, גניבות רכבים, יריות מג'יפים. ועל כך שמראשית ימי המדינה יש כאן אוכלוסייה שתקועה חזק על תחתית הסולם של מאסלו. לא כבישים, לא חשמל, לא בתי ספר.
ומשם, הוא מדלג לימינו, ימי הקיצוניות. "המס על כל מילה שערבים אומרים יותר גדול", הוא אומר, "בגלל זה רואים אצלנו היום יותר מעצרים להבדיל מהחברה היהודית. יש לנו אפילו חשש ללכת ליישוב יהודי. הדברים הטובים שקרו, כמו החמ"ל פה ברהט, הורידו את הלהבות".
ואז פואד עוצר לומר שהוא רוצה שגם לחברה הבדואית יהיה מצפן אחר ממה שהיה ב־75 השנים האחרונות. העובדה שכל מה שאנחנו רואים פה לא קרה עד היום זו תקלה, אני שואל. "כן", הוא משיב, "היינו צריכים לייצר יותר שותפות, יותר אמון".
מלחמות, אני אומר לו, הן לפעמים גם הזדמנות. "על זה אני מדבר", פואד ממשיך, "יש כאן הזדמנות אדירה להפוך את החברה הבדואית לחלק. אם בכאוס הזה לא נוכל יחד למצוא את ההזדמנות לחברה הבדואית, פישלנו עוד פעם. ואם זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה לעולם.
"מי שחושב שאנחנו בוכים, טועה. אל תסתכלו עלינו כמסכנים. לא! אנחנו באים מחוזקה. תסתכלו עלינו כפוטנציאל אדיר. תנו לנו להרגיש שייכים".
בחוץ, אחרי שהשיחה מסתיימת, איתן כורז: "אם מישהו איבד פלאפון, זה אצלי, אבל אל תבואו, אני רוצה אותו לעצמי"; ואז: "אפשר להתחיל להסיע את הקרטונים".
באוזן, תוך כדי רעשי המסקנטייפ של סגירת האריזות, עוד מהדהדת הבקשה של פואד מזמן שישבנו. "אל תנטשו אותנו ביום שאחרי", אמר, כשהלב שלו על השולחן, "אני מדבר מהמקום שאני רואה את הילד הקטן מרהט".
איפשהו בנגב, בין מרבצי חולות מופקרים, לבין שרשרת קווי מתח חשמליים, לבין מפעלים מזהמים, בדיוק ליד המיקום שבו אין שלט "ברוכים הבאים", או סתם סימון, או סממן ציוויליזציה כלשהו, יש איזו חצי פניונת נסתרת ימינה.
כאן הכניסה ליישוב בדואי לא מוכר, חסר כתובת, או תשתיות, של שבט אל-עזזמה. מתקדמים באיטיות, מטפסים. ענני אבק, האוטו מטלטל. מסביב שלדי רכבים או כאלה על בלוקים, פה זרוק צמיג, שם מצבור אשפה, עד שמגיעים אל כמה פחוני אסכורית.
בדרך לפה, כשהדרמנו ברכב של גיא תמיר, איש הייטק מיפו, עם גלי קידר, יועצת תיירות מפרדס חנה, שניהם מתנדבים בחמ"ל החלוקה של רהט, שאלתי לסיבת הסיוע פה עכשיו. "בהתחלה הסיוע היה למשפחות מהעוטף שנפגעו, אבל לאט-לאט, ככל שהלחימה נמשכת, מעגל הנזקקים גדל", גלי השיבה מהמושב הקדמי, חצי פנים אחורה. ואז דיברה בכלליות על החברה הבדואית. "לאט-לאט יוצאים הסיפורים על החבר'ה פה שהצילו המון אנשים".
במושב האחורי ובבגאז' היו דחוסים 12 קרטוני מוצרי מזון. לא כמות מסחרית או משהו. "בסוף אם עזרת לילד רעב אחד, זה לא משנה אם אתה מוביל 100 קרטונים או אחד", גיא הזכיר.
תוך כדי שניסינו להבין איך מגיעים למקום שגם לווייז אין פתרונים לגביו, גלי סיפרה על יוזמה שהייתה שותפה לה, התארגנות של בדואים מהצפון, מזרזיר ומכעביה-טבאש, ששלחו מצרכי מזון, שמיכות ואפילו שטיחים למען אלו שפה, בדואים מהדרום. "מילאנו משאית בשקים מלאי תרומות", תיארה, "הייתה הירתמות של אימאמים ואנשי עסקים בדואים, שבמקביל תרמו גם לחיילים ומפוני העוטף".
אחריה גיא סיפר על התנדבות אחרת שלו, פינוי תושבים מיישובי העוטף בתחילת המלחמה, ועל רגע שלא ישכח, ביקור אצל אחד, בן 70 משדרות. כל משפחתו עזבה, ואילו הוא, יחיד, סירב להתפנות. "דפקנו בדלת, הוא פתח אבל לא דיבר", גיא נזכר. "ואז יש צבע אדום, והוא אפילו לא נכנס לממ"ד. אתה רואה אדם בלואו של החיים, אדם שבור. הוא לא יוצא לי מהראש".
מפה לשם, כשהאוטו מסיים להשתעל אבק ושיחי מדבר, אנחנו מבינים שהגענו למבנה האסכורית הנכון, ופורקים את קרטוני המזון. על הגג כמה פאנלים סולריים ומכל לאגירת מים, וחוץ מזה, זהו.
בשטח הפתוח שלפנינו, גבעות, פחונים רחוקים, בני אדם שלא נספרים - יש מרחב בלתי נדלה לחשבון נפש; בשטח הפתוח שפה בעיקר בולטים אלו שנעדרים. המדינה, האכפתיות, המחויבות, האנושיות.
עלי אלזיאדנה, שאחיו ואחייניו נחטפו: "כמו כולם, לא הבנו מאיפה זה בא. כל רגע הם מול העיניים שלי. אנחנו, היהודים והבדואים, התקרבנו. וזה צריך להמשיך'"
לא ברור אם אזעקה נשמעת פה, וגם אם כן, אין מה לעשות איתה. המבט נודד אל מדרון חול ואבנים סמוך, שגם הוא לא ישמש מפלט לכלום. שבעה בדואים נהרגו מתחילת המלחמה מפגיעות טילים, שישה מהם בכפרים לא מוכרים כאלה.
איך מרגישים אלו השומעים אזעקה אבל מבינים שהיא לא מיועדת להם? "תחושה של פחד, כי אף אחד לא יודע איפה זה ייפול. וחוסר אונים, כי אין איפה להתחבא. ואבסורד, וכעס, כי אפילו בזמן המלחמה אתה שקוף", מתנדבת בחמ"ל המשותף ברהט, שמתגוררת בכפר בדואי לא מוכר, ניסתה מקודם לעשות סדר בבליל התחושות בזמן שהאזעקה נשמעת.
בינתיים, אולי חמש דקות אחרי שהגענו, רכב עוצר בדממה. אוסף את אחת מחבילות המזון, מטמין בבגאז', נעלם לאופק חסר אופק.
מעלינו שמיים כחולים ריקים, מביטחון אישי או סתם עננים. עוד מעט חורף וגשם יבואו. יכו בתורם בגגות הפחונים הפרוצים לאוזלת היד שלנו, לטילי המרצחים. יש כל כך הרבה מה לתקן אחרי המלחמה. למקום הזה אין אפילו כתובת, כדי להתחיל ממנה.
עלי אלזיאדנה יכול לדמיין את הרגע שבו אחיו יוסף ושלושת ילדיו, חמזה, בילאל, ועאישה יחזרו מעזה.
יש לו תחושה שזה יקרה ממש בקרוב. תחושה מהלב, הוא מוסיף, כזאת שצצה אצלו רק בימים האחרונים.
הוא מתאר את מה שיקרה כשיחזרו: 50, 60 ראשי כבש שהכינו לסעודה. רק זה 120 אלף שקל. אירוע גדול, כמו פסטיבל, הוא מציין. "מה שמעכב אותנו זה רק החזרה שלהם. אנחנו כבר רוצים להתחיל עם החגיגות", עלי אומר. "כל רגע הם מול העיניים שלי".
יוסף, בן 53, עבד 17 שנה ברפת בחולית. בניו חמזה, 22, נשוי פלוס שניים, בילאל, 19, והבת עאישה, 17, היו איתו באותה שבת.
די מהר, אזור שמונה בבוקר, עלי מתאר, המשפחה הבינה שקורה משהו. תמונה נפוצה ברשתות. רואים בה את בילאל וחמזה שכובים על מדרכה, מעליהם מחבלי חמאס עם נשקים. "כמו כל המדינה לא הבנו מאיפה זה בא. חשבנו שנוכל ללכת לשם, אבל לא יכולנו", עלי משחזר.
לאורך שבועות יוסף וילדיו נחשבו נעדרים, עד שהתקבלה הודעת הצבא שהם חטופים. "המילה סיוט לא מספיקה, אי-אפשר לתאר במילים", עלי מתאר, "בדיקות דנ"א, שיניים, קעקועים. יצאה לנו הנשמה".
הם גרים בכפר לא מוכר סמוך לרהט. "ארגונים מגיעים, המדינה באה לחבק", בן משפחה מתאר, "ואז נתקלים בהזנחה, תנאים הכי קשים. זה אבסורד. אולי כשבאים למשפחה חטופה, זה גורם לחשוב 'איפה טעינו'".
עלי עצמו אומר שאין הבדל ביחס למשפחות החטופים, כולם שותפי אותו גורל. ובכלל, מוסיף, בינינו לבין עצמנו, האזרחים, הסתדרנו עוד קודם. "לפני המלחמה היה כמו נתק שנגרם על ידי קיצונים בממשלה. אבל כולנו באותה צלחת, זה המקום של כולנו ולא יהיה אחר. נגמור עם המלחמה, ואם צריך לבנות יותר דו-קיום, נעבוד על זה יחד. אנחנו, משפחות היהודים והבדואים התקרבנו, וצריך להמשיך. אסור שאחרי שהמלחמה תסתיים יבוא אחד, בן גביר, יגיד לכו לסוריה.
"בכלל, אני בטוח שאחרי המלחמה כל ההנהגה תתחלף באחרת. ואז יהיה עם מי לדבר. נשמיע את הקול שלנו למעלה, לאחראים במדינה. והאחראים יהיו יותר צנועים מאלה שהיום".
עד אחרי המלחמה, ועד שתהיה הנהגה יותר צנועה, יש פה עם. ובעם הזה, בתוך ימים הישרדותיים, דיכוטומיים, ימים של בעדי או נגדי – רבים מדי לא מרגישים חלק.
לפני שבוע וקצת, בשיחה עם פעילים חברתיים ערבים-ישראלים מרחבי הארץ, בהם בדואים, שמעתי דברים לא קלים לעיכול. נוקבים.
"עבור יהודים, במצב מלחמה אין הבדל בין ערבי מלוד לערבי מהשטחים לערבי מעזה", אמר אחד; "אם אני במצב שבו אני בוחר לא להביע עמדה, כי אני במצב רגיש, אני הופך לאויב. אפילו בחקירה יש לך זכות שתיקה", אמר אחר, והוסיף: "ערבים נחקרו בלי סיבה. פוסטים עם רקע ירוק כמו של חמאס הפכו חשודים"; והיו אמירות כמו "בשבועות האחרונים ערבים מצאו את עצמם כאילו לא שייכים למדינה" או "אפילו במוות, במלחמה, לא נותנים פה להיות שווים".
עו"ד חנאן אלסאנע מבדילה בין התחושות בימי המלחמה הראשונים לעכשיו ובין התחושות של ערבים-ישראלים מהדרום לשאר חלקי הארץ.
"בתחילת המלחמה", סיפרה, "כל אחד בדק את השני. יהודי את הערבי, וערבי את היהודי. בדקו את הנאמנות. עד כמה אתה תציל אותי. לאנשים היו מחשבות אם אנחנו בסביבה הנכונה, מי השותפים שלנו, איפה העתיד שלנו. היה צריך לקחת יוזמה לשבור את הקרח. זה מה שעשינו פה. אצל הרבה מאיתנו הפחד נעלם".
היא מארגון "איתך מעכי", משפטניות למען צדק חברתי, ששותף בהקמת החמ"ל ברהט עם ארגונים אחרים כמו "כוכבי המדבר" ו"האם ראית את האופק לאחרונה" של שיר נוסצקי. תפסתי אותה כשהסתובבה עם מצלמה, זורקת פלאשים נרגשים לכל עבר, מכמות המתנדבים.
"כבדואים סבלנו תמיד מדיכוי והכפשת שם", היא אומרת, "ופתאום אנשים רואים את הצד הטוב בחברה הבדואית. אז באים ואומרים לנו תודה. על מה תודה? זו חובתנו. זה בדם שלנו. אל תגידו תודה, תגידו סליחה על הכפשת השם עד היום".
שמונה וחצי בבוקר, קופת חולים כללית בשדרות. ד"ר זיאד אלעוברה מרהט, אב לארבעה, מנהל המרפאה ורופא משפחה בכיר זה 16 שנה, יושב במשרד שלו, ממתין. תכף, אולי, יתחיל טפטוף של מטופלים. לאט־לאט הם חוזרים לעיר.
לפני פחות מחודש, כששדרות התרוקנה והפציינטים התפוגגו, ד"ר זיאד החליט לעשות מעשה. התניע, נסע לים המלח. בכל זאת, רופא בלי מטופלים הוא לא רופא. ואולי יש מי שצריך אותו. "אין פה מה לחשוב פעמיים", הוא אומר, "אתה קם והולך".
ואז בים המלח, עם המטופלים שלו, מראות להתרפק עליהם. התרגשויות, חיבוקים ממושכים, דמעות. "אחד המטופלים", הוא מתאר, "חולה אונקולוגי, תחת טיפול כימותרפי, לא יכול לעמוד על הרגליים. וכשהוא רואה אותי, הוא מבקש מאשתו ‘תעזרי לי לקום מכיסא הגלגלים’ כדי לחבק אותי".
כמוהו, הוא אומר, גם אחרים נרתמו ככה ברהט. זה לא משהו מיוחד, הוא מתעקש. "אתה לא יכול לשבת ולהגיד 'וואלה לא מעניין', גם מבחינה אנושית, וגם מהבחינה של להיות חלק".
"אומה אחת, לב אחד", אני נזכר עכשיו בסיסמה ההיא שעל הפוד-טראקים, שהופעלו אגב על ידי השף חיים כהן. תוך כדי שפינק בהמבורגרים וכאלה כהן התראיין לחצי עולם, כולל לטלוויזיה היפנית. "לאנשים שפה מגיעים חיים יותר טובים", אמר להם. כשסיים שאלתי אותו מה ליפנים ולנו. "אין לי מושג", כהן השיב, "יכול להיות שהם מחבבים אותנו. ואולי הם רוצים להראות ישראל אחרת ממה שרואים היום. יהודים עם ערבים".
לפני שנפרדתי מרהט, בכל אופן, היה עוד איזה רגע סמלי, שאולי כדאי לסגור איתו. אחד, מילואימניק, יהודי, עם רובה וזקן ארוך, קצת חריג בנוף, ניגש לקחת משהו לאכול. "הלו", מקומי, מרהט, צעק לו בחיוך, "אתה מהצבא שלנו?"
שלנו. שלנו.
אולי, עם כמה שמעולם לא היה כאן יותר מורכב, באדמה הבוערת הזאת, משהו חדש מתבשל פה ברהט.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.11.23
