ההתרגשות בבית משפחת סעד בכפר יאנוח שבגליל, לקראת שבת, 7 באוקטובר, הייתה גבוהה מאוד. האב, סא"ל עלים סעד, סגן מפקד חטיבה 300, עמד בפני חופשת שחרור וזאת הייתה צריכה להיות השבת האחרונה שלו בצה"ל. אשתו מונא והילדים, כבר לא יכלו לחכות לחזרה של האבא הביתה אחרי שנים בשירות קרבי. הוא אפילו נרשם לקורס טבחות כהצהרת כוונות: לבשל להם סוף־סוף בכל יום ארוחת צהריים חמה של אבא. אלא שאז פרצה המלחמה, וביום שני, 9 באוקטובר, עלים נהרג בקרב מול מחבלים שחדרו לגבול לבנון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בית המשפחה ביאנוח, שהיה תמיד שוקק חיים, מסיבות משפחתיות וצחוקים, מכוסה כעת בעננה של אבל. הנוכחים כולם לובשים שחור, וביניהם יושבת מונא, האלמנה הטרייה, שמעידה על עצמה שהיא עוד לא לגמרי מעכלת את האובדן הכבד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היא ועלים מכירים מאז ומתמיד. שניהם מאותה משפחה. האהבה ניצתה ביניהם בשנות התיכון והייתה עמוקה וקרובה. כשהיה כבר בשנה השנייה ללימודי מדעי המחשב, אחרי שהתחתנו, החליט עלים לשנות כיוון ולחזור לשרת בקבע בגדוד חרב שהיה אז הגדוד הדרוזי. מונא לא התנגדה. "זאת הייתה החלטה לא קלה", היא מספרת, "אבל זה מה שהוא אוהב וזה מה שהוא רצה - קריירה צבאית".
שנתיים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה מאיה, כיום תלמידת י"ב, ואז התחילה השגרה יוצאת הדופן של המשפחה. משפחה מגויסת.
"הילדים נולדו לתוך סיטואציה שעלים לא בבית", אומרת מונא, והדמעות לא מפסיקות לרדת מעיניה. "גידלתי אותם לבד כמעט. הוא היה מגיע רק אחת לשבועיים. היינו נוסעים אליו לסגור שבתות בדרום, בצפון, בכל מקום. רק שנהיה יחד עם הילדים. זה היה לו חשוב".
7 צפייה בגלריה
''אמרו בחדשות שהיה אירוע חדירת מחבלים וישר ידעתי''. מונא, אלמנתו של עלים סעד ז''ל
(צילום: אלעד גרשגורן)
ואז הגיעה השבת השחורה. אדם, הבן הצעיר, ומונא נסעו לבלות עם עלים את השבת בחטיבה, שבת אחרונה לפני שהוא משתחרר מהצבא ללימודים. "הבנות אמרו: 'אבא, נתחיל לראות אותך מלא בבית, אז אין צורך להגיע'".
גם מונא כבר יכלה להריח את השחרור ואת החיים בנחת בבית. "אספתי את כל החפצים של עלים מהמגורים שלו בחטיבה והכנתי בקרטונים את הדברים לאיסוף לבית כי הרגע הזה הגיע וכעת הוא יהיה איתנו כל הזמן אחרי כל כך הרבה שנים של היעדרויות ודאגות. הייתי בשיא האושר שלי".
בערב ערכו לו החברים בחטיבה ארוחה חגיגית. חברו רס"ל ג'ואד עאמר, שכעבור יומיים ייהרג גם הוא באותה תקרית יחד עם עלים, בירך אותו ואמר: "זאת השבת האחרונה של הסמח"ט שלנו, תאחלו לו כולם בהצלחה בלימודים ובאזרחות". החיוכים והאושר החזיקו עד ליום שני, ואז נמחקו ברגע אחד.
בבוקר השבת השחורה התעוררו מונא ועלים בבסיס ויצאו לריצה. שניהם חובבי ספורט, ומונא היא מדריכת חדר כושר ובעלת סטודיו בכפר. הם יצאו לדרך בחמש וחצי בבוקר. התוכנית הייתה להשלים 30 קילומטרים של ריצה, כחלק מההכנות למרתון טבריה אליו נרשמו יחד.
אחרי כמה קילומטרים, הטלפון של עלים התחיל לצלצל בלי הפסקה. המלחמה פרצה. השניים הסתובבו והוא שלח את מונא בחזרה הביתה ויצא בעצמו לחמ"ל כדי להקפיץ את החטיבה.
"בדרך ג'ואד ז"ל כל הזמן הרגיע אותי, ואמר שהמלחמה היא בדרום ולא בצפון והכול יהיה בסדר", מספרת מונא. כשהגיעה הביתה, הילדים לא היו רגועים. "הבת הקטנה שלי אמרה 'אמא, זה מפחיד, אני חוששת שיקרה משהו לאבא'. הרגעתי אותה וגם עלים התקשר והרגיע אותנו כל הזמן".
הם עקבו בדאגה אחרי הדיווחים מהדרום, עד שביום שני ניחתה גם עליהם המכה.
"כמה דקות לפני האירוע הייתה לנו שיחת וידאו עם הילדים. עלים אמר לנו, 'אל תפחדו, הכול בסדר, אני שומר עליכם'. ואז אמרו בחדשות שהיה אירוע חדירת מחבלים לצפון וישר הבנתי שזה עלים, כי עלים תמיד היה ראשון באירועים מהסוג הזה", אומרת מונא ופורצת בבכי.
היא התקשרה אליו פעם אחר פעם, וכשלא הייתה תשובה ניסתה להשיג גם חברים שלו ולוחמים ששירתו איתו. איש לא ענה לה. כעבור שעתיים נאמר לה שעלים נפצע, אבל התקווה שהייתה לה התבדתה.
"באירוע עצמו עלים זינק ראשון בגזרה", היא מספרת, "היו שם גם לוחמים קרובי משפחתו, ששמעו בקשר שהסמח"ט הגיע ונפצע. היה שם גשש מבוגר שאיבד את אחיין שלו, ועלים אמר לו - 'תישאר כאן, אני אכנס ראשון, כי האובדן שלך טרי מדי'. והוא כנראה לא הבין שהוא מקריב את עצמו מול מחבלים. הוא עשה מה שמפקד אמור לעשות. עלים בגופו מנע טבח בעראמשה ובאדמית".
בית המשפחה מתמלא במנחמים שמספרים עוד ועוד סיפורי גבורה על עלים, על אומץ ליבו ועל הצניעות שלו. "אני רגילה להיעדרויות שלו מהבית", אומרת מונא, "אבל זה קשה. אני מנסה לעכל את הסיטואציה".
הדיון המחודש הסוער שהתעורר בעקבות מותם של שישה מבני העדה במלחמת חרבות ברזל לא פוסח על בית משפחת סעד. המסר של מונא חד־משמעי וברור: "אני מבקשת שחוק הלאום יתוקן למען עלים ולמען כל חללי העדה הדרוזית הגיבורים, עכשיו. במהלך המלחמה ולא בסוף המלחמה. הוא אמר לי פעם: 'כשאפשוט את המדים אהיה כנראה אזרח סוג ב''. זה הכעיס אותו. אני מקווה שבממשלה יתעשתו ויבינו שאנחנו אזרחים ישראלים שרוצים להיות שווים בין שווים ולא רק במוות".
לא רחוק מביתו של סא"ל עלים ז"ל מתגוררת משפחתו של סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, עוד גיבור שבלט באומץ ליבו ותעוזתו בקרבות בארי ב־7 באוקטובר, שם חיסל עשרות מחבלים. חבקה נכנס לרצועת עזה במסגרת התמרון הקרקעי ובתחילת החודש נפל בקרב בצפון הרצועה. חבקה, שתמיד היה ראשון להסתער, הפך מיד לסמל של נתינה ואומץ. "מורשת הקרב של סלמאן נכתבה עוד ביום הראשון של הלחימה, כמפקד שהאמין בצדקת הדרך", ספד לו ראש העדה הדרוזית, השייח’ מואפק טריף.
ערין חבקה, אלמנתו הטרייה של סלמאן ואם בנו הפעוט, מסרבת עדיין לקבל את העובדה שהוא איננו. "לא ציפיתי לכל זה", היא אומרת בדמעות ובלב שבור. "הוא מאוד אהב את העבודה שלו, את הצבא, את החיילים. היו לי פחדים אחרי 7 באוקטובר, הרבה חששות התעוררו. כל מה שקרה אחרי זה לא מנחם אותי. אני יודעת שהוא היה גיבור, גיבור אמיתי. הוא איש חכם מאוד, הכול אצלו מתוקתק. אין דומה לו. הוא תמיד אמר לי: 'כל עוד אני חי לא יחסר לך דבר', הוא היה מורעל על הצבא וזו הייתה האהבה שלו".
לסלמאן וערין נולד בן לפני שנתיים וחצי וגם הוא מתחיל להרגיש את חסרונו של אביו. "אתמול הוא שאל אותי כמה פעמים 'איפה אבא?' אני מנסה להסתיר ממנו את הדמעות אבל אי־אפשר. לפעמים אני לא יכולה, אני בוכה מולו כי אני נשברת".
7 צפייה בגלריה
''מנסה להסתיר מהילד את הדמעות, אבל נשברת''. ערין, אלמנתו של סלמאן חבקה ז"ל
(צילום: אלעד גרשגורן)
בית הוריו של חבקה ביאנוח הומה אדם כל השבוע, וקבוצות מנחמים מגיעות מכל הארץ. האבא עימאד והאם מוואהב מקבלים את הבאים ומספרים בגאווה על הבן שנפל. "לא ישנתי טוב מאז 7 באוקטובר. הרגשתי שהוא לא בסדר. בתוך ליבי הרגשתי שסלמאן במצוקה", אומרת מוואהב, "אבל כל הזמן הרגיעו אותי. אמרו לי - הוא גיבור, אל תדאגי".
הפגישה האחרונה שלהם הייתה ב־29 באוקטובר. "נסענו לבקר אותו באופקים. הוא לא אמר לי שייכנס לתוך עזה. אמר לי, 'אמא, אני כאן בעוטף, שומר על החיילים שלי, אל תדאגי, הכול יהיה בסדר'. זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו".
ערין, אלמנתו של סלמאן חבקה: "הוא מאוד אהב את העבודה שלו, את הצבא, את החיילים. אני יודעת שהוא היה גיבור אמיתי. אין דומה לו. הוא תמיד אמר לי: 'כל עוד אני חי לא יחסר לך דבר', הוא היה מורעל על הצבא וזו הייתה האהבה שלו"
"איך שסלמאן נכנס לבארי זה היה מתבקש וצעד חכם להצלת הקיבוץ שנחרב", אומר האב עימאד, שמספר על החלטת בנו להיכנס לקיבוץ בלי לחכות להובלה של הטנקים. "אני שומע מהמנחמים שהגיעו כמה שזה הרגיע אותם שהוא נכנס עם הזחלים של הטנק. הקולות האלה הרגיעו את בני הערובה שהיו והפחידו את מחבלי חמאס. זה חסך זמן והציל נפשות. אני כל כך גאה בו".
מלבד עלים סעד וסלמאן חבקה ז"ל, השכנים מהכפר יאנוח, העדה הדרוזית איבדה עוד ארבעה חללים בסבב הלחימה האחרון. אובדן עצום ביחס לחלקם באוכלוסייה.
רס"ל ג'ואד עאמר, 23, מחורפיש, נהרג כאמור יחד עם עלים בהיתקלות עם מחבלים שחדרו מגבול לבנון. סמ"ר דניאל ראשד, 19, משפרעם, לוחם בגדוד 13 של גולני, נפל בשבת השחורה. הוא התעקש להתגייס לגולני כמו רוב בני משפחתו ששירתו בחטיבה.
סמ"ר עדי מאלכ חרב, מבית ג'ן, לוחם בסיירת נח"ל, נפל בקרב ברצועת עזה, חמישה ימים לפני יום הולדתו ה־20. חרב היה בוגר "הכפר הירוק" וחיכה מאוד להיכנס לעזה אחרי 7 באוקטובר. "הוא הרגיש שכל מה שהוא עבר בצבא עד לרגע הזה היה הכנה להציל את המדינה", סיפר אחיו.
הלוחם השישי שנפל ברצועה הוא רס"ן ג'מאל עבאס, 23, מפקיעין, מ"פ בגדוד 101 של הצנחנים. עבאס, דור שלישי למשפחת לוחמים דרוזים, למד בפנימייה הצבאית בחיפה ונפל בקרב ברצועה. תוך כדי הלחימה, הצליחו בני משפחתו, אביו - אל"מ במילואים ענן, ואחיו - סרן במילואים גדעון, לתפוס את ג’מאל לשיחה בקשר, שלבסוף הפכה לשיחתם האחרונה עימו. השיחה הוקלטה ותומללה:
"ענן (אביו של ג’מאל): קודקוד, מאבא
ג'מאל: המשך
ענן: קודקוד מאבא וגדעון, מוסרים לך ד״ש חם־חם. קודקוד, אתם חוד החנית של הלוחמים. תשמרו על עצמכם, תכו בחמאס, תשמידו אותם. תלחמו בתעוזה, בתבונה, ובחוכמה ותגבו מחיר מהאויב. תישארו כמה שצריך בפנים, ועד הניצחון. מתגעגעים מאוד ואוהבים. תחזרו בשלום. תומכים בכם מפיקוד הצפון ומהמשפחה. תשמרו על עצמכם, תחזרו בשלום, ונתראה.
ג'מאל: תודה רבה.
ענן: תודה־תודה, תשמור על עצמך ונהיה בקשר.
ג'מאל: אין בעיה, אבא יקר... מזל טוב על הדרגה!
גדעון (אחיו של ג’מאל): קודקוד, מאחל לך הצלחה רבה. מתגעגע אליך, אוהב אותך, מחכה שתחזור, עד הניצחון אחי...
ג'מאל: בעזרת השם גדעון, גם אתה מברוק על הדרגה.
גדעון: תודה קודקוד".
7 צפייה בגלריה
ג’מאל עבאס ז''ל (משמאל) מניף את דגל העדה הדרוזית בתוך רצועת עזה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
כעבור ימים ספורים, בהלוויה של ג'מאל, ספד לו אביו: "קודקוד כאן אבא, אני מצדיע לך אבא, אני מצדיע, מצדיע, תנוח על משכבך בשלום יהי זכרך ברוך לעד בן יקר. אנחנו אוהבים מאוד, לך לשלום. אלה הם החיים. תודה לאל, תודה לכולם".
סבו של ג'מאל, אל"מ במיל' גדעון עבאס, בן ה־85, זעק בהלוויה: "אני מתבייש בכל החוקים הגזעניים במדינה, אנחנו שותפי גורל לא מהיום, הגיע הזמן שתסתכלו עלינו בגובה העיניים".
חמש שנים חלפו מאז שנחקק חוק הלאום, תחת מחאה של העדה הדרוזית שנפגעה עמוקות מחקיקתו. המחיר הכבד שמשלמים הלוחמים הדרוזים ומשפחותיהם הציף מחדש את המחאה, שהפעם זוכה לתמיכה גם מצד ח"כים ופעילים שהיו בעד החוק בעבר. מלחמת חרבות ברזל, אומרים בעדה, היא הזדמנות למפנה ביחס לדרוזים, שאינם מערערים על יהדותה של המדינה ובסך הכול דורשים שוויון. בדיוק כמו בשדה הקרב.
הסוגיה השנייה שבוערת בימים אלה היא משבר התכנון והבנייה והצורך להסדיר ולמצוא פתרונות לטווח ארוך.
"אצלנו בכפר ישנם הרבה קנסות לאורך השנים האחרונות", מספר רמי סעד, בן דודו של עלים ז"ל, איש הייטק המתגורר גם הוא ביאנוח. "אני לפני 20 שנה קיבלתי קנס על סך 40 אלף שקל, כנ"ל דודים שלי שבנו לידי. בגלל הקשיים והחסמים הרבים שוועדות התכנון והמינהל שמו בפנינו לקח לנו עשר שנים לסיים את התוכנית המפורטת. זו תופעה כללית בכל הכפרים הדרוזיים. אני יודע כיום על מספר רב של צעירים בכפר, ביניהם קצינים ואנשי ביטחון, שכמוני חטפו קנסות בעשרות אלפי שקלים ואפילו במאות ועד היום הם לא מצליחים להוציא היתר בנייה חוקי בגלל החסמים והקשיים הבירוקרטיים שהציבה המדינה".
לדבריו, לא רק שאין פתרונות אלא יש גם החמרה. "נוצר מצב שאנשים מתייאשים וכבר לא מאמינים שיצליחו לקבל היתר בנייה וסוג של משלימים עם זה וכך הבעיה הולכת ומתרחבת במקום שתתכנס ותיפתר. יש כאוס ותסכול רב של האוכלוסייה, וחוסר אמון טוטאלי בפתרון הבעיה. עד שלא יהיו צעדים דרסטיים ופרקטיים בשטח כמו הסדרה, או בניית יישוב חדש, ימשיכו התסכול, הייאוש וחוסר האמון במדינה מצידם של הצעירים הדרוזים".
ממרפסת בית משפחת חבקה האבלה ניתן לראות את היישוב השכן כפר ורדים. "תסתכלי כמה הרחבות כבר יש שם", מצביע האב עימאד. "אני לא יודע איפה הבן הקטן שלי יגור. חנקו אותנו עם חוסר התכנון והבנייה". אחד המנחמים, קרוב משפחה של סלמאן, מספר מבלי לציין את שמו: "אני קצין בקבע. בניתי לא חוקי כי לא היה לי איפה לגור באדמה פרטית של הוריי וקיבלתי קנסות. יום אחד הייתי במלחמה, ביום השני הופעתי מול בית משפט כעבריין בעל כורחי. יש יותר אבסורד מזה?"
מונא, אלמנתו של עלים סעד: "אני מבקשת שחוק הלאום יתוקן למען עלים, ולמען כל חללי העדה הדרוזית הגיבורים, עכשיו. במהלך המלחמה ולא בסוף המלחמה. הוא אמר לי פעם: 'כשאפשוט את המדים אהיה כנראה אזרח סוג ב''. זה הכעיס אותו"
ראיד שנאן, מנכ"ל המועצה הדתית הדרוזית, מעריך כי קרוב לשליש מבתי האב ביישובים הדרוזיים הם ללא היתר בנייה. "כנגד אלפים מתוכם יש צווי הריסה וקנסות שהוצאו במרוצת השנים. מאז חקיקת חוק קמיניץ, למעלה מאלף בתים בסכנת צווי הריסה וקנסות מינהליים".
מג'ד מולא, אדריכל ומהנדס בוועדה לתכנון ובנייה שפלת הגליל מאז 2009, יועץ משרד השיכון להרחבות ותכנון מפורט במגזרים הדרוזי והצ'רקסי, מסביר כי מצוקת הדיור נובעת מהפער בין ההיצע לביקוש ליחידות דיור במגזר. לדבריו, "מדובר בסדר גודל המחייב מתן מענה מיידי ודחוף. ניתן להסדיר את המצוקה הזו, מדובר בהחלטה בדרגים הגבוהים בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות".
איך נקודת הזינוק של התכנון בכפרים הדרוזיים שונה ביישובים יהודיים?
"אין מה להשוות. הפערים הם גדולים למדי. הנקודה המרכזית היא שביישובים הדרוזיים התכנון הוא בקרקעות פרטיות לעומת התכנון ביישובים היהודיים על קרקעות מדינה. תכנון על קרקע מדינה מהיר יותר, ואין צורך בכל השלבים שמיושמים בתכנון בקרקע פרטית. תכנון מתחם בקרקע מדינה יכול להסתיים בשנתיים לכל היותר, לעומת תכנון בקרקע פרטית שיכול להתארך לשנים רבות ואף לא להסתיים לעולם".
אתה רואה פתרון למצוקה הזו?
"הפתרון בעיקר בידי מקבלי ההחלטות. ראינו, בתקופת הקורונה וכעת, בזמן המלחמה, איך מתאימים את התקנות ומחוקקים חוקים למתן מענה נכון ומהיר למצבים כאלה. כך גם ניתן לחוקק חוקים ותקנות שייתנו מענה למצוקת הדיור במגזר הדרוזי. המצוקה הקיימת היא לא גזירה משמיים וניתן לטפל בה באופן הנכון והיעיל ביותר. מדובר בכמה כפרים בודדים בארץ שהטיפול בהם לא מצריך השקעה ומשאבים שהמדינה לא יכולה לעמוד בהם".
בין אישורי בנייה להלוויות, העדה הדרוזית כואבת מאי פעם. מלחמת חרבות ברזל הציפה את כל המתח שבין מסירות למדינה לבין תחושת אזרחות סוג ב'.
לדברי עימאד חבקה, "אנחנו אוהבים את המדינה וככה אנחנו מגדלים את ילדינו. חבל שיש חוקים גזעניים שלא מיטיבים איתנו. זה מתסכל ונילחם בשביל שייעשה צדק".
משפחת חבקה, הם מדגישים, היא לא משפחה פוליטית. "דאגתי לחנך את ילדיי ואת ילדי הכפר כמורה מחנך בחטיבת הביניים, אבל מעבר לזה לא היו בבית שיחות פוליטיות", מספר עימאד, "בטוח לסלמאן היה מה להגיד על חוק הלאום, אבל הוא היה שקוע בעשייה שלו, היווה השראה לצעירים אחרים להתגייס לצה"ל לעשות שירות משמעותי, לכוון אותם לשריון, זה מה שעניין אותו".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
