נתחיל מהסוף. העסקה שהובאה לאישור ביום שלישי בלילה הייתה, לכאורה, עניין אפוי ומוגמר: 50 חטופים, נשים וילדים ומבוגרים, ובתמורה חמש יממות של הפסקת אש ושחרור מהכלא של נשים ונערים. אתמול (רביעי) הממשלה אמורה הייתה להתכנס ולאשר את העסקה, כנדרש. זה לא קרה. ישיבת הקבינט נסתיימה ללא החלטה. הממשלה לא כונסה אתמול וגם ישיבת הקבינט שתוכננה לאמש בוטלה. ככל שנקפו השעות התקבל הרושם שהמתווה נפרם. ההתנגדות הראשונה הייתה למשך הפסקת האש: הדרג המדיני דרש לקצר את הזמן לשלוש יממות; ההתנגדות השנייה הייתה למספר: הדרג המדיני דרש להגדיל את מספר המשוחררים. הטענה שכנגד, שאין כרגע ליחיא סינוואר שליטה על יותר מ-50 חטופים בקטגוריות שנקבעו, לא שכנעה את בנימין נתניהו ושריו.
התנאים שמכתיב חמאס קשים מאוד. החמור ביניהם הוא משך הפסקת האש: חמישה ימים הם נצח כאשר שלוש אוגדות נמצאות בעיצומה של פעולה קרקעית. עצם קיומו של משא ומתן עם הארגון הזה, לאחר הטבח שביצע, יוצר בעיה ערכית ומוסרית. סינוואר, הפרטנר שנכפה עלינו, הוא גם רוצח, גם סחטן, גם חצוף.
הכותרת
הטרור הפסיכולוגי של חמאס
24:04
אבל נתניהו והשרים ידעו לאורך כל הדרך מה יש בחבילה ומה אין בה. על פי גרסה מסוימת, נתניהו הבין את המחיר ואז, רגע לפני ההכרעה, כשהמחיר עומד להפוך לריאלי, נרתע ונסוג לאחור. כך קרה בעשרות החלטות מבצעיות בעבר. בלי קשר לתוכן ההחלטות, התהליך הרסני. הוא יוצר אי-ודאות אצל שליחי המדינה שנרתמים למשימה ואצל המתווכים בינינו לבין הצד השני.
ההחלטה לא פשוטה. אני לא מקנא באף לא אחד ממקבלי ההחלטות, לא בקבינט ולא בצבא. אפשר להחליט כך ואפשר להחליט אחרת. מה שאסור לעשות הוא להוליך את המשפחות שולל. שחרור החטופים איננו המטרה הראשונה במלחמה הזאת: הוא המטרה השנייה. אחד הקצינים המעורבים אמר לי בתחילת התהליך: מדובר ברוצחים מתועבים. כל ילד שייצא משם בחיים הוא נס - קודם כל שייצא. בממשלה אולי מדברים כמוהו אבל בפועל נוהגים אחרת.
239 החטופים אינם סחורה שעומדת למיקוח. הם בני ובנות אדם. מיעוטם לא בחיים. חלקם חולים או נכים, חלקם פעוטות: כל יום נוסף שלהם בשבי ארגוני הטרור עלול להיות קריטי. במערכת יש מי שמקווה שאם סינוואר יחוסל, יורשיו יורידו את המחיר. ניסיון העבר מעיד על ההיפך: היורשים מקשיחים עמדות. כך או כך, טוב יהיה אם צה"ל ושב"כ יצליחו להגיע לסינוואר ולעמיתיו, ויפה שעה אחת קודם.
מעניין מה חושב סינואר על הדרך שבה ישראל מתכתבת איתו. בהתחלה אמרה הממשלה שלא יעבור סיוע הומניטרי לרצועה בלי שישוחררו חטופים; אחר כך פתחה את השער לסיוע הומניטרי ואפילו בירכה עליו; הממשלה אמרה שלא תסכים להפסקות אש ולא לפעימות; עכשיו היא מסכימה; הממשלה אמרה שלא תיתן להכניס דלק לרצועה; עכשיו היא מאשרת הכנסה של 24 אלף ליטר סולר, בנימוק שהדלק דרוש כדי לאפשר למשאיות אונר"א לספק סעד לפליטים. בצבא אין ספק שחלק מהדלק יגיע לחמאס. זה נתפס כמחיר סביר לצורך הפחתת הלחץ מהבית הלבן, האיחוד האירופי, מצרים והארגונים הבינלאומיים. הפחתת לחץ נותנת זמן - והצבא צריך הרבה זמן.
כל החלטה לחוד סבירה, אבל התהליך מלמד שלישראל אין קווים אדומים: משרטטים קווים אדומים ואז חוצים אותם ומשרטטים קו חדש. הקווים האדומים של הממשלה כמוהם כקווים האדומים של מפלס הכנרת: עולים ויורדים.
בשביל מה הבשורות הקשות האלה טובות, שואלים אותי קוראים. למה לבאס? לא רק בשורות קשות מביאה איתה המלחמה. אתמול הגיע צה"ל להישג מבצעי מרשים ביותר, שהוא נקודת ציון במלחמה. אני מתכוון לדרך שבה השתלט על מתחם בית החולים שיפא. לפעמים ההישג הצבאי נמדד בתוצאה שלא הייתה.
תיעוד מפעילות צה"ל בשיפא
(צילום: דובר צה"ל )
לפני שבועיים הצטופפו ברחבת המתחם כ-30 אלף מבקשי מקלט. התקפה על המתחם הייתה חייבת להסתיים בטבח: התינוקות ההרוגים של עזה, הרופאים, החולים, היו שוללים מישראל את שארית הלגיטימציה שלה בעולם ומוחקים את זכר הטבח בקיבוצי העוטף. הרג אזרחים בידי צבא נסלח פחות מהרג אזרחים בידי שבאב.
אתמול, כשהיחידות מיוחדות של צה"ל פשטו על המתחם, היו בו 1,700 נפש. בין אלה שהתחזו לאזרחים וברחו דרומה היו הרבה אנשי חמאס. הנזק בבריחה שלהם מינורי בהשוואה לנזק שהיה נגרם למעמד של המדינה, למרחב התמרון שלה. טבח בשיפא היה מסיים את המלחמה.
קדמה להשתלטות על שיפא ההשתלטות על בית החולים רנטיסי. דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי הכניס לבית החולים שני עיתונאים זרים בזמן שהיו חילופי אש. הם תיעדו בזמן אמת את השימוש שעשה חמאס בבית החולים כמחסה לפעילות המלחמתית שלו, בניגוד לדין הבינלאומי. העדויות ברנטיסי שכנעו את הבית הלבן לתת גיבוי להתקפה על שיפא.
שיפא נחשב למתקן חסין: להשתלטות עליו היה ערך סמלי. היא הוכיחה שצה"ל יכול להגיע לכל מקום ברצועה. והעיקר: המקום נכבש מבלי שנפגע לוחם צה"ל אחד ומבלי שנפגע חולה אחד או איש צוות אחד. צה"ל לא עזב את בית החולים. להפך: הוא פותח במהלך ארוך של חקירה וטיהור. בצבא דוחים את ההכרזות של שרים על סיום המלחמה בתוך שבועיים-שלושה. חודשים יידרשו, אולי יותר.
ערוצי הטלוויזיה ייחסו לתת-הקרקע של בית החולים מה שלא היה בה: היא לא הייתה המפקדה של חמאס, גם לא משכנם של בכירי המפקדים שלו. כמו מתחת לבתי חולים אחרים, היו בה חדרי מלחמה וחדרי קשר וכמויות נשק ותחמושת ומנהרות שהתחברו למטרו של עזה. דובר צה"ל תיאר מה שתיאר, ועיתונאים בחרו ללכת עוד כמה צעדים קדימה. עכשיו באה האכזבה: איפה הבכירים? איפה הקרב? איפה החמאסניקים עם הדגל הלבן?
לא אכזבה - הישג. במקום לאבד לגיטימציה קנינו זמן, כבוד, אהדה ומרחב תמרון. למרבה המזל, הבי-בי-סי תרם להישג הזה את תרומתו, בידיעה כוזבת שעליה נאלץ להתנצל. מעז יצא מתוק.
פורסם לראשונה: 00:03, 16.11.23
