בינואר הקרוב אביבה סלע, חברת קיבוץ בארי, תציין יום הולדת 97. לא תחגוג, היא אומרת היום, תציין. אולי, אם עד אז ישוב למשפחתו הנכד האהוב, איתי, המוחזק במנהרות חמאס בעזה, בנם של בתה אורית ושל רפי, שנרצחו ביום הנורא ההוא - אולי תאמר, בזהירות, שזו חגיגה. קטנה, אבל חגיגה. ובינתיים סלע, מאחרונות המייסדים שנותרו מהטבח בקיבוץ, רוצה ש"מישהו יסביר לי מה קרה. איך יכול להיות שכל זה קרה לנו?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מכיוון שזמן קצר לפני אותה שבת חלתה בקורונה ונותרה עם שיעול כבד, בלילה שקדם לטבח ישנה בסלון על הכורסה, מחוץ לממ"ד, ונשארה שם גם כשהחלו האזעקות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאביבה סירבה להיכנס לממ"ד. כבר שנים שכך נהגו היא ובעלה, אברהם, שכולם קראו לו במיק. "אנחנו זקנים מכדי לרוץ פנימה בכל אזעקה", אמרו לילדים. ואם תהיה חדירה, שאלו הילדים, ומחבלים ייכנסו לקיבוץ? "אם הם יגיעו", היא ענתה, "אני אציע להם קפה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
וזה פחות או יותר מה שהיא זוכרת שקרה. המחבלים שהסתערו על הבית הוציאו את אביבה ואת גרייסי, המטפלת הפיליפינית שלה, למרפסת. זה הבית שלנו, הם צעקו לה, את גרה בבית שלנו. "תפאדלו", אמרה להם אביבה, "תיכנסו".
אבל קודם שזה קרה, גרייסי המטפלת האהובה, שזמן לא רב אחר כך תירצח, התעקשה להכניס אותה לממ"ד. היא השכיבה אותה במיטה הגדולה, נשכבה לידה, ובצילום ששלחה לאסנת, הבת הצעירה של במיק ואביבה, נראות השתיים, ראש אל ראש, מכוסות בתוך החדרון בשמיכה תכלת פרחונית.
את התמונה הזו שלחה גרייסי בשעה 09:51. קצת יותר משעתיים אחרי ההודעה הראשונה ששלחה ב־07:34. "אני בממ"ד", כתבה, "אמא עדיין ישנה". תעירי אותה, כתבה לה אסנת כשממדי האסון הנורא המתרחש בקיבוץ כבר זלגו לתקשורת. "תכניסי אותה מיד לממ"ד ותסגרי את הדלת". ב־08:20 גרייסי כתבה שהן יחד בפנים. וב־09:51, כששלחה את הצילום, הוסיפה שאין חשמל. "תישארו שם", ענתה אסנת, "אנחנו מתפללים שזה יעבור מהר". ב־10:21 גרייסי כתבה שוב. "אמא יצאה כבר שלוש פעמים לשירותים, ועכשיו היא שוב ישנה". בתמונה ששלחה, אומרת אסנת, "אפשר לראות שאמא בלי מכשיר השמיעה שלה". חסד הדממה בתוך הרעש הנורא, הצרחות, קולות הירי והאזעקות.
ב־10:24 כתבה גרייסי שהיא מתפללת שזה ייגמר כבר, וב־10:25 כתבה שהיא סוגרת את הנייד כי היא רוצה לחסוך בסוללה. אבל ב־10:28 עידכנה שהיא שומעת יריות בחוץ. ב־11:44, כבר באמצעות הנייד של אביבה, כתבה לכל המשפחה "הצילו, מישהו נכנס הביתה. אנחנו בתוך הממ"ד, יש אנשים בתוך הבית. אני מפחדת. הצילו הצילו. הם מחפשים משהו בבית. יש כאן הרבה אנשים. הצילו בבקשה". זו הייתה ההודעה האחרונה.
"הכול היה לי משונה, משונה מאוד", אומרת אביבה היום על הכורסה במרפסת בבית היפה של בנה דני בכוכב יאיר, מוקפת בבני המשפחה, משחזרת את מה שהיה, מציצה מבעד למשקפיים, מיטיבה את מכשיר השמיעה ומתכנסת, מפעם לפעם, לתוך ערפל מנחם של הדחקה ושִׁכחה. "פעם ראשונה שהערבים הגיעו ככה לתוך הקיבוץ", היא אומרת פתאום, "גדלתי עם ערבים ודבר כזה לא ראיתי, ועד עכשיו אני לא יודעת אם זה היה באמת או סיפור שסיפרו לי". ולא לגמרי ברור מה ראתה ומה שמעה, בת 96, בלי מכשיר השמיעה שלה, בחלק מהזמן גם בלי משקפי הראייה, עד שהחליטה לקום מהנדנדה שעליה הושיבו אותה והתחילה ללכת.
"הלכתי לבד, כבר בלי גרייסי, החלטתי שאני צריכה להסתלק. לא שמעתי כלום ולא ראיתי איש. זה היה אגואיסטי מצידי, ככה לעזוב הכול, ועד היום אני לא מבינה איך עשיתי את זה. אולי הפחד הוביל אותי"
"הלכתי לבד", היא מנסה לשחזר, "כבר בלי גרייסי, למגרש החניה של הקיבוץ. החלטתי שאני צריכה להסתלק משם. הלכתי לאט, עם ההליכון, לאט־לאט". בסל ההליכון הספיקה גרייסי לשים לה את התרופות שלה, קצת פירות וחולצה להחלפה. "מסביב היה שקט", היא אומרת, "לא שמעתי כלום. גם לא ראיתי איש. זה היה אגואיסטי מצידי, ככה לעזוב הכול ולחפש רכב שייקח אותי משם, ועד היום אני לא מבינה איך עשיתי את זה. אולי זה היה הפחד שהוביל אותי. במגרש היה איש אחד עם רכב. לאן אתה נוסע, שאלתי אותו. לתל־אביב, הוא אמר לי. אז אני אסע איתך, אמרתי לו. ונסענו משם".
זה היה סמוך לשעה 16:30. בבארי עדיין התנהל קרב כבד, ובתוך האש צעדה אביבה, עם ההליכון, כמו בתוך מסדרון של יבשה בים סוער. השכנים שהיו שם יודעים לומר שכוח של יחידת עילית שהגיעה למקום אסף חלק מהניצולים, בהם אביבה, ובדרך שאינה ברורה לגמרי היא הובאה לאזור סמוך שנקרא "גבעת שולה". אחד החברים יצר קשר עם המשפחה ואסנת יצאה לקראתו ואספה את האם הקשישה באמצע הדרך. "אז מה את אומרת", שואלת אותי אביבה, "זה באמת קרה או שזה סיפור?" ואחר כך היא שותקת רגע ושוב מרימה את העיניים, "איך לא ידענו קודם", היא שואלת, "מה, לא היה מודיעין?"
היא נולדה בנשר להורים שהגיעו מפולין. גדלה, בניסוח שלה, "בצל היישוב הערבי בלד א־שייח", וכך חייתה, היא אומרת, גם בבארי, "תמיד בצל הערבים".
לכי הביתה, אמרו בבית החולים בחיפה לאמה של אביבה כשנתקפה צירים, יש זמן. זה היה בינואר 1927. רק שעד שירדה האם ברגל לעיר התחתית התגברו הצירים, ואביבה, בראיון שנתנה לארכיון בארי לפני כתשע שנים, סיפרה שכמעט נולדה על המדרגות. הוריה, שמואל ורחל רוזנטל, עלו ארצה במסגרת קבוצת גורדוניה, ואביבה גדלה "בבית ציוני". אביה עבד בבית החרושת למלט "נשר", "היה מפא"יניק כמו כל השכנים", אבל בערב שבת אמא שלה הדליקה נרות בפמוטים שנשמרו אצל אביבה כמעט 80 שנה, עד שהגיעו המחבלים לפתח ביתה וצרחו שהכול שלהם.
היא סיפרה איך במאורעות 1938, ערביי בלד א־שייח, תל חנן של היום, ירו על מכוניות חולפות ואל בתי השכונה ושבאחת המתקפות הרצחניות אב גונן על בנו התינוק. "האב נהרג, התינוק ניצל, ובמשך זמן מה האלמנה התארחה עם התינוק בצריף שלנו". האם חשבה ש־85 שנים אחרי זה מה שיקרה בבית שבנתה בקיבוץ בארי? "לא, אף פעם לא חשבתי".
בסוף שמינית הצטרפה לגרעין של הנוער העובד, עברה את ההכשרה בגדרה, שם נולדו הילדים הראשונים של הקיבוץ, "ואני נשלחתי לקורס גננות. לא שרציתי, אבל זו הייתה ההחלטה". באותם ימים הכירה את במיק, יליד שכונת בורוכוב בגבעתיים, וב־1949 הם נישאו בחצר הבית של הוריה.
3 צפייה בגלריה
''אהבתי הכול בקיבוץ, אפילו את הלינה המשותפת''. אביבה סלע בצעירותה עם דני ואורית, שניים מילדיה
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
במוצאי יום הכיפורים תש"ז עלו עם ראשוני המתיישבים על אדמת נחביר ונלחמו בה במלחמת העצמאות. במיק, שבשנות ה־60 היה יד ימינו של יגאל אלון, בהמשך מזכיר הפנים ומרכז המשק, היה מאוחר יותר מהמנהלים המיתולוגיים של בית הדפוס וממפתחי חלק מהמותגים המובילים של המקום. אביבה נשאה בתפקידים רבים, בהם ניהול בית הספר, וזכורה בעיקר מהתקופה שבה שימשה במזכירות הטכנית של הקיבוץ וידעה להעניק יחס אישי לכל אחד מהחברים. שניהם היו בין מה שבקיבוץ הגדירו "המייסדים הפיזיים והרוחניים של המקום".
איתמר, הבן הבכור, נולד ב־1950. 53 שנים אחרי יצא הספר "צוות איתמר", שחיבר אבנר שור, שהביא את סיפורו של הצוות בסיירת מטכ"ל שאיתמר היה המפקד שלו. צוות שאבי דיכטר היה אחד הלוחמים בו. אותו דיכטר, עכשיו כבר שר, התבקש לפני שלושה שבועות בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שלא להגיע ללוויה או לשבעה של אורית סבירסקי, אחותו הצעירה של איתמר. כל הצוות היה שם, בבית העלמין המוקף עצי איקליפטוס ענקיים, בחום של סוף אוקטובר הנורא, עם מאות, אולי אלפים, שבאו ללוות אותה בדרכה האחרונה. כולם חוץ מדיכטר.
איתמר, בנה הבכור, היה מפקדו את אבי דיכטר בסיירת מטכ"ל. כל הצוות ליווה את אורית, אחותו הצעירה של איתמר, בדרכה האחרונה. כולם, חוץ מדיכטר, שהתבקש שלא להגיע ללוויה או לשבעה
אורית, שכמה חודשים קודם לכן חגגה יומולדת 70, נרצחה בביתה בבארי. הבית הפורח, המלא אוצרות אמנות שאספה אחד לאחד באהבה גדולה, נשרף עד היסוד. "היינו ארבעה", אמרו האחים בלוויה, "איתמר, אורית, דני ואסנת. נשארנו שלושה. אחרי לכתה לעולם לא נשוב להיות מי שהיינו ומה שחלמנו להיות".
"הילדה היפה מכיתת 'שיבולים'", ספדו לה, "ילדה אצילית עם עיניים ירוקות וטובות, מלאת חמלה, חכמה, מאירה". מי שהאמינה בטוב, בנכון ובראוי להיעשות.
בסוף התיכון הכירה את רפי סבירסקי, גבוה, יפה וחכם. הם נישאו וילדו את התאומים מרב ויונתן, את יובל ואת איתי. "במסירות אין־קץ", סיפרו בני המשפחה, "היא הייתה שם לצד הוריה שחצו את גיל 90. גם עד שבמיק נפטר, לפני שלוש שנים, וגם לאחר מכן". בתוך השואה שלנו, של 7.10, אביבה התעקשה לדעת מה עלה בגורל בתה. "יש לי בת שם", אמרה למי שיכול היה לשמוע, "יש לי נכדים".
אחד הנכדים, איתי, בן 38, נחטף. אחיו לא חדלים לחפש, להילחם, להתחנן, לנסות להציל, לרדוף אחרי כל פרט מידע. נלחמים יום אחר יום מלחמה מתישה, מרסקת, קורעת לב, להחזירו הביתה. איתי, הנכד האהוב של סבתא אביבה, שממעטת לשאול עליו. אולי משום שהיא חסה על בני המשפחה, נזהרת שלא להקשות את מה שממילא לא ניתן לשאת.
ב־15 במארס 2017, במכתב שהתבקשה אביבה לכתוב לחברי הקיבוץ, כתבה כך: "לכל בית בארי, שלוחה ברכתנו. שמרו על המקום, שמרו על הבית, על הקיבוץ - אין בלתו". היא יודעת היום שהקיבוץ שאין בלתו, נהרס. שהבית שבו גידלה את ילדיה, שאליו הגיעו הנכדים להתפנק, איננו עוד. היא יודעת שמהמרפסת שבה נהגה לשבת, עם הנדנדה התלויה, המכוסה בבד צבעוני, עם העציצים הפורחים, לא נשאר דבר.
רק שהזמן מתעתע בה, פרטים הולכים לאיבוד. את זוכרת את האישה עם הילד? שואלת אותה אסנת כשאנחנו יושבות במרפסת והערב יורד על היישוב השקט, רחוק מהתופת. "אני לא יודעת", אומרת אביבה. באוויר רצות ומצטברות העדויות. המשפחה אוספת את הפרטים, מנסה לחבר את חלקי הפאזל במאמץ להבין מה קרה שם באותן שעות, איך קרה שהאם ניצלה.
אחת העדויות הגיעה מחברת קיבוץ שהמחבלים הריצו למרפסת של אביבה. לדבריה, מיד אחריה הגיעה אישה צעירה ומדממת עם ילד בן שלוש וילד בן שמונה, שלא הפסיק לשאול מה יקרה איתם. הם רצחו את הבעל שלי, אמרה האישה הפצועה בבכי, ירו בו ובתינוקת שלי. ירו לה בראש. עכשיו, היא אמרה לילד, הם יהרגו גם אותנו. שקט, צרחו המחבלים, אבל אביבה, עולה מהסיפורים, המשיכה לדבר אל האישה. המשיכה לדבר כדי שזו לא תשקע, שלא תירדם, שלא תמות. המחבלים צורחים שקט ואביבה מדברת אל האם השכולה. וכשהילד החל להקיא, אמרה שזה לא נורא, לא נורא, אין דבר.
3 צפייה בגלריה
אביבה עם אורית ז''ל מימינה, רפי ז''ל מעליה והנכד החטוף איתי, לשמאלה
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
לפעמים אביבה שואלת עדיין על גרייסי. אף על פי שעכשיו יש לה מטפלת חדשה, מריסל, שהגיעה עם כלב קטן ומתוק. כלב שבתוך המהומה הגדולה אימץ את המטפלת טובת הלב. "אנשים חושבים שהם זוכרים בדיוק מה קרה", אומרת אסנת, "אחת הנשים, שישבה 30 שעות והחזיקה את דלת הממ"ד שלא יפרצו פנימה, סיפרה מה עבר עליה, רגע אחר רגע. הייתה בטוחה שהיא זוכרת כל פרט. אבל אחרי שבוע, כשהוצלבו העדויות, התברר שהדברים קרו קצת אחרת. למשל, היא לא זכרה שבמהלך החילוץ החיילים שהגיעו אליה הובילו אותה, תחת אש, לנקודת האיסוף, כשבחלק מהמקרים היא נאלצה ממש לזחול".
ואביבה, שבמשך שנים כתבה את יומן בארי, סוג של תיעוד יומיומי שבקיבוץ הקפידו לעשות, לא כתבה דבר ולא תיעדה את האסון הנורא. היא רואה חדשות פעם ביום, "בבית עם במיק ראינו חדשות כל הזמן". היא גם לא קוראת עיתונים. כשאיתמר לקח אותה לבקר את החברים שניצלו והועברו לעין גדי, היא שמחה לנסוע. שמחה לפגוש אותם. "כולם שם", היא אומרת, "חברים שלי".
לבארי, היא יודעת, כבר לא תשוב. 85 אנשים נהרגו בקיבוץ שלה, כ־30 נחשבים חטופים אצל חמאס. מהקיבוץ שכל כך אהבה נשאר עפר ואפר. "בעשורים הראשונים תנאי החיים היו קשים, אבל היינו צעירים וזה לא הפריע לנו. עבדנו קשה במשך הרבה מאוד שעות, וחיינו את החיים בפשטותם. הכול אהבתי", היא אמרה באותו ראיון ישן, "אפילו את הלינה המשותפת. לא סבלתי מזה, להפך - החינוך המשותף השרה עליי ביטחון. אף פעם לא הרגשתי שאני זורקת או מפקירה את הילדים שלי. בית הילדים היה חלק מהבית שלי. כשלא הייתי שקטה מסיבה כלשהי והרגשתי צורך לישון ליד אחד הילדים - פשוט עשיתי את זה. לא עשיתי מזה 'צימעס'".
ובסוף הראיון ההוא אמרה: "לא מזמן חגגנו יום הולדת 88 עם הילדים ובני זוגם, עם הנכדים והנינים. בירכתי ביום ההולדת ואמרתי: אשרינו שזכינו לחיות ביחד כל השנים. אנחנו מעריכים את היש שיצרנו, זוכרים להודות לקיבוץ שנותן גב ומעניק ביטחון סוציאלי - ויודעים שזה לא ברור מאליו. כעת אנחנו מזדקנים ביחד, כל אחד עם הבעיות שלו, אבל אנחנו לא לבד. יחסית לבני גילנו, הצרות שלנו נסבלות".
כשסיימנו את השיחה כבר ירד הערב. חשיכה רכה, לא מאיימת, מוארת באורות פנסי הרחוב. "אז מה את אומרת", היא שואלת פתאום, "מה יהיה". יהיה בסדר, אני אומרת. כי מה אפשר להגיד. כולם כבר יודעים מי איננו, כולם מחכים למי שישנו אבל לא כאן - איתי של אורית שאיננה. כי זה מה שחשוב עכשיו. שאיתי יחזור. זה מה שחשוב וזה מה שהם עושים עכשיו, כל מה שאפשר כדי שישוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.11.23
