בתוך ים הכותרות המדכאות שהן מנת חלקנו בשבועות האחרונים, צדה את עיני כותרת מייאשת אחת, דווקא במוסף "ממון". "התעוררות בהזמנות מאמזון", בישרה הכותרת, ובכתבה עצמה נכתב: "ההזמנות מעלי אקספרס בקצב של כמעט שגרה".
כולם רוצים לחזור לשגרה המבורכת של לפני השבת השחורה. להיפטר מהחור השחור הזה בבטן, לשכוח את המראות האיומים, לייבש את הדמעות. לחזור להתעסק בשטויות. ומה יותר שטותי מלקנות דברים שלא באמת צריכים באתרי הקניות הענקיים.
זה אולי נראה לכם קטן, אולי נראה לכם מוגזם, אבל החזרה הזאת להתמכרות הלאומית, התמכרות לשופינג ללא הכרה, היא סנונית מדאיגה מאוד בעיניי. סנונית שמצייצת: לא למדנו הרבה.
אחד השבילים שהוליך אותנו לאסון הלאומי שאנחנו חווים הוא האסקפיזם. הרצון לא להיות כאן באמת, לא להתמודד עם האתגרים שלנו, עם האמת שהמתינה לנו כל הזמן מתחת לאדמה ומעבר לגדר: לנצח נאכל חרב.
האסקפיזם הזה התבטא בהתמכרות לקניות, התמכרות לטיסות, התמכרות לכל מה שמשכיח מאיתנו את עצמנו ואת שכנינו. כמו שסיפר ל"ממון" מנכ"ל חברת שילוח טורקית: "אתם קניינים מטורפים. מדינה של 8 מיליון שקונים כמו 80 מיליון". הרצון לשכוח, הדחף לברוח, התבטא בעוד הרבה מאוד תחומים: בחלום הרילוקיישן, בבחירת שמות זרים לילדינו ולעסקינו, בהדחקת האידיאולוגיה של אויבינו והדרתה מתוכניות הלימודים ועוד.
אבל אני חושב שלכולם כבר ברור שאנחנו ניצבים בפני אתגר כלכלי יוצא דופן. העלות הישירה של המלחמה היא מיליארד שקל ביום. את העלות המקיפה של המלחמה פקידי האוצר עדיין מחשבים, ומוקדם להעריך עד כמה עמוק יהיה הבור. אבל לפי כל ההערכות אנחנו נשלם על 7 באוקטובר מאות מיליארדי שקלים, לאורך הרבה מאוד שנים.
אם אנחנו רוצים לשקם את המדינה שלנו, ולא רק לשקם אותה אלא לבנות אותה מחדש חזקה יותר, נחושה יותר, מפוכחת יותר, מלוכדת יותר, רואה רחוק הרבה יותר, עלינו לזנוח הרגלים ישנים, לחזק את העסקים שלנו, את האנשים שלנו, להשקיע במה שחשוב, להשאיר את הכסף כאן.
עלינו לטוס פחות לבטן־גב בתאילנד, פחות הכל כלול ביוון, פחות דיוטי. במקום זאת עלינו לטייל יותר בארץ, בגליל או במדבר. להיזכר כמה יפה היא ישראל. עלינו לעשות פחות שופינג. לא לרדוף אחרי קולקציה, לא לקנות דברים שיישכחו בארון. להשאיל יותר, למחזר יותר. במקום זבל זול מסין לקנות יותר כחול־לבן.
עלינו לצאת פחות לרילוקיישן. לא לחשוב שיוסטון עדיפה על הרצליה, שברלין עדיפה על שדרות. להתעורר ולהבין שאף אחד לא מחכה לנו בסן־פרנסיסקו על המים, שאירופה הייתה, ותהיה, מקום אפל ליהודים. לא לשלם מסים למדינות אחרות, להשאיר את הכסף שלנו כאן, שיעבוד רק עבורנו.
עלינו להפסיק לייבא עגבניות מטורקיה. לא לשתות חלב פולני, לא להעדיף זיתים מספרד. ואם חסר איזה פרי על המדף, לא נורא, לכל דבר יש תחליף. עלינו לחזור לחקלאות העברית, לעבוד את אדמת המולדת, להרגיש אותה שוב בידיים.
עלינו להפסיק לרדוף אחרי תאגידים בינלאומיים, אחרי משכורת מנופחת בדולרים. עלינו להבין מחדש שכשאנחנו עוזרים לקהילתנו, אנחנו מתקדמים. נחזור לעבוד בבתי החולים הציבוריים שלנו, נחזור לתכנת קודים מתקדמים עבור חברות כחול־לבן, עבור השירותים הציבוריים שלנו, עבור מערכת הביטחון שלנו.
עלינו להפסיק להאדיר שטחיות. לא למחוא כפיים לכסף. אקזיט לא חייב להיות ה־מדד להצלחה. לא נשתחווה בפני קוביות בבטן או שפתיים נפוחות. עלינו להחליף את אושיות הטיקטוק באושיות הקרב, להיפרד מגיבורי מקלדת, לפנות מקום לגיבורי הנתינה.
עלינו לחקות פחות את הגויים. לא לשאת אליהם את עינינו, לא להביט בהם בקנאה. לשוב לתת שמות בעברית לילדינו, לעסקינו, למוצרינו. לחזור לספרים שלנו, לאמותינו ולאבותינו. עלינו לחזור לאהוב את עצמנו, להפסיק לחפש אהבה אצל מי ששונא אותנו.
עם כמה שקשה לראות עכשיו מבעד למסך הדמעות, ב־7 באוקטובר התחלנו שוב לשעוט קדימה. זה יהיה קשה. זה יהיה ארוך, זה יהיה יקר. אבל ישראל תקום על הרגליים. אנחנו בני 75, אבל אנחנו מתחילים מחדש. אנחנו הולכים להקים את המדינה שלנו שוב, מפוכחת יותר, מלוכדת יותר, בטוחה יותר, חזקה יותר. אנחנו החלוצים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.23
