פתאום, כשאנחנו חולפים מצפון על פאתיו החרבים של מחנה הפליטים אל-בורייג', נדלקת נורית אזהרה בקבינה של משאית האף-אם-טי-וי שלוקחת אותנו לעומק עזה. בשום מצב אחר הנורית הזו – בסך הכול תקלה באימובילייזר – לא הייתה מטרידה. אבל כאן, בחשיכה המוחלטת שבה אנחנו נוסעים, גם האור הקטנטן הזה עלול להפוך אותנו למטרה. מפקד הנסיעה, רס"ר (מיל') דימה, מבין שזו סכנה, וחברו, הנהג רס"ל (מיל') אוריאל, נותן לו מהר את ספר הרכב, כדי שיכסה באמצעותו את הנורית שעלולה לחשוף אותנו לחוליית נ"ט של חמאס, שרק מחפשת לצוד טרף קל. כמו משאית, למשל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יואב זיתון במעוזי הלחימה נגד חמאס
(אלכס קולומויסקי, יואב זיתון | עריכת תוכן ווידאו: קורל קוט)
עוד כתבות למנויים:
השעה היא 23:00, לפני חמש דקות חצינו את הגבול מישראל מבלי שראינו את הגדר הפרוצה. זה לילה בלי ירח, ושיירת האספקה נוסעת בנוהל שמכונה "נהיגה מבצעית": שמונה משאיות צבאיות, ללא אורות, בשטח עוין, באפלה מוחלטת. אוריאל הנהג, תושב דימונה שבאזרחות הוא נהג סמי-טריילר, מפגין מקצועיות יתרה: שלושה סטיקלייטים בגב המשאית שלפניו הם המצפן היחיד שלו. וכאילו נהיגה חשוכה בשטח אויב לא מספיקה, כל חמש דקות אוריאל מנקה את השמשות משני הצדדים: אדים מבפנים, שלא מתרגשים מהמפשיר במשאית החדשה יחסית, ורסיסי אבק עזתי טורדני מצמיגי המשאיות שלפנינו. אסור לו לאבד קשר עין, אפילו לא לשנייה. אם ייסע קרוב מדי לסטיקלייטים, יתנגש במשאית שלפניו, כי הירידות החדות בקפלי הקרקע מגיעות בהפתעה. אם יתפוס מרחק בטיחותי מדי, ברגע אחד של ענן חול שהנסיעה יוצרת, נאבד את המשך השיירה. ואף אחד לא רוצה להישאר לבד במשאית אספקה בצפון עזה.
קטע נסיעה של כשבעה קילומטרים בערך בקו אווירי, מהגבול הסמוך לקיבוץ בארי ועד לחוף הים, לוקח כמעט שעתיים של נסיעה איטית. זה עוד מהיר: יש שיירות שלקח להן שבע שעות. למזלנו, רק פעמיים נתקענו בדרך, עם משאית שהתחפרה באחד הגיאיות ונגמ"ש אם-113 (כן, זה שדומה לזלדות מהסבנטיז) הוא זה שגרר אותה מעלה בחריקת מנוע שנשמעה למרחוק. בחלוף חצי שעה גם הנגמ"ש הזקן נתקע. "אבל זה בגלל שלא שמו שמן בטח", מעריך דימה מפקד הנסיעה, שמזכיר לי שאם תיפתח עלינו אש, אני צריך לזנק החוצה, לצד ימין. "אבל יש כאן טנקים ולוחמי חי"ר שמחפים על השיירה. אין לך מה לדאוג, אנחנו לא לבד כאן".
סרן יוסי: "אני מרגיש פה כמו כשאני נוסע ברחוב הירקון בדרך שעולה לנמל תל–אביב, למרות שאני בכלל ירושלמי היום. יש קטעים כאן שמזכירים לי את הביקורים בחוף הצוק, יפה פה מאוד, כלומר היה פה יפה מאוד. בחלומות הכי שחורים של העזתים הם לא חשבו שהטנקים שלנו ייסעו להם בחוף"
סדרת פיצוצים קרובים מקבלים את פנינו באישון לילה, למִגְנָן (מתקן מבוצר) של חטיבת השריון 188. אנחנו בשכונת שייח' עג'לין, כמה מאות מטרים מבית החולים שיפא. סמח"ט ב' (סמח"ט א' פעיל בעיקר ביום ומנסה לנוח מעט בלילה) קולט אותנו בחיוך גדול של ברוכים הבאים לעזה. אנחנו במגנן שלו, שמהווה בסיס ראשוני ומאולתר, מוקף בסוללות אדמה שדחפורי ההנדסה יצרו ועמדות שמירה היקפיות, מאוישות בלוחמי פלס"ר החטיבה. "זה מרגמות", הוא מסביר בכמעט אדישות את מהות הפיצוצים שסביבנו. "ותכף תשמע פיצוץ של יציאה שלנו ואחר כך נפילות חזקות של חיל האוויר. גם אתה תלמד להבחין". סמח"ט השריון מוסר אותנו לידיו הנאמנות של קצין הניוד של גדוד הצנחנים 890, סרן (מיל') יוסי. משימתו היא להוביל אותנו ל"בית המג"ד", שנמצא אמנם פחות מקילומטר אווירי ממגנן השריון, אבל הנסיעה היא בהאמרים על קו החוף, ולכן מדובר בפעולה מבצעית לכל דבר. "אמר"לים (אמצעים לראיית לילה - י"ז) על העיניים כל הנסיעה החשוכה, דיווחים בקשר, טנקים יקבלו אותנו", מתדרך סרן יוסי. "אם יירו עלינו נשיב חזק באש לפי פקודות וסדר פעולה, למרות שאני לא מאמין שזה יקרה. הם מפחדים מאיתנו פחד מוות".
אני מתיישב בהאמר הראשון, לפני, על מושב מוגבה, לוחם שאוחז במקלע המאג של ההאמר. הים של עזה משמאל, וככל שאנחנו מתקדמים, הדי הפיצוצים הולכים ומתגברים. הכיוון הכללי הוא בית החולים שיפא, בלילה שבו הצבא מכתר את המוסד הרפואי שמתחתיו מסתתרים בכירים בחמאס. "הפכנו את הטיילת שלהם לאוטוסטרדה, עם נסיעה חופשית של טנקים ומשוריינים שלנו", אומר סרן יוסי. "אני מרגיש פה כמו שאני נוסע ברחוב הירקון בדרך שעולה לנמל תל-אביב, למרות שאני בכלל ירושלמי היום. יש קטעים כאן שמזכירים לי את הביקורים בחוף הצוק, יפה פה מאוד, כלומר היה פה יפה מאוד. מפה, מצד ימין", הוא מצביע, "יש פלוגה שנערכת להתקפה. וואלה, הם לא תיארו לעצמם את זה".
מי לא תיאר?
"בחלומות הכי שחורים של העזתים הם לא חשבו שהטנקים שלנו ייסעו להם בחוף".
כל זה קורה קצת יותר מחודש אחרי 7 באוקטובר, היום ששינה את ישראל,. "הטבח במוצב בנחל עוז זה אחד המראות הכי קשים שראיתי", אומר סרן יוסי. "לאחר מכן באחד הקיבוצים התחלנו להוציא משפחות החוצה מהממ"דים. ואז אחד הקשישים שהוצאתי, אולי בגיל של סבא שלי, ניגש אלי ושאל אותי - 'אבל למה לקח לכם כל כך הרבה זמן להגיע?' שם כבר לא ידעתי מה להגיד לו. זה שבר אותי. זה היה קשה. כשלנו בתפקידנו. מראשון ועד אחרון החיילים. יש לי כאן חבר מעמיעוז, נהג משאית בגדוד, שהסתתר בממ"ד עם אשתו והילדים, ורק עם סכין ביד. הוא אמר לי שבאותם רגעים הוא חשב איך הוא ימות ואיך ידקור את המחבלים אם ייכנס. היום הוא פה בעזה, איתנו".
ההאמרים מביאים אותנו לשייח’ עג'לין, משכונות הפאר של עזה, בדרום-מערב העיר. כאן, הרחק מהרחובות הצפופים של מחנה שאטי הסמוך, מתגוררת האליטה של הרצועה. עזה הראשונה, אם תרצו. מסביב, בתי מידות ומגדלים זהובי לובי. סרן יוסי מביא אותנו ל"בית המג"ד" בלב שכונת היוקרה. זה בית שמפקד גדוד 890 של הצנחנים התמקם בו לפני כשבועיים. הצנחנים של גדוד 890, יחד עם השריונרים של גדוד 74 ערוכים למארב גם הלילה. המטרה שלהם היא מחבלי חמאס, שמנסים לצוץ בלילה מפירים שטרם נהרסו, או מבין ההריסות. ואכן, מדי פעם, נשמעים קולות ירי מרחוב סמוך. "יש כאן שתי חטיבות שכנות אלינו, יש פה המון צה"ל", מסביר סרן יוסי, ומכניס אותי קודם לטנק שאורב למחבלים מתחת לבית המג"ד. מחלקת טנקי המרכבה סימן 4 פרוסה פה על רחבת חול מרובעת ועירומה, שמוקפת ברבי-הקומות. מה שהיה פה קודם לא קיים יותר, כי צה"ל חשף הכל כדי למצוא מנהרות.
ארוחה משודרגת ומכתבים מהיקירים ב"בית המג"ד" בעזה
בתוך הטנק של הגדוד הסדיר אני מוצא צוות מילואימניקים. "זו כתבה ל'7 ימים'? כי אני קורא כל שבוע, עד לתמרון", אומר לי בתא הלוחמים הטען, סמ"ר (מיל') אורי, בעל עסק לייצור תפילין בחברון. "אנחנו עם החי"ר פה עקב בצד אגודל", הוא מסביר. "האויב כבר לא מתנגד, בניגוד למה שהיה לנו בצוק איתן. אנחנו מזהים והורגים מחבלים, אבל גם מוצאים מלא נשקים שהופקרו בבתים, התקפות שלא יצאו עלינו".
מה לגבי כמויות הנ"ט כאן?
"אנחנו בטנק המערכה הטוב בעולם, אז פחות מפחדים מאר-פי-ג'י קצר-טווח, ומול הקורנטים יש לנו את מעיל הרוח. רק אתמול טנק שכן ספג שלושה נ"ט והמשיך להילחם. מה שכן, בגלל רבי-הקומות כאן אנחנו מפחדים שמישהו מלמעלה יירה בלוחמי החי"ר, ולכן כל תחילת פשיטה אנו מביאים הרבה אש מהאוויר".
לפני הכניסה, מפקד 860 סא"ל יוני למד את ההסתבכות של האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן. "הלקח המרכזי שלמדתי זה שאתה חייב להיכנס חזק ובעוצמה אדירה ורועשת, ולא עם איזה צוות או שניים של קומנדו, טובים ככל שיהיו. אף צבא בעולם לא יודע להתקדם כמו שהתקדמנו בצפון רצועת עזה. ועדיין, זה לא זבנג וגמרנו"
למה לא להרוס אותם?
"הכל קורה לאט, בקצב הדי-9 והחי"ר. בתחילת הלחימה ראינו המון הרס. אני כטען רואה דרך המדף חמש גופות לצד הטנק, משהו שלא הייתי מוכן לו אישית. זה נתן לי כאפה איפה אני".
ב-2:30 אני נקרא להיכנס לבית המג"ד. "ברוך הבא לבית שלי", מחייך מפקד גדוד 890, סגן אלוף יוני. כבר נפגשנו פעמיים במלחמה הזו: פעם אחת אחרי שהוביל את אנשיו בקרב הטיהור של בארי – שם גם נפצע בעינו – אחר כך באימון לקראת הכניסה הקרקעית בצאלים. "פעם שלישית גלידה. חכה-חכה, עוד לא ראית כלום, ופעם הבאה זה יהיה בשיפא".
החיילת שנכנסת לרצועה והקצין שקיבל בשורה על לידת בתו
(צילום: אלכס קולומויסקי, יואב זיתון)
הוא קצין נחוש וקר רוח. יום לפני שהגענו, סא"ל יוני וחייליו טיהרו בניין שצמוד לבית המג"ד. באחת הקומות נתקל לוחם במיטה מכוסה באופן מוזר. לא היה אמור להיות שם איש, והלוחם התקשה להאמין שיש מחבל שנשאר שם, ועוד ישן במצב כזה. הלוחם הרים בזהירות את הסדין וראה גבר עזתי שהתעורר לפתע, או עשה הצגה כזו, וצעק בבהלה. גם הלוחם צרח מולו, אבל התעשת ראשון והרג אותו בירי מקרוב. לאחר בדיקה מודיעינית התברר שמדובר בתצפיתן של חמאס שאסף מודיעין על הצנחנים של 890, לקראת התקפה, ייתכן שיועדה ללילה שבו הגענו לשם. כך או כך, המידע שאסף לא הגיע ליעדו.
חלוקת התפקידים כאן ברורה: קודם מגיע חיל האוויר, ותוקף את כל המטרות המופללות באזור. אחר כך הארטילריה והשריון מיישרים מה שנשאר, יחד עם ספינות חיל הים, שיורות ממערב. רק בסוף נכנסים החי"רניקים, ומבצעים את הטיהור הסופי. כל זה סדר מאוד הגיוני, רק שאת הצנחנים של 890 זה קצת מרגיז: למה רוב ה"איקסים" (מחבלים הרוגים) רשומים על חילות האוויר, הים, השריון והתותחנים? סא"ל יוני, מג"ד 890, אוהב את הרוח הקרבית של אנשיו, אבל מאמין שיש מספיק מחבלים לכולם. "אנחנו כאן בשכונה של בניינים, שבכל בניין יש 80־90 דירות, שרובן עמדות צליפה או נ"ט של מחבלים. התאמנתי על לחימה בבניינים, אבל אם יש לטובתי כמפקד גם סוללה ארטילרית עם אש תותחים, וגם כטמ"מ מסוג זיק עם טילים מעליי, וגם ספינת דבורה בים, שניים-שלושה ק"מ ממני, שהחובל שמפקד עליה הוא לטובתי באופן אישי עם שלל יכולות האש שלו, וכמובן הטנקים עם פגזים שמחריבים חדרים ומפלצות די-9 בלתי עצירות - אז למה שלא אממש את היתרון הזה על האויב ואסכן פחות את חייליי? רק כי אני חי"רניק? אנחנו עובדים בעוצמה חכמה, החיילים שלי הרגו מספיק אויב והגיעו למקומות שאף כוח אחר לא יכול להגיע אליו, כדי לאתר ולהביא אלפי אמצעי לחימה מוסתרים, לגלות פירים חבויים וחומרים מודיעיניים יקרים מפז".
ואכן, מאוד מסוכן כאן. עם כניסתם לשכונת שייח' עג'לין נתקלו לוחמי 890 וחבריהם השריונרים במכוניות תופת שהוכנו להם בצד הדרך, בדירות ממולכדות ובמטעני חבלה שהוסלקו בכל פינה. אבל מחבלים, כך הם מספרים, כמעט שלא יצאו לעברם. לצד סלון הדירה בבית המג"ד, סא"ל יוני מראה לי את מצבורי הנשק שאיתרו אתמול והובא לכאן: מטען סוואג' רב-עוצמה, מטולי אר-פי-ג'י, קלצ'ניקובים, מקלעי פי-קיי, והמון-המון אמצעי חבלה. אחד המחבלים שהסתיר את האמל"ח הזה ברח מבלי להשתמש בו. בפריטיו האישיים אני מבחין גם בדרכון מצרי, לצד רישיון הנהיגה הפלסטיני שלו. שני מטרים משם ניצב חדר שינה של ילדה עזתית, כולו ורוד, עם ארון בגדים יפה ומיטה מרופדת לעילא. "לא מעניין אותי איזה חיים רגילים נוהלו בבית הזה עד לפני חודש", מבהיר סא"ל יוני. "אני רק יודע שהאישה בעלת הבית עובדת באונר"א".
סמל שלו: "הייתי בבארי ביום הראשון. מה שראיתי שם השפיע עליי לטובה, באנו לנקום. עזה זה משחק ילדים, זה כלום לעומת בארי. ואם קצת מתעייפים, אז מיד אני נזכר מה ראיתי בבארי בבוקר אותה שבת, וזה מרים אותי ואת החברים. כי ראיתי בעיניים כמה הם היו זקוקים לנו"
אנחנו מסיירים מעט בבית. אינספור רסיסי זכוכיות מתפצפצים תחת רגלינו על רצפת השיש. את החלונות החשופים כיסו בווילונות מאולתרים, מחשש לירי צלפים. במה שהיה פעם הסלון רחב הידיים, מפוזרות ספות וכורסאות אדומות משובצות אבנים דמויי יהלום סביב שולחן אלון כבד. עליו ניצב כרגע מקרן, שמאיר על הקיר מפה של השכונה. רובה כבר כבושה, אבל סא"ל יוני מבקש כל הזמן לפשוט על עוד רחוב ועוד מתחם. לא תמיד הוא מקבל אישור.
הכניסה שלהם לשכונה הייתה יכולה להיות סצנה מטורפת בשובר קופות מלחמתי. הטנקים שביתרו את הרצועה הגיעו לחוף, שם הסתובבו לעבר שייח' עג'לין. גם דחפורי הדי-9 – מכוכבי המערכה הזו – היו שם. מאחוריהם צעדו על החול לוחמי החי"ר. מלמעלה – מסוקי אפאצ'י. וכל הארמייה הזו עולה לאט־לאט על שייח' עג'לין, ונכנסת לעימות עם גדוד סברא של חמאס, אחד מארבעת הגדודים החזקים של הארגון בעיר עזה. הטנקים יורים, הדחפורים משטחים, המסוקים מחפים, החי"רניקים מטהרים.
כך חילצו החיילים פלסטינית עם בתה האוטיסטית
חלק מהטקטיקות האלו נולדו באזורי קרב במרחק אלפי קילומטרים מכאן. בין שלל ההכנות והתכנונים לתמרון הקרקעי, סא"ל יוני הספיק להציץ גם בחוברות מיוחדות שהכינו בצה"ל בעקבות המלחמה של צבא ארה"ב באפגניסטן ובעיראק. לקחים טקטיים מההסתבכות בבוץ של פלוג'ה, מיושמים כעת בעזה. "האמריקאים נכנסו לשם בהתחלה עם כוחות מיוחדים בלבד, שהם הכי מיומנים כמובן, אבל הלקח המרכזי שלמדתי זה שאתה חייב להיכנס חזק ובעוצמה אדירה ורועשת, ולא עם איזה צוות או שניים של קומנדו, טובים ככל שיהיו", הוא מסביר. "אף צבא בעולם לא יודע להתקדם כמו שהתקדמנו בצפון רצועת עזה בחודש האחרון, במחירים הללו ובהיקף הפגיעה לאויב. ועדיין, זה לא זבנג וגמרנו. האויב מזנב, ואנו ערוכים עם חטיבות שלמות נגדו".
אבל לא רק מחבלים המתינו להם שם בשכונה, אלא גם אזרחים שלא הספיקו או לא יכלו לרדת דרומה. סא"ל יוני: "אנחנו לא ברברים כמו העזתים, והלוחמים שלי, גיבורים בני 19 שראו בעיניהם את הזוועות הכי קשות בקיבוץ בארי לפני חודש וקצת, לא איבדו צלם אנוש ואת ערכיהם מבית. לפני כמה ימים נלחמנו פה, ופתאום יצאה מולנו אישה מבוגרת, שלא הייתה צריכה להיות בכלל בחזית. נצרנו אש, ומשכנו אותה לכלי המשוריין שלנו כדי להוציאה מהסכנה. ואז היא מספרת לאחד החיילים הדרוזים שלי שהבת שלה, אוטיסטית בת 40, נתקעה בבית סמוך. עכשיו, זו בקלות יכולה להיות מלכודת. אז שלחנו כוח חזק שיבדוק אם זה נכון, וגילינו שכן".
אז מה עשיתם?
"חילצנו גם אותה וגם את בתה האוטיסטית למקום מבטחים".
השעה כבר סביבות ארבע בבוקר, ומעל בית החולים שיפא מהבהבות פצצות תאורה. אני יורד כמה קומות בבית המג"ד, ופוגש את סמל שלו, ממושב יעף שבשרון. הוא עומד מול חור שנפער בקיר, קנה הנשק שלו מבצבץ החוצה, ובאמצעות ה"ליאור" - כוונת הלילה שלו - הוא תר אחר מחבלים. "כל אחד כאן מחפה על אזור שונה", הוא מסביר. "הייתי בבארי ביום הראשון. מה שראיתי שם השפיע עליי לטובה, באנו לנקום. הכי קשה לי שם זה שראינו אזרחים חסרי אונים. עזה זה משחק ילדים, זה כלום לעומת בארי. הרבה יותר קל כאן. פה זה שוחק, אבל שם היה יותר נורא. ואם קצת מתעייפים, אז מיד אני נזכר מה ראיתי בבארי בבוקר באותה שבת, וזה מרים אותי ואת החברים".
למה?
"כי ראיתי בעיניים כמה הם היו זקוקים לנו".
מסביב לפתח הצליפה בקיר החיילים הספיקו לחקוק מסרים. ציטוטים משירים של זוהר ארגוב, קללות כדורגל – במקרה הספציפי הזה כנראה מדובר באוהדי מכבי – וחייל מוכשר שהצליח לאייר את הציר מולו ולסמן נקודות סכנה.
לפתע מרעיד את הקירות פיצוץ אדיר. סמל שלו מרגיע שמדובר בעניין שגרתי, וממשיך לתור בעינו אחר סכנה. "אנו לא רוצים להיות מעודכנים וזה גם לא מעניין אותי מה קורה בארץ", הוא מצהיר. "אני ממוקד רק בהשמדת חמאס. אני אישית גם לא מתבאס דווקא שהטנקים הורגים את רוב המחבלים, ומודה כל יום שהם צמודים אלינו. אנחנו חי"ר, אנחנו זה הפינצטה שנכנסת לבית. בטוח שיהיו לנו היתקלויות".
גם אתה השארת מזכרת על הקיר?
"כן, אבל לא כתבתי שטויות כמו שהחיילים שלי כתבו, אלא את שמם של שני חבריי הכי טובים שנהרגו בקרבות ביום הראשון, מרציאנו ודושי. זה מזכיר לי גם למה אני כאן".
מהר מאוד הם נכנסו פה לסוג של שגרה. החיילים ישנים פה על מדים, "מתקלחים" עם מגבונים, ובכל בוקר מקבלים אספקה של שישיות מים מינרליים. הצנרת כאן מנותקת, אז הבקבוקים משמשים גם לצחצוח שיניים ושאר פעולות היגייניות. ואפרופו זה, באחת המרפסות שמלאות בחול, יש פינה לעשיית צרכים, מה שמכונה כאן "שיטת החתול".
הבוקר, עם שיירת האספקה השגרתית, הגיעה הפתעה: סלולריים הרי אסור – בצה"ל חוששים שחמאס מאכן אותם – אז הנה מכתבים מהבית, על נייר אמיתי ובמעטפות אמיתיות, בדיוק כמו בחזית סיני או במזרח הרמה לפני 50 שנה, במלחמה ההיא. סמל יונתן, מעין הנצי"ב שבעמק בית-שאן, קיבל מכתב מהחברה שבבית. שמה לינוי, וכשסמל יונתן קורא מה כתבה לו, עיניו מתמלאות לחלוחית. "קח דף מהמחברת שלי ועט, תכתוב", אני אומר לו. "ואדאג להביא לה את זה". סמל יונתן כותב ללינוי מכתב מעזה, ומבקש עוד דף. המכתב יגיע ליעדו.
בינתיים, מתגודדים סביבנו חבריו. "תספר לנו מה קורה בארץ? הציבור עדיין תומך בנו, במהלך שלנו כאן?" הם תוהים. אני מוציא להם גיליון של "ידיעות אחרונות" מאתמול, והם מסתערים עליו. השאר מנשנשים ארוחת בוקר. איפה מה שאוכלים כאן, ואיפה הפריקסות והקוסקוס שהורעפו עליהם בשטחי הכינוס. המזון העיקרי פה הוא קופסאות שימורים ממנות קרב, מחוזקות ברטבי טחינה, קטשופ ומיונז. "הכי מגעיל עד עכשיו זה חייל פה שעירבב קטשופ עם טחינה על הקבנוס", מעיד לוחם בעודו בולס כריך לחם פרוס עם הנקניק המיובש. עוד מעט יתכנסו לתדריך ולקבלת המשימות שלהם להיום. בינתיים, הם מנסים לנקות קצת כאן. אחד הלוחמים מדליק נרות בכוס על השולחן ומסדר צרור פרחים מלאכותיים לצד. "זה בשביל ריח טוב שיהיה לנו", הוא מסביר לי. אפשר להבין אותו: ריח טוב ומראה של פרחים הם שני דברים שאין היום בעזה.
בוקר. השמש העזתית מכה ללא רחמים כבר משעות מוקדמות. אני נפרד מהצנחנים שבבית המג"ד, ויורד לחוף, מעט צפונה, לחפ"ק של מח"ט 188, כוח השריון המרכזי באזור. מסביבנו על החוף העזתי מאות כלים משוריינים של צה"ל, חיילי מילואים שזה עתה התעוררו מסתובבים בתחתונים בלבד לגופם, ליד קו המים. בתווך: מרבדי דשא סינתטי מבתי הקפה של העזתים, שמזכירים קצת את חוף פרישמן בתל-אביב.
גם למח"ט 188, אל”מ אור וולוז'ינסקי, היה לילה לבן, שהסתיים באופן מוצלח. בפעולה משותפת של אנשיו ואנשי שייטת 13, נכבשה המעגנה של עזה, אחד מסמלי חמאס והכוח הימי שלו. עכשיו הוא יושב בחפ"ק המשוריין שלו: טנק מרכבה שצריחו הוסר, בטנו הוגדלה ובליבה הוצב שולחן מבצעי גדול לניהול הלחימה, ומסביבו הוצבו מסכים קטנים ומכשור תקשורת רב. אל”מ וולוז'ינסקי מתחיל לספר לי על מה שקרה בלילה, אבל דקה אחת אחרי, הכול מתהפך.
באמצע התמרון: כך התקבלה הבשורה על היתקלות בשטח
לפתע מפלחות את חלל טנק הפיקוד קריאות משלל מכשירי הקשר. אליהם מתלווים הדים של פיצוצים עזים. מתברר שכוח הנדסה ושריון של החטיבה נתקל במטען חבלה רב-עוצמה שפגע בחיילים כ-900 מטר מאיתנו בקו אווירי. ברשת הקשר מדווחים על "שלושה פרחים (פצועים) והרדוף (הרוג)". אל”מ וולוז'ינסקי מנהל את הפעולה לטיפול באירוע – קודם חילוץ הנפגעים לאחור, והכנסת כוח פינוי. מג"ד מכוח גולני השכן ושייטת 13 שקרובים יחסית, מציעים עזרה מיידית. מלמעלה, נחיל מל"טים של חיל האוויר מתפצל במיומנות מדהימה. אלו מהם שחמושים בטילים, מגיעים תוך פחות מדקה לזירת התקרית. סביב המח"ט הצוות שלו מסייע, כל אחד ותפקידו – קציני מודיעין, מבצעים, לוגיסטיקה מבצעית. "להוריד פצצות מיסוך על המנחת, שנגמ"שי האכזרית ייכנסו קודם להוציא את הפצועים", מורה המח"ט בקשר. "אני רושם לך נ”צ למסוקים. אני מבקש ארטילריה לבידוד המרחב, ואש ממטוסי קרב להבזקים (מתקפות לבידוד אזור)".
הכול קורה מהר. אני יוצא מטנק החפ"ק לרגע להתרשם גם בעין מהמתרחש, והתמונה סוריאליסטית: מסוקים חגים מעל, עננים שחורים מיתמרים כתוצאה מאש שבוערת בזירת התקרית ופיצוצים עזים. מלחמה על מלא.
בינתיים, בתוך טנק הפיקוד המח"ט וולוז'ינסקי משיג שליטה על האירוע. רב החטיבה נשלח זירה לטפל בזירה, כי אין זק"א בעזה, וחיילים מהכוח שלקו בתגובת קרב מטופלים במקום בטוח בליווי רופאת החטיבה. ואז עולה דיווח בקשר: "אחד הלוחמים ראה בוודאות מחבל עם מטול נ"ט לפני הפיצוץ. זה לא היה מטען", מדווח מהגדוד. המח"ט שולח כוחות נוספים ובעיקר מכווין את חיל האוויר לסייע באש ובהשמדת המטרות לחיסול חוליית הנ"ט. כל זה לוקח בערך 40־45 דקות.
חטיבת השריון הסדירה 188 (ברק), איבדה בתחילת התמרון את מג"ד 53, סא"ל סלמאן חבקה ז"ל. חבקה היה מהראשונים שהוקפץ לבארי. לשם גם הגיע מג"ד 890 סא"ל יוני. השניים מעולם לא הכירו זה את זה עד אותו בוקר גורלי, כשמצאו עצמם לוחמים כתף לצד כתף. בתום היום השלישי לקרבות הבלימה, סא"ל חבקה שלח ליוני הודעה קולית מצמררת בוואטסאפ: "זו הפעם הראשונה שהכרתי אותך, ואני מוכן למות למענך".
המסר מהמג"ד שנהרג למג"ד שממשיך להילחם
בעזרת לוחמי שייטת 13: במעגנה של עזה, אחרי שנכבשה
בשילוב הזה – של חיילי חי"ר רגליים לצד משוריינים – צה"ל עשה שימוש נרחב במערכה בעזה. את המעגנה של חמאס, למשל, כבש השריון, כשלצידו שייטת 13. "תיכננו יחד את הקרב על המעגנה, בקפ"קים (קבוצות פיקוד – י"ז) משותפים", מתאר מח"ט 188 אל”מ וולוז'ינסקי. "קצינים משייטת 13 היו איתי בתוך הטנק עוד לפני ההתקפה. ידעתי מהרגע הראשון שהגעתי לחוף שאת המעגנה אכבוש רק עם השייטת. ביצענו יחד הפעלת אש עם הנדסה וטנקים, ואחרי השתלטות על המרחב ואבטחתו הכנסנו את פושטי השייטת בהתקפת לילה עוצמתית ביותר. השייטת יודעת הכי טוב בעולם לעבוד על יעד סמוּך־ים כזה. הם אלו שגם הכווינו את הטנקים להמשך הפעולה נגד מלכודים שהוכנו לנו, ועכשיו אנו ערוכים להשתמש במעגנה לתספוקים מהים. דיברנו בשפה משותפת כאילו גדלנו יחד. זה יתרון אדיר בכוח שלא ניתן לעצור אותו".
"שניסע לפגוש אותם?" אני מציע. "יאללה", אומר המח"ט ונותן הוראה לנהג הטנק לנסוע.
אנחנו מגיעים לעמדה של השייטת, בקומת מסתור של אחד הבניינים בקרבת המעגנה שנכבשה. מילואימניק עם פֶטץ' של רס"ן ופנים מבוישות ומיוזעות ניגש ללחוץ את ידי. לוקח זמן עד שאני מזהה אותו.
גלעד שרון.
מתברר שהוא מהלוחמים שפשטו הלילה על המעגנה. "עברתי בדרך לשטח כינוס לפני שלושה שבועות ליד חוות השקמים, ומהסקרנות עליתי לקבר של אבא ואמא שלך", אמרתי לו. "הוא נראה קצת מוזנח, עם קוצים וסבך שיחים". הוא הגיב במבוכה: "ממש מוזנח? מלוכלך? אנחנו כמשפחה מתחזקים אותו, אבל כמעט כולם בצו 8 עכשיו, גם הנכדים של אריק בשטח הרצועה".
חברו לכוח מיחידת העילית מראה לי מעטפה חומה ודקה, עם כיתוב באנגלית במרכזה. "אשתי קונדיטורית ויש לה בלוג, אז בבוקר 7 באוקטובר הבטחנו האחד לשנייה שבתוך חודש אהיה במעגנה של עזה, ואז אני אוכל את העוגייה הכי מוצלחת שלה. וזה מה שהיה במעטפה".
כמו הצנחנים מהלילה, גם לוחמי הקומנדו הימי משתוקקים באמצעותי לדעת מה קורה בישראל, איך מתפתחת הזירה הצפונית, האם עדיין יש לגיטימציה לפעולה הקרקעית שהם מבצעים. אחד הקצינים הצעירים כאן, סטודנט לרפואה ולוחם בשייטת, מצהיר: "אני לא יכול פיזית ומוסרית לצאת מעזה בלי החטופים שלנו. זה לא יקרה". אגב, רק בכוח שפגשתי מהשייטת יש לא פחות מחמישה לוחמי קומנדו שהם גם רופאים באזרחות. המפקד שלהם מדגים לי בפנטומימה שכל אחד מהחמישה מומחה בחלק אחר בגוף, מאף-אוזן-גרון, דרך הלב - ועד לאיברים הקשורים לאורולוגיה. "כמובן שבאירוע כמו שהיה לנו הבוקר, עם כוח שכן מ-188, פעלנו כלוחמים וכרופאים", אומר לי אחד הדוקטורים. כשהם מבינים שאחזור לארץ במעלה הערב, השייטים מבקשים שאעביר מסר למשפחותיהם שהכול בסדר ואפילו מסרים מסוימים, אישיים. בזה אחר זה הם ממלאים אותי בפתקאות ובגזירי קרטון עם מספרי טלפון של האישה והילדים, של החבר מהבית או הבוס מהעבודה. למבוגרים שבהם יש כבר בנים שבעצמם לוחמים בעזה, לא רחוק מהם.
בעודנו מדברים, כוח תצפית של צה"ל ברחוב המקביל מזהה תנועה חשודה. כולם עולים ברשת הקשר לוודא שאף חייל לא זז מהמקום שבו הוא אמור להיות, כי אנו באזור שנחשב נקי מאוכלוסייה, וכל פלסטיני כאן, אם יצוץ, נחשב לאויב. אף אחד לא רוצה שבטעות חיילים יהיו איפה שלא צריך להיות, וייפגעו מירי דו"צ. "יש להם (לאזרחים) דגלים לבנים, ויש בהם ילדים וזקנים", מדווח הלוחם בתצפית. הכוח מהשייטת לא מסתכן, וממהר לשלוף מהמזוודות המיוחדות שלו רחפן צבאי, קטן ומתקדם. טנק משחרר פגז באוויר לאזהרה. אבל קבוצת האזרחים העזתית מתקדמת בכל זאת. כולם דרוכים, עם כדור בקנה. להיזהר ממלכודות. ולפתע הם חולפים על פנינו, בין לוחמי שייטת 13 למקלעים הכבדים שעל גגות טנקי המרכבה. "הם לא אמורים לחצות דרך החוף, יש להם נתיב פינוי מהכביש", אומר לי אחד הקצינים. בינתיים כולם מאחורי מחסות. הרחפן משקיף מלמעלה. הקבוצה עוברת, ובה ישיש שעון על מקל. פניהם שמוטות אל החול. "בארץ וגם בעולם כבר קוראים לזה נכבה 23'", אני מעדכן את השייטים והשריונרים, ומתחיל להתארגן ליציאה חזרה לישראל.
הבריחה: נשים פלסטיניות וילדים חולפים עם דגלים לבנים
בדרך החוצה אני פוגש את הרופאה של חטיבה 188, ד"ר שני. היא אוחזת בגורת חתולים עזתית שדופה ומתוקה, ולא ממש ברור מי אימץ את מי.
ותגידי דוקטור, שם בחרת לה כבר?
"בטח", היא עונה. "קוראים לה נובה".
