ואז, בבת אחת, פרצו הדמעות. וזעקה גדולה פילחה את סלון הבית בקיבוץ שדה נחמיה. ובכי. בכי מר וקורע לב. בכי של אמא שקיבלה אות חיים מבנה המת. והיא אחזה בזוג מדים שלו, הצמידה אותם אל פניה כמו טובע שמבקש מעט אוויר, וקראה בקול גדול: "זה הריח שלו! זה הריח שלו! זה הריח שלו!".
ובאותו רגע נדמה היה שהעולם כולו עומד מלכת. וסוללת הארטילריה הפרוסה לא רחוק משם חדלה אף היא מירי. ובני המשפחה האחרים, אביו של סמ"ר רגב אמר ז"ל ושתי אחיותיו, חיבקו את האמא, גילנית, עד שהפכו לדבוקה בלתי ניתנת להפרדה. וקצינת הנפגעים במילואים של חטיבת הצנחנים, אחת שמכירה מקרוב כאב ואובדן, בכתה גם היא. וכששכך מעט הבכי הריחה האמא שוב את המדים ואמרה: "גם אחרי שכיבסתי לו, הריח נשאר. ואני מכבסת בחום גבוה".
עוד כתבות +ynet:
גם חיוכים היה במעמד הבלתי נתפס הזה, כשמשפחתו של הלוחם שנפל בקרב הגבורה על קיבוץ כיסופים קיבלה השבוע את חפציו, ארוזים בשלושה ארגזי פלסטיק. שקד, אחותו הקטנה, הוציאה מאחד הארגזים ציפית של שמיכה ששימשה את רגב עד בוקר 7 באוקטובר והסניפה אותה. "הסירחון הזה... זה הריח שלו. תמיד אמרתי לו: 'תפסיק לישון במיטה שלי, אתה מחמצן לי את המצעים'". והאחות הגדולה, רוני, שלפה תרסיס דאודורנט מתוך תכולת תיק הרחצה שלו ואמרה לשקד: "זה הדאב מלפפון שלך!" ושקד צחקה בדמעות ואמרה: "זה שלי. הוא היה לוקח לי". וכמה אהבה הייתה בעקיצות הקטנות הללו. וכמה אהבה הייתה בבכי ובצחוק ובכעס ובכל קשת הרגשות שעוררה תכולתם של שלושת הארגזים הכחולים. שלושה ארגזים שהם תמצית געגוע. שמקפלים בתוכם את סיפור חייו של אדם צעיר; שמגוללים את שאיפותיו ותוכניותיו וחלומותיו שלא יתגשמו.
הנה למשל ספרון קטן, מגדיר לזיהוי עקבות של בעלי חיים. "רגב תיכנן לעשות טיול בערבה בעקבות בעלי החיים, אבל לא הספיק", מספר אביו. ולצד הספרון, מפת טיולים וסימון שבילים של אזור המכתשים. "רגב עשה שנת שירות כמדריך בבתי ספר שדה בעין גדי ובחצבה ואהב מאוד לטייל", מספרת אמו. "יש עוד בחור שנפל איתו בקרב, בר יענקלוב ז"ל, גם הוא חניך בקורס מ"כים. הם תיכננו לעשות טיול של סוף שבוע ממצפה רמון חזרה לבסיס בירוחם, במקום לצאת הביתה. גם את הטיול הזה הוא לא הספיק לעשות".
"אתם תעשו את המסלולים האלה במקומו?" שואלת קצינת הנפגעים, רס"ן (מיל') ירדן חיימי."בטוח שנעשה אותם", אומר האבא ובוכה, והקצינה מניחה יד על כתפו.
והם ממשיכים להוציא את תכולת הארגזים, פריט אחר פריט. מביטים ומממשים ומריחים ונזכרים. בקבוק מים רב־פעמי מפלסטיק, שאחותו של רגב מאמצת מיד. מגבת מלוכלכת ("הוא לקח את המגבת הכי שווה בבית", מחייכת אמו). לוח דמקה ושש־בש מעוטר בציורים של אחד מחבריו. מחברת של הקורס, שהאם פותחת באקראי ומקריאה מתוכה: "...נכנס לנחל עם אזימוט 210, הולך 500 מטר...". "זו הכנה לקראת ניווט לילה", מעירה הקצינה.
אביו של רגב מוציא מהארגז תיק של תפילין, שקיבל רגב מסבתו. רגב לא היה דתי, אבל היה מניח תפילין עם חבריו והשלים מניין. גילנית מראה לנו בטלפון צילום של בנה מניח תפילין. "חזק, נכון?" אומרת האמא. "הקיבוצניק מניח תפילין. הוא נורא כיבד את החבר'ה הדתיים". והאבא נזכר איך בשנתו הראשונה של רגב בצבא, כחייל מסלול בשייטת 13, "מישהו מהחבר'ה הדתיים ישן על הרצפה בגלל תשעה באב, ורגב אמר: 'הלילה כולנו נישן על הרצפה כדי לכבד אותו'. ובאמת, באותו לילה כל הצוות ישנו על הרצפה".
גילנית מביטה שוב בתמונת בנה. "איזה ילד, איזה ילד", היא נאנחת.
ובתוך כל סערת הרגשות הזאת, ההורים מבחינים בחסרונו של פריט אחד: השעון של רגב. "הוא היה לו על היד", אומרת גילנית.
אורלי: "אם השעון היה מגואל בדם, ייתכן שנקבר איתו".
דוד: "אי־אפשר היה לשטוף את זה? גם אם הוא מגואל בדם, אני רוצה את השעון. למה מקבלים כזאת החלטה בלי לשאול אותנו?".
אורלי: "על פי ההלכה אמורים לקבור כל מה שמגואל בדם".
דוד: "את ההלכה אני צריך לקבוע. לא קובעים בשבילי, עם כל הכבוד!"
שקד: "זה לא היא החליטה..."
אורלי: "הכול בסדר, אני לא לוקחת את זה אישית. טוב שאתה מעלה את הסוגיה הזאת. אני אבדוק אם הוא נקבר איתו או לא. ואם אתם יודעים מה הדגם של השעון, תשלחו לי. כי יכול להיות שהוא הגיע אלינו ולא יודעים למי לשייך אותו".
"זה היה G-shock של קסיו", אומרת אחת האחיות.
אורלי: "אוקיי. אני ארשום לי את זה ואברר".
רגב הוא אחד מתוך מאות חיילים וחיילות, קצינים וקצינות, שנפלו מתחילת המלחמה, רובם ב־7 באוקטובר. כל אחד ואחת מהם הותירו אחריהם ציוד אישי וצבאי – בחדר שלהם בבסיס או במוצב, במשרד, ברכב ובזירת הלחימה עצמה. ציוד לחימה ומדים מגואלים בדם שלא ניתן לנקות אותם, מוכנסים לארון ונקברים לצד החלל. כל שאר הציוד נאסף בקפידה ומועבר אל מרכז איסוף החפצים במחנה שורה שליד רמלה. במתקן הזה, שהוקם בתחילת המלחמה, ימוינו החפצים, יתויגו, יירשמו, ייארזו בארגזי פלסטיק כחולים עם סמל המדינה וסמל צה"ל, ויועברו למשפחות על ידי קצינות וקציני הנפגעים.
הגענו לשם ביום שני השבוע, למחרת הביקור אצל משפחת אמר. זהו האנגר גדול ששימש עד לא מכבר כמוסך לרכבים צבאיים, והוסב למרכז מיון חפצים. בכניסה קיבלו את פנינו תא"ל (מיל') אריה דהן, שהקים את המרכז ומפקד עליו, וסא"ל (מיל') מגי אסייג, סגנית מפקד מכלול נפגעים.
"אתה מכיר את הפעמים בחיים שהשפה שלך לא מספיק טובה ועשירה כדי לבטא משהו במובן האמיתי שלו?" אומר דהן. "זה בדיוק העניין. קראתי למקום הזה 'מרכז איסוף חפצים', ואני מודה שהשם הזה לא ממש משקף המשמעות. מדובר במקום קדוש, כי החפצים שמגיעים לפה הם הזיכרונות האחרונים שיהיו למשפחות מיקיריהן. מהרגע הזה ואילך הם ימששו את זה, יריחו את זה, ייגעו בזה, יצלמו את זה, ינסו לתקשר דרך זה עם הילד או עם הילדה. ההבנה שזה הזיכרון האחרון הובילה אותנו בתכנון של המרכז, שהוקם בתוך שלושה ימים".
ההחלטה להטיל את המשימה על קצין בכיר במילואים, ששימש בתפקידו האחרון בקבע כקצין השלישות הראשית ומכהן בשנים האחרונות כסמנכ"ל בחברת נתיבי ישראל, מעידה על החשיבות הרבה שמייחס לנושא ראש אכ"א, אלוף יניב עשור, ועל הרגישות העצומה של המלאכה שבה עוסקים עשרות קצינים וחיילים, רובם אנשי מילואים.
"אתה נוגע בנקודות אנושיות ורגישות שצריך לתת להן מענה כאן ועכשיו", מסביר דהן. "למשל, מישהי שחשבה שטבעת הנישואים של בעלה שנהרג נקברה יחד איתו. היא התעקשה לקבל את הטבעת, ועוד באותה לילה איתרנו אותה והבאנו לה. זה לא פשוט למצוא טבעת אחת בתוך עשרות אלפי פריטים, אבל ידענו כמה זה חשוב לה. היה לנו גם מקרה של חלל צה"ל ממשפחה אולטרה־אורתודוקסית. האבא אמר: 'אני לא יושב שבעה עד שאקבל את התפילין ואת הטלית של הבן שלי. אני מתכוון לשבת איתם'. זה היה יום אחרי נפילתו של הבן, והארגז כבר היה בדרך לפה, אז הבאנו לאבא את התפילין והטלית עוד באותו ערב".
אני מספר להם על השעון של רגב, וסא"ל אסייג מחדדת: "כללי הקבורה נקבעים על ידי הרבנות הצבאית. יש לנו פה נציג של הרבנות, ואם מגיע פריט עם כתמי דם הוא מנקה מה שאפשר לנקות. מצד שני, אנחנו מקפידים על האותנטיות של הפריטים. כל מי שמטפל בחפצים עוטה כפפות חד־פעמיות כדי שהריח של החייל יישאר. הגיעה אלינו מחברת שרופה והתלבטנו מה לעשות איתה. מאחר שרק הכריכה הייתה שרופה, והיו בתוך המחברת הרבה שירים, החלטנו להעביר אותה למשפחה".
"אנחנו לא יכולים לקבוע האם פריט מסוים הוא חשוב או לא", אומר דהן. "כל הפריטים חשובים. עבור משפחה אחת זה שמיכת הפוך ועבור משפחה שנייה זה האייר־פודס ועבור משפחה שלישית זה הטלפון של הבן".
אני מניח שלטלפון של החייל יש חשיבות מיוחדת, כי כל החיים שלו נמצאים בתוך המכשיר הזה. אתם משתמשים באמצעים טכניים כדי לאתר טלפונים של חללים?
"אנחנו לא משתמשים באיכונים יזומים כדי לאתר טלפונים מסיבות משפטיות, אבל אנחנו מבינים שלטלפון יש חשיבות מיוחדת, וברגע שמוצאים מכשיר טלפון של חלל – מעבירים אותו מיד למשפחה. יש טלפונים שאי־אפשר למצוא אותם כי הם נשרפו או נלקחו לעזה על ידי המחבלים. יש חיילים שלקחו את הטלפון של חבר שלהם שנהרג כדי להחזיר אותו למשפחה ונמצאים עכשיו בתוך עזה. חשוב להדגיש שאנחנו פועלים בצורה אקטיבית מול היחידות כדי להבטיח שהכל נאסף. בבסיס נחל עוז, למשל, בוצעה השבוע ביוזמתנו סריקה בפעם הרביעית".
הבן הקטן של תא"ל דהן, סמל מחלקה בגדוד 890 של הצנחנים, נמצא עכשיו בעצמו בעזה. "מתן נפצע ב־7 באוקטובר בקרב בעלומים. הוא עבר ניתוח, החלים וחזר להילחם עם החיילים שלו. כל המשפחה שלנו מגויסת. האח הגדול שלו קמב"ץ בגדוד חי"ר בעזה, האח האמצעי גם הוא בשירות, הבת במערך הנפגעים ואשתי ענת נמצאת עכשיו בשדרות".
אתה רואה פה תיק גב כמו שיש להרבה לוחמים, אולי גם לבן שלך, ואתה יודע שגם הילדים שלך בעזה.
"להגיד לך שאפשר לעשות ניתוק מוחלט? התשובה היא לא. להגיד לך שזה קל? לא. אני אומר לעצמי: בעזרת השם, הבנים שלי וכל שאר חיילי צה"ל יחזרו בשלום. יש פה משימה שאנחנו מחויבים לה ומשפחות שאנחנו מחויבים להן, ובזה אני מרוכז כרגע".
החפצים מגיעים מכמה מקורות: היחידות עצמן, זירות הלחימה, המאנ"ח (מרכז איסוף נתוני חללים), ששוכן גם הוא במחנה שורה, ויחידות ר"מ 2 בבתי החולים. הקליטה והרישום הראשוניים נעשים על ידי קצין מילואים של מצ"ח, משטרה צבאית חוקרת, שיושב בכניסה להאנגר. "יש פריטים שאנחנו לא יודעים למי הם שייכים, או פריטים שהשתרבבו בטעות לציוד של חלל ואינם שייכים לו, וזה מצריך חקירה משמעותית", מסביר דהן. "לכן גייסנו לא מעט אנשי מצ"ח, שמיומנים בחקירות.
"לדוגמה: הגיעה לכאן כומתה, ואף אחד לא ידע למי היא שייכת. אתה מכיר את זה שהחיילים שמים חתיכת פלסטיק קשיח מתחת לסמל של הכומתה כדי שיישב כמו שצריך? אז חוקרי מצ"ח מצאו על חתיכת הפלסטיק ברקוד של אחת החנויות. הם עשו הצלבות, הגיעו לרשת הספציפית, והצליחו לזהות את החייל לפי הברקוד. שאלנו את המשפחה: 'אתם קניתם משהו בחנות הזו והזו?' אמרו, כן. וכך ידענו לשייך את הכומתה".
בעמדת הקליטה יושב רס"ן אלגזי, קצין מצ"ח במילואים. "מגיע לפה נציג של היחידה עם הציוד ואנחנו מתחקרים אותו: האם הוא יודע בוודאות למי שייך הציוד? האם הביא איתו חפצים שלא ידוע למי הם שייכים? האם מדובר בחייל שלא ידוע מה עלה בגורלו? התחקיר הזה חשוב במיוחד במקרה של פריטים לא מזוהים. מאיפה הם הגיעו? מוצב? בסיס? מהשטח עצמו? לוקחים מנציג היחידה פרטים ומספרי טלפון של אנשי קשר רלוונטיים – בעיקר חיילים מהיחידה שיכולים לשפוך אור. נציג היחידה ממלא טופס עם כל הפרטים, אנחנו מעבירים את התיקים והארגזים לדולבים (ארגזי פלסטיק ענקיים) שנמצאים פה מאחוריי, ומשחררים אותו לדרכו".
התחנה הבאה היא עמדת מיון החפצים ואריזתם – שולחן ארוך שמאחוריו עומדים חוקרי מצ"ח ונציגים של מערך הנפגעים. החוקרים פותחים את התיקים והארגזים, פורסים את הציוד על השולחן ובודקים אותו בשבע עיניים. "לחוקרי מצ"ח יש את היכולת לזהות אנומליות, לדעת לתעד פריטים, לשאול שאלות שיעזרו לנו להבין את הסיטואציה", מסביר דהן.
על השולחן מונחת מזוודה של אחת התצפיתניות שנהרגו בנחל עוז ביום הראשון של המלחמה. חוקרי מצ"ח פורקים אותה, מסדרים את הציוד ובודקים אותו. יובל הצלם מעיר שזה מזכיר לו את שרשרת החיול בבקו"ם – רק הפוך.
"לא זיהינו משהו לא תואם", אומר דניאל, אחד החוקרים. "יש לנו שמות על התרופות, מסמכים רפואיים, תעודת חוגר, דיסקית, ועל מארזי הכביסה כתוב השם הפרטי שלה. זיהינו אותה גם לפי התמונה הזאת שלה, שמצאנו בתוך המזוודה".
דהן: "מהחפצים שלה שמונחים כאן על השולחן אתה יכול לדעת הרבה על סיפור החיים שלה. אתה רואה בתמונה שיש לה חבר ושהיא מאוד אוהבת אותו. יש כאן פתקים עם משפטי השראה ומוטיבציה שאפשר ללמוד מהם במה היא מאמינה. אתה רואה שהיא עסקה בספורט ואתה יכול גם לדעת איזה ממתקים וחטיפים היא אהבה".
כשמסיימים אנשי מצ"ח את הבדיקה, נציגי מערך הנפגעים מתחילים במלאכת סידור החפצים בארגזים. "הם מפרידים בין נקי למלוכלך, מקפלים את הבגדים, מניילנים כל מה שאפשר ומסדרים את החפצים בארגזים", אומר דהן.
גל, קצין משאבי אנוש שהשתחרר מקבע לפני ארבעה חודשים, הוא אחד מאלה שממיינים ואורזים את החפצים. "בחלק התחתון של הארגז אני אשים את הנעליים, על זה אני אשים את הבגדים האזרחיים, והמדים יהיו מלמעלה, יחד עם פריטים אישיים אחרים".
אתם מתעסקים פה עם הדברים אינטימיים והאישיים של חייל או של חיילת. זה לא פשוט.
"זה לא קל. אבל זה לא מה שאמור להנחות אותי. מה שחשוב זה שהמשפחות יקבלו את המזכרת האחרונה מיקיריהן בצורה הטובה ביותר, וזה הדבר היחיד שאני חושב עליו".
השמירה על פרטיותם של החללים היא ערך מרכזי. "כל המקום מרושת במצלמות אבטחה, מפנים ומבחוץ, וכל מי שמשרת פה חתום על הצהרת שומר סוד", מבהיר דהן.
במהלך המיון והאריזה עורכים אנשי מערך הנפגעים רישום של החפצים עד לרמת הפריט הקטן ביותר, שעלול להיראות לצופה מהצד חסר חשיבות, אבל עשוי להיות עולם ומלואו עבור המשפחה. "בסוף, כשאתה מגיע אליהם הביתה, אתה יכול לגלות שבקבוק פלסטיק פשוט הוא משמעותי עבורם לא פחות ממדים", אומרת אסייג.
יש פריט מסוים שנחרת לכם בזיכרון? שהשפיע עליהם במיוחד?
אסייג: "דיסקית היא בעיניי דבר מאוד משמעותי. כמה שזה בנאלי וצבאי, הדיסקית עם המספר האישי מסמלת את הרגע שבו החייל עובר מרשות משפחתו לאחריות הצבא. וכשאני יודעת שהיא הגיעה לאמא, זה עושה לי משהו בלב".
דהן: "התמונה שלא יוצאת לי מהראש היא של קצין בקבע, שבחפצים שלו מצאנו בגדים שקנה לתינוקת שלו, עדיין עם האטיקט. הוא לא הספיק להביא לה אותם. אתה רואה לפי הגודל שזאת תינוקת בת שמונה־תשעה חודשים. הוא קנה גם דברים לאשתו, וגם אותם הוא לא הספיק לתת. תחשוב מה חווה המשפחה שמקבלת את הדברים האלה מקצינת הנפגעים ולא מהבעל והאבא".
עם סיום האריזה מועברים הארגזים למחסן, שורות־שורות של מדפים מהרצפה עד התקרה. "מרגע שהציוד יוצא מהמחסן הוא מגיע לעמדת המסירה", מסבירה אסייג. "מכאן קצינות הנפגעים אוספות את הארגזים ומעבירות אותם למשפחות בתיאום מראש. כמי שדפקה על דלתות כקצינת העיר ירושלים ומטפלת במשפחות שכולות במשך שנים, בצוק איתן ובעופרת יצוקה ובמלחמת לבנון השנייה ובאסון המסוקים ובאסון השייטת, אני מודה על הזכות לסגור פה מעגל".
בעמדת המסירה אנחנו פוגשים את סא"ל (מיל') ענבל קפלן, ראש ענף נפגעים בחירום במפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי. קפלן נראית לי מוכרת, ומתברר שזו אחותה של ירדן חיימי, קצינת הנפגעים שמלווה את משפחת אמר. "אני מושכת מכאן את הציוד לחמ"ל שלנו במז"י (מפקדת זרוע היבשה) כדי להקל על קצינות הנפגעים שלי", היא אומרת. "אנחנו פותחות אותם בעדינות מבלי לפגוע בסידור המופתי ובודקות שלא חסר כלום, ואחרי שאני מתדרכת אותן הן יוצאות אל המשפחות".
אסייג: "היום אמורים למשוך מכאן ציוד של 30 חללים".
קפלן: "אנחנו מבינות את החשיבות של החפצים האלה עבור המשפחות וכמה הן מחכות לקבל אותם. כל מה שהיה של הבן, יגיע למשפחה. אנחנו לא נחליט מה חשוב ומה לא. אפילו דברים קטנים, כמו חפיסת שוקולד פתוחה. בסוף אתה מגיע למשפחה והאמא אומרת: 'וואו, איך אני שמחה שהוא הספיק לאכול מהשוקולד. אני קניתי לו את זה!'".
אסייג: "חברה טובה שלנו, שאיבדה את הבן שלה, קיבלה שישה ארגזים עם החפצים שלו. היא התקשרה אליי ואמרה, 'מגי, קיפלת את החיים שלו בשישה ארגזים. וכל ארגז קרע את הלב'".
דהן: "אתה רואה עכשיו את הדמעה בעין של מגי? זה לא בגלל שמדובר בחברה שלה, אלא משום שככה נוהגים האנשים פה במרכז: ברגישות, באכפתיות, באמפתיה. יש לנו את הזכות לגעת בזיכרון האחרון של המשפחות ולהעביר להן אותו".
המפגש עם המשפחה הוא אירוע מטלטל. עוד לפני שפרקה את הארגזים מהרכב, קצינת הנפגעים נכנסת אל הבית, יושבת עם בני המשפחה ומסבירה להם מה עומד לקרות. כך היה גם אצל משפחת אמר. "הבאתי לכם את תעודת הפטירה של רגב, את אישור הפטירה בשירות ואת הציוד, שנמצא כרגע באוטו שלי. תכף אגיד לנהג להביא אותו".
אורלי מביאה להורים את רשימת הציוד, שהוקלדה והודפסה. "רשימת החפצים והמסמכים של הנפגע (טופס 245)", נכתב בראש המסמך, ומתחת לפרטיו האישיים של החלל – טבלה מפורטת. מכנסי מדי ב' (2), מצעים (2), ספרים (4), כבל מטען (1), אוזניות (1), סוליה של נעל (1), מחברת (1), 5 שקל (1) וכן הלאה. הבירוקרטיה של השכול מצמררת. "אם אתם יודעים על משהו שלא קיים ברשימה, תגידו לי ונעשה חיפוש", אומרת אורלי.
גילנית: "אין לי שמץ. חוץ מכביסה מלוכלכת..."
אורלי: "אז יש כביסה מלוכלכת. חשוב לי להסביר לכם: הציוד מגיע בשלושה ארגזים, כמובן עם השם שלו והדרגה. וכל הציוד נארז על ידינו בצורה הכי מכובדת שיכולה להיות, ניסינו באמת לא להחסיר שום דבר ממה שהגיע". היא מתקשרת לנהג: "ניבוש,אתה יכול להכניס את הציוד?" הוא נכנס אל סלון הבית עם הארגזים, ומניח אותם על הרצפה.
מאוחר יותר, כשיסיימו לעבור על חפצי הבן, תספר האמא: "ביומיים האחרונים פחדתי. עכשיו, כשאני אחרי, אני יכולה לנשום".
ממה פחדת?
"פחדתי שיביאו לי מדים עם דם, פחדתי שיביאו את הדברים שהוא לחם איתם. זה הכי הפחיד אותי. הכי־הכי. לא ישנתי בלילה בגלל זה".
ירדן: "אם הייתי יודעת, הייתי מפיגה לך את החששות".
אנחנו יושבים בפינת האוכל וגילנית מספרת על בנה שנפל. "רגב התחיל בשייטת, היה שם 11 חודשים, עבר דרך דובדבן והגיע בסוף לגדוד 101 של הצנחנים. החלום שלו היה להיות קצין. זה ילד שכבר בכיתה ז' או ח' אמר: אני אהיה רמטכ"ל. והוא עבר רכבת הרים בצבא. כל בן אדם אחר היה נשבר. אבל רגב היה נחוש".
כשפרצה המלחמה, רגב היה חניך בקורס מפקדי כיתות של הצנחנים, בגדוד 450 של חטיבת ביסלמ"ח (בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים). "בשבת שלפני האסון, חג ראשון של סוכות, הוא יצא הביתה ועשה איתי טיול פרידה ברמת הגולן", מספרת אמו.
רק בדיעבד זה היה טיול פרידה. לא ידעתם שעומד לקרות משהו.
"הוא כל הזמן אמר שהוא ימות במלחמה. הייתי אומרת לו, תסתום את הפה. אבל הוא ידע. ב־7 באוקטובר, כשהכול התחיל, תפסתי את דוד ואמרתי לו: 'תקשיב טוב, הילד שלך הולך לרוץ קדימה. הוא אחד שלא רואה בעיניים. אנחנו צריכים לדאוג, הולך לקרות משהו רע'. ודוד אמר: 'אם לא יהיו אנשים שרצים קדימה, לא תהיה לנו מדינה'".
את סגן אריאל שוקרון, מפקד הצוות של רגב בקורס מ"כים, פגשתי במחלקת שיקום נפגעי המלחמה בבית החולים שיבא בתל השומר. הוא חטף ארבעה כדורים ברגל ושני כדורים ביד במהלך הקרב על קיבוץ כיסופים. שוקרון היה עם רגב כל אותו בוקר, וכעת הוא מספר על גבורתו. "הגדוד שלנו סגר שבת בכוננות", הוא מספר. "בשבע בבוקר מעירים אותנו, שמונה אנחנו על האוטובוסים. אני עולה לאוטובוס, מסתכל אחורה ורואה את הפנים של רגב. רעל בעיניים, תופס את מקלע הנגב בשתי הידיים, נחישות שאתה לא רואה אצל הרבה אנשים".
ההיתקלות הראשונה שלהם הייתה בצומת רעים. "אנחנו יוצאים לסרוק את הנחל, מקבלים שני רימונים ומזהים שני מחבלים. המחלקה חיסלה מחבל אחד והשני ברח. באיזשהו שלב עולים מולי בקשר ואומרים לי להגיע כמה שיותר מהר לכיסופים. כבר בכניסה לקיבוץ אנחנו מבינים שהתנהל פה קרב קשה".
בקיבוץ כבר היו לוחמי גדוד 51 של גולני, שהחזיקו את גזרת הקו. "אנחנו חוברים אליהם עם המ"פ והמג"ד שלי ומתחילים לסרוק את הרחוב הראשי יחד עם הרבש"ץ. עוברים כמה קווי בתים ובקו הבתים הרביעי, בצומת שבין הקיבוץ למוצב, אנחנו חוטפים מכת אש מכל כיוון. רגב נפצע בשתי רגליו, ושני לוחמים נהרגו: המ"כ שלו, סמ"ר עמרי פרץ, ובר יענקלוב זכרם לברכה. אני הייתי בצד השני של הכביש, אבל חיילים שלי שראו אותו נפצע סיפרו שהוא צעק להם: 'אל תבואו לחלץ אותי, אני נמצא בשטח חשוף. מי שיגיע לפה, ייהרג'. אחרי כמה זמן הייתה מכת אש נוספת – והוא נהרג". שני חיילים נוספים של שוקרון, סמל לביא בוחניק וסמל מתן מלכה, נפלו גם הם בקרב.
חלפו עוד כמה ימים עד שקיבלו הוריו של רגב את הבשורה הנוראה, ובינתיים החל גם גבול הצפון להתחמם. "ביקשנו להתפנות, אבל חסר לקיבוץ שלנו 400 מטר כדי להיות מפונים", מספרת גילנית.
רוני: "אני רוצה שזה ייכנס לכתבה, שלא רצו לפנות אותנו בגלל ה־400 מטר האלה, למרות שמסוכן כאן".
גילנית: "פניתי למישהי מיחידת הקשר למשפחות ואמרתי לה, 'תוציאו אותנו מכאן, פשוט תוציאו אותנו'. והיא עשתה את העבודה שלה ודאגה שיפנו אותנו לערבה". לבית בצפון חזרו לקראת האזכרה במלאת ה־30 ולקבלת ארגזי החפצים.
בדרך לערבה ביקרו את שוקרון בבילינסון. "אמא שלו אמרה לי: 'החלטנו שאנחנו מקימים בקיבוץ מכינה על שם רגב'. המשפט הראשון שיצא לי מהפה היה: 'מעולה, אני בא להדריך'".
וגם לתא"ל אריה דהן יש חלום: "אני מתפלל שלא תהיה לנו עבודה, ושאנשים ייצאו לשחק כדורגל פה ברחבה בחוץ. ועד אז, אני מקווה שנביא מעט נחמה למשפחות".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.11.23
