במבט ראשון זה נראה כאילו עברה כאן סופת טורנדו: ערבוביה של אוהלים הפוכים, מחצלות צבעוניות, שקי שינה, מזרנים מתקפלים, שישיות של מים מינרליים בכל פינה ושלטים שקוראים לא להשליך בקבוקי פלסטיק בשטח. אבל אז נזכרנו שלא איתני הטבע אחראים למה שאנחנו רואים באתר הקמפינג של מסיבת הטבע בחניון רעים, אלא בני אדם.
הכותרת
פני הרשע: האנשים שמאחורי המתקפה הרצחנית של חמאס / אבי יששכרוף
32:58
בעצם, לא בני אדם: מי שרצח מאות צעירות וצעירים שבסך הכל ביקשו לחגוג את החיים אינו ראוי לתואר אדם. מי שעמדו בתור כדי לאנוס אישה, עינו אותה ואז ירו בה למוות אינם ראויים לתואר אדם. מי שכרתו איברים של אנשים בעודם בחיים אינם ראויים לתואר אדם. מי שהעלו באש את האמבולנס ששוכב פה על צידו מפויח, ושרפו חיים את אלה שהתחבאו בתוכו ומתחתיו עד שצה"ל נאלץ לגייס ארכיאולוגים מרשות העתיקות כדי שיחפשו שרידי אדם באפר, אינו ראוי לתואר אדם. מי שעשה סיבוב ניצחון בעזה עם גופתה של שני לוק בתא המטען של הטנדר וקרא "אללה אכבר" אינו ראוי לתואר אדם.
הגענו אל גיא ההריגה של מסיבת נובה כשבועיים אחרי הטבח. מתחם הקמפינג טרם פונה מהציוד, ובין האוהלים עוד אפשר היה למצוא שרידים של נורמליות: שקית במבה חצי מלאה; אריזה של בורקסים שהחלו להעלות עובש; מארז של ענבים מרקיבים; מבחנות עם חצאי גו'ינטים; תיק איפור שתכולתו התפזרה על הקרקע במהלך המנוסה. ואתה שואל את עצמך מה עלה בגורלה של בעלת תיק האיפור: האם שרדה? האם נרצחה? האם נחטפה?
אתה אומר לעצמך: שפר גורלם של מי שקיבלו כדור בראש ונהרגו מיד. הרי יכולים היו להישרף חיים, או להיאנס, או למות לאחר שאיבריהם נכרתו. והמחשבה הזאת מעוררת פלצות
ומחוץ לחורשה, לכיוון הבמה - מתחם הבר: כעשרה מקררי שתייה אדומים עם הלוגו של קוקה קולה ובהם ברזי בירה. בסרטון שצילם איש מילואים חמוש שהגיע לזירה וניסה להציל את מי שרק אפשר רואים את השנייה שבה נחשף לגודל הזוועה. זה קרה כאן, במתחם הבר, שבתוכו ומחוצה לו היו מוטלות כ-20 גופות של משתתפי המסיבה, אשר נרצחו בצרורות ירי. הזוועות שנעשו במקום הזה בשם האיסלאם נוראות כל כך ובלתי נתפסות שאתה אומר לעצמך: שפר גורלם של מי שקיבלו כדור בראש ונהרגו מיד. הרי יכולים היו להישרף חיים, או להיאנס באכזריות, או למות לאט לאט מאובדן דם לאחר שאיבריהם נכרתו. והמחשבה הזאת כשלעצמה מעוררת פלצות. איך אפשר לומר על צעירה שנרצחה בירי שהיה לה מזל? מתברר שאפשר.
ולא רק הזוועות בלתי נתפסות. גם המספרים. ביום שישי פורסם כי על פי דוח של יחידת להב 433 במשטרת ישראל, שאחראית על חקירת אירועי 7 באוקטובר (מה שנחשב לתיק החקירה הגדול והמורכב ביותר בתולדות המדינה), מספר הנרצחים במסיבה עומד על 364. עוד 40 נחטפו לעזה. הנה כמה נתונים היסטוריים לשם השוואה: בפרעות קישינב ב-1903, שעליהן כתב ביאליק את "בעיר ההריגה" ו"על השחיטה", נרצחו במשך שלושה ימים 49 יהודים. בטבח חברון בתרפ"ט, שנחשב לאחת מאבני הדרך של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נרצחו 67 יהודים. במסיבת נובה נרצחו 364 בני אדם בתוך שעות ספורות.
אחד המראות שנחרתו בזיכרון הלאומי הוא מראה המכוניות השרופות והמרוסקות לאורך כביש 232. מכוניותיהם של מי שניסו להימלט מזירת הטבח - ומצאו את עצמם במלכודת מוות. בסרטון שהפיץ משרד החוץ רואים את אחת מהן, כשבמושב האחורי שלה שני שלדי אדם מפוחמים. אפשר רק לנסות לדמיין מה עבר עליהם ברגעיהם האחרונים, כשהבינו שמכאן כבר לא יצאו בחיים. כיצד נשמעו צרחות הכאב והאימה שלהם כשהאש החלה לשרוף אותם. כמה סבלו.
ואלה רק שניים מתוך 364.
בשבועות שלאחר הטבח נאספו כל כלי הרכב הפגועים מאזור המסיבה ומיישובי העוטף ורוכזו בשדה פתוח סמוך לאחד ממושבי הנגב המערבי. הייתי שם אתמול. המראה סוריאליסטי: כ-1,000 מכוניות מסודרות שורות שורות, רובן שרופות, אחרות מעוכות או מנוקבות בכדורים. כמה מכלי הרכב הפכו לעיסת ברזל לא מזוהה, כנראה כתוצאה מפגיעת אר-פי-ג'י. אם למלאך המוות היה מגרש חניה - כך הוא היה נראה.
על חלק מכלי הרכב מדבקות של זק"א, המעידות על כך שלא נותרו בהם שרידי אדם. על חלקם עדיין אין מדבקות כאלה. בצד מונח מערום של אופנועים, כנראה של המחבלים. פה ושם קלנועיות מהקיבוצים. על הסוללה בצד מונחת שקית גופות של זק"א. מלאה. גופות שלמות לא נשארו כאן, ואפשר להניח שהיא מלאה בקרעי ריפוד ועוד חפצים מגואלים בדם שיובאו בהמשך לקבורה.
ליד אחת המכוניות הייתה מונחת ערימה של עלוני שבת. לצידה, על הקרקע, ספר תנ"ך. לקחתי את הספר והנחתי אותו על הערימה, שלא יתגולל על האדמה. ואז אני רואה שני גברים באזרחי, חמושים ברובי סער וחבושים בכובעי מצחייה, מסמנים לי לגשת אליהם. מתברר שנכנסתי לשטח צבאי סגור, למרות שאין שום דבר שמעיד על כך: לא שלט, לא גדר, לא מחסום ולא שומר. "אתה מעוכב לחקירה", הודיע לי אחד השוטרים. כשאמרתי לו שאני עיתונאי, הוא סינן: "אתם העיתונאים חושבים שמותר לכם הכל". כשניסיתי להסביר להם שלא היה לי מושג שזהו שטח צבאי סגור, הם הודיעו לי שאם לא אשתוק, יאזקו אותי וייקחו אותי לתחנה. בסוף שיחררו אותי, לא לפני שמחקו את התמונות מהטלפון שלי.
אין בי כעס על השוטרים: סביר להניח שאיבדו חברים, ולא מן הנמנע שהם עצמם השתתפו בלחימה. 56 שוטרים ושוטרות נהרגו באותה שבת, 15 מהם במסיבה ברעים. חלקם נלחמו עד הכדור האחרון כדי להציל אזרחים, אחרים נפלו כבר בתחילת הקרב. ואת זה חייבים לזכור: הטבח במסיבת נובה אינו רק מסכת של זוועה. זהו גם סיפור של גבורה והקרבה.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.11.23
