יותר משישה שבועות חלפו מאז 7 באוקטובר, וגם במרחק הזמן אין לנו עדיין אומדן מדויק של היקף הזוועות. "זאת לא סיטואציה רגילה", הדגישה יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית. "היקף וכמות הפשעים, הפצועים, הנעדרים, החטופים והנרצחים הוא כזה שלא הכרנו".
באירוע כזה, היא הסבירה, יש קושי בתיעוד. "אנחנו חודש וחצי אחרי, אבל עדיין בתחילתו של התהליך. זה אבסורד, אבל זה רק משקף את גודל האירוע הזה. יש פה כמות אסטרונומית של עדים, צילומים, אנשי מקצוע שנכנסו לשטח ומסמכים. כמדינה לא טיפלנו באירוע בסדר גודל כזה בעבר".
בנוסף לטבח, להתעללות הנוראית, לחטיפות ולפוגרום הבלתי נתפס, אנחנו יודעים היום להגיד שמחבלי חמאס אנסו את קורבנותיהם, אבל אנחנו עדיין רחוקים מלהבין את סדר הגודל של התופעה. "הייתה פגיעה מינית. נפגעו גם נשים וגם גברים, ורוב מי שנפגע מינית לא שרד", הבהירה שרר. "חשוב להגיד שבאירועים כאלה שכל כך הרבה נשים נרצחו ונהרגו, ואני אומרת את זה בכאב, אנחנו לא נדע לעולם מה היה ההיקף המדויק של הנשים שנאנסו".
הכותרת
המסרים השקטים של מוחמד בן סלמאן
21:52
פשע נגד האנושות
ד"ר גל הרמט, חוקרת שעוסקת בנשים, שלום וביטחון, הבהירה: "אונס הוא פשע נגד האנושות בדין הבינלאומי. יש לנו תיעודים של אלפי שנים של שימוש באונס ככלי מלחמה, של הפיכתו של גוף האישה לשדה קרב כדי לנקום באומה ולפגוע בטוהר הלאומי. בגלל זה בדין הבינלאומי כל כך חשוב לראות את זה כנשק ופשע נגד האנושות".
בשבועות האחרונים הוקמה נציבות אזרחית של אקדמאיות, משפטניות ומומחיות בתחום על מנת לתעד את פשעי המלחמה המגדריים שהתרחשו ב-7 באוקטובר. טל הוכמן, מנהלת קשרי ממשל בשדולת הנשים, אמרה: "אנחנו יוצרות ארכיון של עדויות מסרטונים, עדויות ראייה, שמיעה, עדויות של אנשי מקצוע כמו זק"א או אנשים שאספו ראיות פורנזיות. יש לנו גם חומרים שאנחנו משתמשות בהם מחקירות המחבלים ומהמצלמות שלהם, וסרטונים של הזירה שצולמו על ידי אנשי מקצוע. לאט לאט אנחנו בונות את התמונה הקשה של הכמות והברוטליות של פשעי המלחמה המגדריים".
"הדבר הכי בולט שעולה מהחומרים שאנחנו אוספות הוא שהתקיפות המיניות לא היו משהו ספורדי של השוליים של התקיפה, אלא חלק מהמשימה שאליה המחבלים נשלחו, ושהם באמת השתמשו בכלי הזה כטקטיקה, כאמצעי לחימה", הסבירה הוכמן. "אנחנו סבורות שלא סתם רוב קורבנות התקיפה המינית אינן בחיים יותר. זה היה ממש אמצעי להשמדת ראיות, לרצוח אותן לפני או אחרי התקיפה המינית. זה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירות. זה מזכיר מלחמות במדינות שחשבנו שמאוד רחוקות מאיתנו, ומסתבר שממש לא. אנחנו מבינות שהיה שם את כל קשת של הפגיעות: אונס, אונס קבוצתי, השחטה של גוף, ביזוי. גם ברמת ההתעללות של בני משפחה שנאלצו לצפות בעינוי אחד של השני. ובכל זאת בעולם מעיזים להגיד שאנחנו ממציאים, או שאין עדויות".
שתיקה רועמת
ככל שמצטברות העדויות, ההיעדר של ביקורת נוקבת מארגוני זכויות האדם הבינלאומיים הופך צורם יותר ויותר. "אחרי ההצהרה של UN Woman בתחילת המלחמה, שבה לא היה שום אזכור של פשעי המלחמה המגדריים, כתבנו להן מכתב שעליו היו חתומים יותר מ-150 ארגונים מהארץ והעולם שעוסקים בזכויות נשים ובו דרשנו שיכירו בפשעים ויפעלו לשחרור החטופות והחטופים", אמרה הוכמן. "זה היה ב-26 באוקטובר, ושלחנו אותו פעמיים. עד היום לא קיבלנו תשובה".
"אנחנו נתקלות בשתיקה רועמת", היא הוסיפה. "אלו גופים עם מוניטין בינלאומי מאוד חזק, וכשאנחנו רואות את האמירות מסביב לעולם שלא מאמינים לנו, יש משמעות אדירה שארגונים כאלה ייתנו לזה במה. במקביל אנחנו צריכות אותם איתנו. יש פה שאלות של איך מעמידים את האנשים האלה לדין, ובמקום שהעולם יישב מהצד הגיע הזמן שהוא ייכנס לבוץ וילמד אותנו מהידע שנאסף בנושא מה עושים במצבים האלה.
"אני חושבת שזה מחזיר אותנו לעידן של לפני MeToo, והקהילה הפמיניסטית ממש שבורה מהסיפור הזה. אנחנו מרגישות שהיינו שם כשביטלו את זכות ההפלה בארה"ב או בפולין, וכשגינינו את הרצח בעקבות הורדת החיג'אב באיראן, ואז פתאום כשזה הגיע אלינו - הפנו לנו את הגב".
אני (לא) מאמינה לך
לדבריה של אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אנחנו עומדים מול קונפליקט בין צורכי הפרט לצרכים הלאומיים. "במרכזי הסיוע יודעים על מקרים של נשים ששרדו את הזוועות", אמרה. "הן צריכות לקבל טיפול ולהחליט איך הן מתמודדות עם מה שהן עברו. צורכי הפרט הם מאוד ברורים: שיקום והתמודדות עם טראומה. ומהצד השני, יש את המדינה שעברה טבח סאדיסטי שלא נודע כמותו, וההסברה הישראלית צריכה את האינפורמציה. מי ששרדו את התופת צריכות קודם כל לדאוג לשלמות הנפש שלהן, ואת נקודת המוצא הזו מנצלים ארגונים שקוראים לעצמם ארגוני זכויות אדם".
"העולם שותק, העולם לא מגנה, העולם לא אמפתי", היא הוסיפה. "תנועת 'אני מאמינה לך' קמה על תשתיות של הבנה שאלימות מינית ואלימות נגד נשים היא תופעה שלא תמיד אפשר לראות או להוכיח אותה, זה חלק מהאחווה העולמית של נשים. והדבר הזה נמחק על בסיס פוליטיקה בזויה ואנטישמיות".
עו"ד איילת רזין בית-אור, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה, אמרה: "מול התקיפה המינית הכי אלימה ורחבה בהיסטוריה הקרובה, משגשגת תעשיית השתקה וגזלייטינג, המנוהלת על ידי גופים שחרטו על דגלם הגנה על נשים. הקבוצה הזו לא הסתפקה בהתעלמות מהאסון, אלא אדרבה, פועלת באופן אקטיבי כדי להטיל ספק בעובדות.
"השתיקה של ארגוני הנשים ושל הגופים הבינלאומיים המופקדים על זכויות נשים והעמדה הלעומתית שלהם - על גופתן הטבוחה או גופן המדמם של האחיות שלנו - הן סטירת לחי, אבל גם קריאה לפעולה. אנחנו נעשה הכול כדי שקולן יישמע: קולן של נשות ישראל, הנפגעות, הנרצחות, הפגועות בגוף או בנפש, החטופות על ידי סאדיסטים ואיננו יודעים מה אירע להן ומה מצבן כעת, הנשים שאיבדו ילדים והורים, כל הנשים הערות בלילות שחוות על גופן ונפשן את מוראות השבת, והילדות שילדותן הופקעה מהן ב-7 באוקטובר".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.23
