40 יום חלפו מאותה שבת שבה נטרפו חייהם של מאות גברים ונשים, תינוקות וילדים וזקנים.
המחבלים של חמאס, שיכורים משנאה וּמֵרוע, טָבחו משפחות בתוך בֵיתן, הורים לעיני ילדיהם, ילדים לעיני הוריהם. אנסו, רצחו אנשים תמימים שרקדו במסיבת נובה. רדפו אחריהם וירו בהם בחדווה של ציידים, או כאילו היו דמויות במשחק מחשב.
"הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה", כתב חיים גורי במלחמה אחרת - ואולי בעצם זו אותה המלחמה המתמשכת לאין קץ - "הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה, פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו".
אכן פנינו שונו. שוב לא נהיה כשהיינו. הדברים שראינו בימים האלה, הזוועות שנחשפנו להן, פניה של השנאה - לא יראה אותם האדם וָחי. כאילו נפער בולען בלב המציאות, ושאב אותנו לתוכו.
ולהבדיל, סיפורי הגבורה וההקרבה ששמענו בימים האלה. סיפור המעשים שעשו בני אדם למען בני אדם אחרים. האומץ הלא־נתפס של אלה שהשליכו את נפשם מנגד - ממש כך, מילולית: השליכו את נפשם מנגד - כדי להציל אנשים אחרים. כדי להגן על המשפחה, על הבית, על הקיבוץ, ולא פעם על אנשים שלא הכירו.
שוב ושוב, אנשים ונשים סיכנו את חייהם באומץ שלא יתואר. ברגע אחד, במעשה אחד, כמו לקפוץ על רימון חי שנזרק לתוך מיגוּנית או ממ"ד, כדי להציל את בני המשפחה האחרים שהיו שם.
וכשעשו זאת, כשהשליכו את נפשם מנגד, הם זיעזעו עד היסוד את מוסכמות העולם המוכר לנו, עולם ציני, אנוכי ותועלתני.
מאז 7 באוקטובר אני חושב הרבה על האנשים האלה. חלפנו על פניהם ביומיום, בשגרה, ברגעים הקטנים של הרחוב. ואז, פתאום, ברגע אחד, הם הוזנקו מתוך היומיום המוכר, הבנאלי, אל אחד המבחנים הקשים ביותר שעמד בהם אדם. מבחן של חיים ומוות.
באנו היום לספר, להקשיב, לזכור. להפוך את ה"יזכור" הממלכתי, הציבורי, ל"נזכור".
נזכור עולם שאבד עם אובדן יקירינו.
הרי עם אובדנו של כל אחד ואחת מהם אבד עולם שלם - ואפשר לומר, תרבות שלמה. תרבות אישית ופרטית, מעין ציוויליזציה קטנה של משפחה אחת; עם הזיכרונות הפרטיים והאינטימיים שלה, עם הבדיחות הקטנות והצחוקים־רק־שלה; עם הרגישויות, הדקויות, עם רגעי החסד והשפה הפנימית שמובנת רק לה - וכל אלה אבדו.
כלומר, לא אבדו לחלוטין, אבל מעתה והלאה הם יינתנו כמעט אך ורק בתוך תיבת התהודה של האובדן.
וזה קשה. לזה צריך להתרגל. להתרגל לכך שמעתה הכל - או כמעט הכל - יבוא במכאוב.
שההוויה כולה תיעשה בינארית: או אפס או אחת. אינו או ישנו.
ובמרחב הפנימי שאלה הם חוקיו נזכור אותם, את אהובינו שאבדו לנו. נזכור, ניתן בהם תנועה. כי המוות מקפיא, מְאַבֵּן, ובתנועה יש חיים.
את מראה פניהם נזכור, את הבעות פניהם, את מאור פניהם, את זרימת החיים בתנועות הגוף שלהם, בצחוק שלהם, בצערם. את קולם נזכור, ואת ניצוץ האור שהיה בעיניים שלהם. את הערך שנתנו לאנשים, למעשים.
ויותר מכל, יֶאֱבַל הלב על האנשים הצעירים שנרצחו.
כל חיינו נתאבל על מה שנגדע ביחד איתם. על העתיד שהיה יכול להיות להם. על שפע העתיד. על הנאות החיים הקטנות והגדולות. על השמחות, וגם על המועקות והצער: חותם החיים, על כל מלֵאותם.
והילדים, ומה שעבר ועובר עליהם בשבי חמאס. הילדים האהובים שלנו שעליהם כמעט אי־אפשר לדבר, בגלל הצער שהנפש לא יכולה להכיל.
ואף על פי כן נאמר זאת: ילד אינו יכול להיות בן ערובה. ילד אינו יכול להיות שבוי. מי שהופך ילד לבן ערובה מוציא את עצמו מן האנושות.
חיים נחמן ביאליק כתב ב"על השחיטה": "וְיִקֹּב הדם את התהום! יִקוב הדם עד תהומות מחשכּים".
ואנחנו שואלים, איך אפשר לקום, אחרי שהיינו בִּתהומות המחשכים. אחרי שהיינו גם ב"על השחיטה" וגם "בעיר ההריגה".
ונשאל גם: מי נהיה - אילו בני אדם נהיה, איזו חברה ניצור, על אילו ערכים נגדל מעתה את ילדינו, אחרי שנקום מן האפר.
ומאיפה מביאים כוח לקום מחדש, לבנות בית, לחרוש שדה, להביא ילד לָעולם. לעולם כזה.
בחודש האחרון, ראיתי אתכם, תושבי העוטף, תושבי הדרום. כמו כל עם ישראל צפיתי בכם במשך שעות ארוכות בטלוויזיה, בימים ובלילות. וחשבתי שכמעט כל משך חייכם, ישראל נמצאת במלחמה או בעימות אלים, כזה או אחר, עם שכניה. ואתם, כמעט תמיד הייתם ממש בקו הגבול והעימות. ושילמתם מחיר עצום שגבו מכם החיים כאן. ואף על פי כן, לא השחיתה אתכם המלחמה. ככה הרגשתי כשראיתי ושמעתי אתכם.
אנשים ישרי דרך הייתם ועודכם. אנשים שפיהם וליבם שווים. אנשים רודפי שלום, שוחרי טוב, ולא פעם מבקשים להיטיב גם עם האויב שלהם.
הרבה מבחנים נכונו כעת לכולנו. בחלק מהם אנחנו עומדים כבר היום: בגילויי האזרחות המופלאה, היצירתית. בסולידריות הסוחפת כל. בהתגייסות האזרחית האדירה, באופן שבו העם מתקן את מה שהמדינה קילקלה.
וגם היום, אפילו אחרי כל מה שקרה, יש איזו תחושה שמכאן, מנקודת הזמן הזאת, וביחד איתכם - בני הערים והעיירות והקיבוצים והמושבים - איתכם אפשר לבנות מדינה חדשה גם בפעם השנייה.
איתכם, עם הכוחות שלכם, עם האומץ שלכם, אפשר להתחיל שוב, מהתחלה, מבראשית.
הדברים נאמרו אתמול (חמישי) בכנס של מועצת התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי בתל אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 17.11.23
