זו הייתה שעת ערב מאוחרת. האוויר סביבנו היה סמיך. כמעט מוצק. מאסון העוטף, מדריכות התמרון שבדרך, מעשן המנגל. עננת ניחוח בשר צלוי עמדה בלב השמיים. רק שלשחר פרידמן היה תקוע ריח אחר באף. של יישובי העוטף. ריח הטבח. לא יעבור לי לעולם, אמר.
הוא עמד שם ליד, הצנחן מגדוד 101. הדליק סיגריות, טעם ממה שעל המנגל, ותיאר. תיאר מראות מ-7 באוקטובר. תיאר לחימה. תיאר תחושות. דיבר על התמרון שאליו ייצא בקרוב. ואז כמו השאיר מילים שאין ברירה אלא לכתוב פה בשביל כולנו. בשביל המשך חיי הארץ הזו. בשביל העתיד שלנו. לא פחות.
משהו מלא גורל כאילו הביא אותו אלינו. הגענו, כמה חברי ילדות מהכדורגל של יום שישי בראשון לציון לאחד מאזורי הכינוס ביישוב בדרום כדי לעשות על האש למילואימניקים של גולני. והוא, סדירניק בחופשת שחרור שהיה באזור הכינוס, כאילו נקלע אלינו.
ליד המנגל התפתחה שיחה שמהסוג שלא שוכחים. פגשנו לוחם שלא שוכחים.
באותה שבת של 7 באוקטובר הפלוגה שלו הוקפצה במסוק לאזור המסיבה ברעים. נעו רגלית, עשו מארבים, נלחמו כל הלילה ליד קיבוץ מפלסים. תוך כדי שחר תיאר איך חיסל מחבל בשישה כדורים. האדם הראשון שהרג. איך הרגשת, שאלתי. "רטט קל בכתף ימין, לא יותר מזה. זה מחבל, אחי, לא יותר".
כשאור ראשון של בוקר שטף את העוטף, הזוועות נחשפו בפניו. זה ישב לו עמוק בראש. הגופות השרופות, האנשים ששרועים, ילדים. "אני מרגיש צמרמורת כשאני מספר", אמר. "קח, לא אכלת כלום", אחד החברים דחף לו עוד פיתה, עם שני קבבים. שחר לקח. הסתכל על הפיתה, לא נגע. הוא נזכר בחילוץ אנשי העוטף מהבתים. תיאר איך נראה מעיניו אובדן האמון. במדינה, במין האנושי. "לא רוצים לפתוח דלת, עושים לך ככה מהחלון", סימן ביד תנועת לא. "תחושה נוראית".
ואז המשיך. התעכב על רסיסי מראות: בירה חצי גמורה בבית מנותץ, מזוודה ליד הדלת של משפחה שעמדה לצאת לחופשה, קפה קר, פייסל סיגריה במאפרה. "ולך אין זמן להיות אנושי לסיטואציה", סיפר, "אפילו סתם להבין כמה זה נורא".
"אין פה אחד שאין לו חבר הרוג"
ואז שחר סיפר על אבדות. מהגדוד, מהבית. שישה חברים שלו נפלו. "פעם ראשונה שראיתי חייל מת", חזר אל מראה משדה הקרב.
"אתה יודע", המשיך, "כשחיילים יוצאים לחופשה, הפנטזיה שלהם זה לאכול שווארמה. שלנו זה ללכת לקברים של החברים שאיבדנו. אבל קודם אנחנו רק רוצים לנקום את נקמתם. זה מה שאנחנו רוצים. אם ייתנו לנו לעשות את העבודה, ניתן פה שקט ל-50 שנה.
"אין פה אחד שאין לו חבר הרוג. המ"פ שלי אמר ביום הראשון למלחמה 'אני מוכן למות'. ואני כמוהו. אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו".
אלה היו דברים שנאמרו בביטחון. ואי-אפשר היה שלא להתעכב עליהם. ולדבר על המדינה, על העם שלנו.
שחר סיפר על הקרבה שלו לדת, הוא אפילו הדריך בבני עקיבא. "כשראיתי את המריבות ביום כיפור האחרון", סיפר, "אמרתי 'אין לי מה לעשות פה'. אבל אני רואה את העם עכשיו, ואני רואה עתיד למדינה שלנו. אני רואה אתכם, שבאתם לכאן היום, אני אומר יש עתיד למדינה. בשביל מדינה כזאת אני מוכן להילחם. אין מדינה כזאת בעולם. אין עוד עם שנראה ככה".
חברים שלי, ששמעו אותו, התרגשו. הצטרפו לשיחה. "אני אקעקע אותך", הבטיח לו אחד מהם, גיא אבני, קצת בצחוק. "כשהוקפצתי לצבא, הייתי בחופשת שחרור. כבר הייתי עם ציוד מזוכה. לא היה לי כלום. אבל כל מה שאנחנו צריכים קיבלנו. יש לי יותר בוקסרים משהיו לי כל החיים שלי. אנשים לא היו מתמודדים בלעדי זה. בלעדי העם החיילים לא היו מתמודדים".
"למה היינו צריכים להגיע למצב הזה בכלל", שאל אותו אבני.
"בלי שואה גם לא הייתה מדינה", השיב. "המלחמה הזאת הצילה אותנו ממלחמת אחים".
אתה יודע, אמרתי לו קודם לכן, הדור שלכם, קצת זלזלנו בו. דור הטיקטוק.
"לכלכו על הדור שלנו", שחר השיב, "אבל יש פה מעשי גבורה. יש לי חבר, עמד בכניסה למיגונית. כל רימון זרק החוצה. זה דור אחר. הוכחנו את עצמנו. ובעתיד נהיה מלומדים יותר, ערכיים יותר".
זה נגמר בפרידה וחיבוק. שחר פרידמן, הלוחם שכמו משום מקום הגיע, היה אחד שנכנס ללב ברגע. והמילים שהשאיר נשארו איתנו. "שחר, תשמור על עצמך", צעק לו דני קרליק, אחד החברים, כשנפרדנו.
עוד משהו אחד: הצוואה.
בגדוד ידעו ששחר וחבריו חוו אובדן. אז העדיפו שלא יהיו חשופים לכאב ששטף מדינה שלמה בתקופה שאחרי 7 באוקטובר. העדיפו שיהיו ממוקדים במשימה. שחר סיפר אז שלקחו מהם טלפונים, איפשרו להם לאיזה שעה ביום. לכן הוא לא לגמרי ידע מה קורה בחוץ.
בתחושה שלו, עם ישראל היה מאוחד כמו אגרוף. לא פחות מזה. "תראה לי אחד שיעז לצפצף היום למישהו בכביש", אמר לי. לא היה לי לב לומר לו שנכון, זה כבר לא אותו עם, אנחנו פי אלף מאוחדים, ונכון, זה מרגש, אבל עדיין לא מספיק. לפחות לא כמו שהוא מדמיין.
בשבילו, לוחם הצנחנים שהיה מוכן למות עבורנו, שלא רק דיבר, אלא גם עשה, אנחנו חייבים להיות אחרים. אפילו לא צפצוף בכביש.
בשביל הצנחן שחר פרידמן, בואו נהיה העם שמת בשבילו.
היו אנשים טובים
תחייכו
תשאפו לגרום לכל אדם בכם יפגוש לחייך גם,
תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר.
דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם
היא היכולת לשמח אדם אחר.
תפתחו אוזניים לצרכיו של הזולת ותפקחו עיניים לצערו.
השתדלו לחייך כמה שיותר גם כשקשה.
שימו לב לאנשים הקטנים הנופלים לנו בזוויות של העין.
תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע בעיקר
טבע ומוזיקה.
והכי חשוב תהיו אנשים טובים בדרככם אל תתנו
לחברה להכתיב לכם מה עושה אתכם אנשים טובים,
פשוט השתדלו כמה שאפשר, וגם כשנופלים דעו כי זאת
הדרך להצלחה במעלה זאת.
תאהבו את עצמכם ואת העולם כאשר תקרינו החוצה
שמחה יווצר לאט לאט מעגל שייצור עולם טוב יותר.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.11.23
