בעשרות השנים הבאות נביט כנראה לאחור ונבין שהקרבנו את החטופים. הכישלון ותחושת האשמה ירדפו את החברה הישראלית יותר מכל כתם ומלחמה. גורל החטופים יעצב את מי שנהיה, יותר משצלקת הטבח תעצב. פניהם יביטו בנו בכל צומת. ננסה להשתכנע שלא הייתה לנו ברירה - זה שקר, הייתה לנו. יש לנו עדיין.
אנחנו מחזיקים כרגע בידינו הפצועות את חייהם. חלק מהעם כבר מחשיב אותם למתים. הם חיים. אביגיל בת ה־4 שראתה את הוריה נרצחים ונחטפה לבדה; איתן בן ה־12 שנגרר לתוך עזה על אופנוע מול עיני אמו; יפה בת ה־85 ועשרות הקשישים שתלויים בתרופות. 236 נשמות שנבגדו ותינוק שנולד לשבי ממתינים לנו באימה מפלצתית. מי שאומר "לחימה קודמת לעסקה" ומודה שמיטוט חמאס ייקח מעל שנה, משחק בגורלם. עשרות או מאות מהם לא ישרדו או יירצחו כשצה"ל יתקרב אליהם. הנותרים - יהיו צל אדם. ישראל תנצח בעזה, אולי, אבל תפסיד את ישראל. זו תהיה פיסה אפלה בסיפור שיבשיל לאיום קיומי.
מתקפת הטרור לא נגמרה ב־7 באוקטובר, הפיגוע חי כל עוד בני הערובה מוחזקים. סכין הטראומה ממשיכה להעמיק את הצלקת בבשר. אם החטופים יגססו באכזריות, הזעם המפלצתי בתוכנו, מלובה ברגש האשם, יגלגל עשור ושניים של דם שייצאו משליטה. חמאס מבהיר שזו מטרתו - מלחמה של שנים, ותגובה ישראלית שתריח כנכבה ותכריח זירות נוספות להצטרף עם עשרות אלפי טילים בליסטיים מדויקים. במבט ממעוף הציפור, השבועות האחרונים נראים כמערכה ראשונה בסיפור, אנחנו רק בתחילתו. בקבוק הרגשות שלנו נוער כל כך חזק, וכשהפקק ייפתח, נאבד שליטה. ישראל מצידה בונה על הרתעה. גם בצד שלנו יש מי שמפנטז על מלחמת גוג ומגוג שצבאות אלוהים יכריעו. השאלה, איך לא נשחק לידי האופל. חמאס לא חטף את הילדים רק כמגן אנושי וכדי לשחרר אסירים, אלא כדי לפרק אותנו מבפנים. הוא עלול לשאוף להחזיק בהם שנתיים, להפיל עסקאות.
הסברתית, ערכית, אפילו צבאית, ישראל הייתה חייבת להכריז שמטרת המלחמה, העליונה, היא זו האנושית, הבהולה - להחזיר אזרחים שנקטפו מבתיהם. להחזיר, לפני כל יעד אחר. אם להאמין לאמ"ן, חמאס לא היה מסכים לעסקה מהירה, אך הלחימה, בינתיים, הייתה מקדשת את העיקרון שישראל תלך עד קצה העולם להצלת בניה - ההבטחה שבשמה קמה. לקהילה הבינלאומית קשה יותר להתווכח עם מדינה שדורשת להציל את חטופיה. מסר פשוט. בעולם הייתה מתחדדת ההבנה מה נדרש: איום מהדהד על קטאר ודומותיה, שיכפה שחרור מלא. איום אמיתי כזה דורש מוושינגטון מחיר כבד. זה לא קרה. העולם לא מקשר בין בהילות החזרת החטופים לסיכוי למנוע מלחמה כוללת. בעזה ובירושלים, בינתיים, מבוצרים בדעה שאסור להפגין חולשה. ישראל הסכימה לשחרר נשים וקטינים שלא רצחו כי כל הצהרה פומבית אחרת מצידה תתנגש עם המסר "נשמיד את חמאס". המחשבה שנרתיע את סינוואר אם נתנהג כאילו לא בוער לנו להציל חטופים, מופרכת. סינוואר מכיר אותנו. הוא ינצח אם נזנח את מי ששאפנו להיות.
רון לשםרייצ'ל טייןנכון, עסקה שתחזיר ילדים ללא האמהות היא שטנית. ילד שחווה טראומה שואתית, אסור שיחזה בנטישת אמו מאחור. אם ניכנע בפשטות למשחק הפסיכולוגי של סינוואר, נסתכן במדרון חלקלק. אבל שאלת ההתנהלות בצד הישראלי עמוקה פי כמה מסיפור האמהות. מי שסיפרו לנו בעבר איך צה"ל המיט מכת מוות על עיר המנהרות של חמאס המורתע ולפתע בפתיחת המלחמה חשפו שחמאס מבוצר ב־500 ק"מ מטרו עם אספקה לחמישה חודשים, מבטיחים היום שחמאס כבר במצוקה ומאבד שליטה. הם דורשים "מלחמה קודמת לעסקה", ויוצאים נגד המחיר הכבד של ימי ההפוגה שעסקה תדרוש. כשעסקאות יגיעו לאישור מליאת הממשלה, ממתינים שם פירומנים שיילחמו נגדן. ממשלה שתצביע נגד, דמם יהיה על ידה.
הטיפול במשפחות החטופים התחיל ברשלנות מחרידה. בקרוב יהיה גם מי שינסה להפוך אותנו, את המשפחות ואת חברי החטופים, לאויבי העם, כי הזעקה תגבר. כל ישראל חטופה כרגע בעזה. כל עוד לא יחזרו הם, הבית לא ירגיש עוד בית לעולם. אם הפקרנו אותם, חמאס ניצח, ושינה אותנו. האידיאולוגיה שמאחוריו בוודאי לא תיעלם.
רון לשם הוא סופר ויוצר טלוויזיה בינלאומי. בן דודו איתי סבירסקי נחטף מבארי
פורסם לראשונה: 00:00, 20.11.23
