אחד ההבדלים הכואבים בין מלחמת יום הכיפורים למלחמה הנוכחית הוא שאז הייתה כאן ממשלה. קבוצה של שרים שרחשו כבוד מינימלי זה לזה נפגשה יום-יום עם צמרת הצבא וקיבלה החלטות. עיני השרים היו נשואות לראש הממשלה גולדה מאיר, שסמכותה והחוסן הנפשי שלה לא היו שנויים במחלוקת. כאשר שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) התקשו לעמוד בלחץ, הם הוזזו בשקט הצידה. למרות הזעם, למרות החרדה, הלוחמים ומשפחותיהם יכלו להאמין שיש מאחוריהם מנהיגות מתפקדת.
לא זה המצב היום. אחת לכמה ימים מתייצבים בנימין נתניהו, יואב גלנט ובני גנץ לפני המצלמות ומשחקים את תפקידם בהצגה. ראש הממשלה פותח בנאום נמלץ על חיילינו הגיבורים וחטופינו האהובים, נאום שיש בו הכול חוץ מכנות ואינפורמציה. גנץ וגלנט מזנבים אחריו. התלבושת אחידה, שלושה גוונים של שחור, אבל שפת הגוף מלמדת על הפרדה: גלנט וגנץ אחים; נתניהו לא אח. אולי גם זאת הצגה.
הרטוריקה לוחמנית, בעיקר מצד נתניהו וגלנט. היא לוחמנית גם כלפי הממשל האמריקני. הבייס, במידה שנשאר בייס, אוהב שהמנהיג שלו משחק רמבו. המעשים מוגשים בנפרד. כמו בפרשת הסולר, או הסיוע ההומניטרי, או הפעימות. המעשה נשכח. הרטוריקה נשארת.
הכותרת
למה ישראל לא מנתקת את האינטרנט בעזה?
21:11
השבוע ניטש בקבינט המלחמה ויכוח על עסקת החטופים: גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש שב"כ רונן בר מזה - גנץ, גדי איזנקוט ואריה דרעי מזה. הוויכוח לגיטימי. גלנט האמין שעוד כמה ימים של מתקפה קרקעית יקרבו את חמאס להתמוטטות. גנץ ואיזנקוט הביעו ספק. הם הציבו בראש את שחרור החטופים; גלנט והצבא הציבו בראש את הפגיעה בחמאס.
זה לא מה שמספרים לישראלים במסיבות עיתונאים. מספרים להם סיפורים על גם וגם, גם חיסול חמאס וגם עסקה איתו; מספרים להם על קבינט שכולו פה אחד ושחבריו שקועים רק במלחמה, לא בפוליטיקה, כאילו הדבר אפשרי. אף אחד לא מאמין, אבל חלק גדול מהישראלים רוצים שיעבדו עליהם. ככה יותר נוח.
עסקת החטופים מציבה בפני הקבינט מבחן קשה: חייהם של 50 ישראלים, אם יהיו עסקות נוספות אולי יותר, מונחים על הכף. אסור שההכרעה תהיה נגועה באינטרס אישי או פוליטי. מדובר בדיני נפשות. אולי אני חוטא ברגשנות מוגזמת, אבל המחשבה על 40 הילדים שכלואים 45 יום בידי טרוריסטים לא מרפה ממני. גשם כבד יורד: האם הם מוגנים מגשם? האם הם מוגנים משיטפון, מביוב שהוצף? מירי? האם הם אוכלים לשובע? האם הנשים מוגנות? החולים? הקשישים? האם הממשלה שלי, שהפקירה אותם בבתיהם, לא מפקירה אותם שוב לחולי, לסבל, למוות?
כשגולדה נלחמה על החזרת השבויים ממצרים ומסוריה, טרטרה את הנרי קיסינג'ר, את אנואר סאדאת ואת חאפז אל-אסד, האמינו לה למרות מגרעותיה: החיילים הנמקים בשבי העיקו על מצפונה. אינני יודע מה מעיק על מצפונו של נתניהו, אבל הוא חייב להבין שלתפקיד שהוא מתעקש למלא יש מחיר. מאז 7 באוקטובר אין ארוחות חינם.
אין לנו ממשלה במובנים נוספים. להלן דוגמה אחת, מתוך הקרביים של הממשלה הנוכחית: ב-2008 העביר צחי הנגבי, אז ח"כ בסיעת קדימה, את חוק המטה לביטחון לאומי. "החוק החדש מהווה מהפכה של ממש בתחומי החוץ והביטחון", הכריז אז. "הענקת המעמד והכלים למטה לביטחון לאומי תמנע ליקויים ופגמים שנחשפו במלחמת לבנון השנייה".
היומרה הייתה גדולה: לפי החוק, תפקיד המטה הוא "לבחון את תפיסת הביטחון של ישראל ולהציע לה עדכונים, להציג חלופות לגבי נושאים הקשורים בביטחון ולהפעיל את המרכז למשברים לאומיים".
הנגבי, שלא הצליח להיבחר לכנסת ברשימת הליכוד, קיבל בממשלה הנוכחית פיצוי: הוא מכהן כראש המל"ל וכיועץ לביטחון לאומי. עד היום כיהנו בתפקיד הזה אלופים בכירים או ראשי אגפים במוסד. הנגבי הוא הפוליטיקאי הראשון. הוא פוליטיקאי ותיק: מחובר לשררה, מחובר לתקשורת.
עכשיו, בעקבות מחדל 7 באוקטובר והכאוס שבא אחריו, החוק שהנגבי קידם חוזר אליו כבומרנג. הוא יהיה הראשון שיוזמן לוועדת החקירה, אם תהיה כזאת. "הבטחת שתמנע את הליקויים והפגמים ממלחמת לבנון השנייה", יאמר לו יו"ר הוועדה. "תראה לנו בבקשה איפה מנעת; הבטחת לבחון את הקונספציה, להציג חלופות. איפה בחנת, איפה הצגת?". הנגבי יזדקק לעורך דין מיומן.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבצר לו, הוא הפך מאז תחילת המלחמה לדובר בפועל של לשכת ראש הממשלה, המקביל הפוליטי של דובר צה"ל. האם לזה כיוון חוק המטה לביטחון לאומי? לא חושב. מפעם לפעם אני קורא ידיעה מפוקפקת מפי "מקור מדיני בכיר" או מפי "מקור ביטחוני בכיר". לא מדובר בראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון או הרמטכ"ל. האם יכול להיות שהמקור המדיני והמקור הביטחוני הם אותו מקור?
במחשבה שנייה, אם איתמר בן גביר יכול להיות שר לביטחון לאומי - צחי הנגבי יכול להיות ראש המטה לביטחון לאומי. באין ממשלה, כל אחד הוא ממשלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.11.23
