"בשנת 2009 הלכתי לאוהל המחאה של משפחת שליט בירושלים", רייצ'ל גולדברג־פולין אומרת, "זוכרים את התקופה שבה משפחת שליט חיה באוהל? הרגשתי כל כך נורא בשבילם שהחלטתי ללכת להביע תמיכה. זה היה שלב שבו האוהל היה כמעט ריק. היו שם רק שני ההורים, האח, ועוד בן אדם אחד. ניגשתי לנועם, אבא של גלעד, התיישבתי לידו. התכוונתי לפתוח את הפה שלי ולהגיד לו משהו, כשפתאום משום מקום מצאתי את עצמי פורצת בבכי גדול. הבכי שלי נהיה כל כך חסר שליטה והיסטרי, שבשלב מסוים הוא התחיל ללטף לי את הגב ולנחם אותי. ואני חושבת לעצמי, 'את כזאת אסהול, הגעת לפה לעודד אותו, ובסוף האבא הזה שנמצא בגיהינום, הוא זה שצריך לנחם אותך?'".
אוי.
"עד היום זה נחשב אצלנו במשפחה לאחד מהכישלונות הכי אפיים שלי. כשעזבתי את האוהל ניסיתי לנתח עם עצמי מה קרה שם. רק כשחזרתי לבית שלנו בירושלים, פתאום הבנתי למה התנהגתי ככה. כשנכנסתי לאוהל, ראיתי את אמא של גלעד יושבת בפינה, והיא פשוט נראתה כמו הסיוט הכי גרוע שלי. זה היה כל כך מפחיד לראות אמא במצב כזה ולדמיין מה אני הייתי מרגישה במקומה, שפרצתי בבכי ולא הפסקתי לבכות".
ועכשיו כשהבן שלך הירש בעצמו חטוף?
"היום כשאני בעצמי במצב הזה, אני מגלה שלהמון אנשים קשה לתקשר איתי. אני כבר לא כל כך בן אדם אמיתי בשבילם. הם מפחדים להסתכל עליי כי אני נראית כמו הסיוט הכי גדול שלהם. האמא שהדבר הזה קרה לה. אני לגמרי מבינה את זה. היום יש חומה שמפרידה ביני לבין שאר בני האדם, כי מאז 7 באוקטובר אני פשוט כבר לא חלק מהעולם הזה. אני עברתי לכוכב אחר, חיה בפלנטה אחרת".
איך היית קוראת לכוכב הזה שאת חיה בו עכשיו?
"כוכב הכאב? אולי גלקסיית הדמעות? לא, הכי מדויק זה 'כוכב העינוי האיטי'. לפני כמה שבועות הזמינו אותי להשתתף בפגישת זום, בית הספר לפסיכולוגיה של הרווארד ביקשו לראיין אותי כדי להבין איך אני מרגישה. הם עושים שם מחקר על המושג טראומה לאור השבת השחורה. בהתחלה הם הסבירו לי מה זה הדבר הזה שנקרא טראומה בעולם נורמלי - אירוע שקורה בפתאומיות, משנה את כל חייך, ואז אתה צריך ללמוד להשלים איתו איכשהו. לבנות שוב מחדש את כל חייך.
"הבעיה עם מה שאנחנו, משפחות החטופים, עוברים? היא שזו טראומה שנמתחת ונמתחת, עינוי שמטפטף לאט, טיפה אחרי טיפה, כמו ברז לא סגור. פשוט טראומה בסלואו־מושן. אז אני לא יכולה לנסות לבנות את החיים שלי מחדש, ואני לא יכולה להתפקס על איך להתחיל לטפל בעצמי ולגרום לעצמי להרגיש טוב יותר. אני מרגישה כאילו שמישהו מרסס אותי בתת־מקלע בהילוך איטי, וזה נמשך נצח".
אמרתי לרייצ'ל שאני רוצה לראיין אותה כדי להעלות מודעות לחטיפה של בנה הבכור, הירש בן ה־23, אבל האמת היא ששיקרתי קצת. רדפתי אחריה כי אני מעריצה שלה, כי רציתי לקבל שעה שלמה של לשבת ולהקשיב לאישה המדהימה הזאת מדברת. התאהבתי בה בשנייה ששמעתי את הנאום המונומנטלי שהיא נשאה בעצרת של האו"ם. היא דיברה שם כמו משוררת אמיתית, כמו איזו לביאה פצועה שראתה במו עיניה את הצד האפל של היקום וחזרה משם כדי להעיר אותנו.
עוד כתבות +ynet:
"ולגבי השנאה המומטרת על ישראל בימים אלו", אמרה שם, "אומר רק שני דברים. ראשית, אם אתם מוצאים את עצמכם מזועזעים ממותם של תינוקות רק מצד אחד, המצפן האנושי שלכם, האנושיות שלכם, שבורים. ולכן, ברגעים השקטים האלו שבהם אנחנו מוצאים את עצמנו לבד, אנחנו, כל דרי כדור הארץ, צריכים לשאול את עצמנו: האם אני שואף להיות אדם? או שאני מוצא את עצמי נסחפת עם הזרם אל תוך עולמה הקורץ והעסיסי של השנאה?" שם היא תפסה אותי, בהגדרה המדויקת הזאת שלה את השנאה כדבר כל כך קורץ ומפתה ועסיסי.
בתקופה האחרונה אני מפחדת למות כמו שמעולם לא פחדתי, אני כל כך עצובה שלפעמים אין לי כוח להזיז את האיברים. הצער על כל הנרצחים, חללי צה"ל, החטופים והילדים שהם העזו לגנוב מהמיטה החמה שלהם הוא כמו אבן שקשורה לי לצוואר ומאיימת להטביע אותי. כשאני שונאת אותם, את כולם, לא רק את חמאס, זה רגש חם, יעיל, זה גורם לי להרגיש חזקה, צודקת, בוערת מזעם. לא הסמרטוט העצוב והחרד הזה שהפכתי להיות. כשרייצ'ל נאמה באו"ם, היא עשתה את מה שכותבות ודוברות גאונות מצליחות לעשות לי. הזכירה לי מחדש כמה אני פגיעה, אנושית. מסתתרת מאחורי השנאה שלי כמו מגן שעשוי מקללות כי זה קל.
בסוף הצלחתי להשיג אותה, ובתחילת השבוע רייצ'ל התיישבה מולי בזום. היא מתראיינת באנגלית. היא עלתה לארץ מארה"ב עם בעלה ג'ון ושלושת ילדיהם בגיל מבוגר יחסית, 40, ולא ממש הצליחה ללמוד את השפה. "העברית שלי לא כל כך טובה", היא אומרת, "קל וחומר עכשיו, כשאני בחליפת כפייה של ייאוש. בגלל זה עדיף לי לדבר בשפת האם שלי. חברה שלי אורנה שהיא מורה מחוננת לספרות תמיד אומרת שלתרגם את עצמך לשפה אחרת זה כמו לנשק מישהו דרך רעלה".
היא לובשת טישירט אפורה, פשוטה מאוד. על הטישירט מודבק פתק לבן. עם הספרה 45, כמו מספר הימים שבהם הבן שלה הירש, ילד רגוע ומצחיק וטוב לב חטוף בעזה. "לפחות הבנת ישר מה מביע הפתק הזה", היא אמרה לי קודם, "כשאני נוסעת להתראיין בארה"ב אנשים כל הזמן מציקים לי עם זה. קופצים עליי ומנסים לגרד אותו, 'אוי, שכחת את הפתק של הניקוי היבש'".
כל בוקר כשהיא קמה מעיסת חזיונות הזוועה הזו שהיא מכנה שינה, היא שמה על החולצה שלה פתק חדש כזה. "אני עושה את זה כדי שלא יתרגלו, אני לא מוכנה שהם יתעלמו ממני, כי הירש חייב להישאר במודעות כל דקה וכל שנייה. אז אני שמה על עצמי פתק מוזר כזה שנראה כמו פתק של כביסה או כמו משהו שנדבק אליי בטעות, כדי למשוך את תשומת ליבם".
כל יום לספירת השבי הוא גם יום אחר, איך את מרגישה ביום ה־45?
"היום אני בסדר יחסית. 43 היה גרוע. נדמה לי שגם 36, אבל מי זוכר".
גם ככה, כשהיא יושבת יחפה מכל טיפוח בבית שלה בירושלים, היא אחת הנשים הכי יפות שיצא לי לראות. זה הדבר הראשון שנפלט לי מהפה כשהיא מופיעה על המסך. היא מגלגלת עיניים. "אוי אלוהים", היא אומרת, "ראית את העיגולים השחורים שלי? בכל פעם שאני מגיעה לראיונות בארה"ב תמיד אומרים לי, 'אכפת לך שנשים לך קצת מייק־אפ? את נראית טיפה חיוורת'. ואני חושבת לעצמי, 'רק טיפה חיוורת? לא ישנתי כמו שצריך כבר שבועות, אני נראית כמו גווייה'. אבל אני לא מסכימה לכלום. לא שיאפרו אותי ולא שיסדרו לי שיער לפני שאני עולה להתראיין בטלוויזיה. הפסקתי להתאפר והפסקתי לענוד את התכשיטים שלי ביום שהירש נעלם, וככה אני אמשיך עד שהוא יחזור. המראה הזה שלי עכשיו? אלו צבעי המלחמה שלי".
כל משפחת חטופים סובלת בדרכה, אבל המצב שבו רייצ'ל ובעלה ג'ון נמצאים הוא סוג ייחודי של גיהינום. הירש לא רק נחטף לעזה מהמיגונית שאליה נמלט מהמסיבה ברעים, הוא נחטף לשם כשהוא פצוע קשה. הסרט שבו מופיע רגע החטיפה שלו הוא אחד מסרטוני הזוועה הכי מחרידים שמסתובבים בטלגרם. בסרטון רואים מחבלים מעמיסים כמה חטופים אל הטנדר, ואז רואים את הירש, הוא דווקא על שתי הרגליים שלו, ומתיישב במכונית בעצמו. רק כשהוא מסתובב פתאום רואים את ממדי האסון: היד שלו כולה קטועה מהמרפק למטה, כנראה מאחד הרימונים שהמחבלים השליכו בערימות לתוך המיגונית.
"אני מחפשת מה כן טוב בסרטון הזה", רייצ'ל אומרת, "הוא עומד על שתי הרגליים, הוא מסוגל ללכת בכוחות עצמו. ומצאתי את עצמי חושבת, 'אם הוא אכן קיבל את הניתוח שהוא צריך ואני מתפללת שהוא קיבל, הוא יכול היה לשרוד את זה. הירש הוא לא בחור חזק ושרירי, אבל מנטלית? הוא חזק מאוד. אני מרשה לעצמי לטפח את התקווה שהוא חי ויחזור אליי. אולי אני סוף־סוף הופכת לישראלית. את יודעת, כשאנחנו הולכים ברחוב, אנשים מוציאים את הראש שלהם מהאוטו וצועקים: 'יהיה בסדר! תישארו חזקים!' לא ידעתי שזה מה שישראלים עושים בעת משבר, שומרים על כזו אופטימיות. אולי הצלחתם להדביק אותי בזה. אבל אני גם אמא, ובן אדם, ולכן יש רגעים שבהם אני פשוט חייבת ללכת הצידה, לבכות ולצרוח את נשמתי לתוך הטישירט שלי".
בהתחלה משפחת גולדברג־פולין אפילו לא ידעה שהירש נפצע. הם ידעו רק שהוא נעדר כמו מאות הילדים והילדות שהלכו לפסטיבל המוזיקה של נובה ואיש לא ידע אם הם נרצחו או נחטפו או שוכבים גוססים מפצעיהם מאחורי איזה שיח. ביומיים הראשונים של הבלגן, רייצ'ל עצמה נעה בין שתי הקצוות – רגע אחד היא הייתה משוכנעת שהירש מת, רגע שני היא פתאום דמיינה אותו הולך הביתה אליה, פשוט חוזר יחף ומלוכלך, מת לאכול משהו חם אחרי שצעד לירושלים מהדרום.
"אני לא זוכרת באיזה לילה זה היה", היא אומרת, "אני חושבת שזה היה השלישי, שסוף־סוף פרשתי והלכתי לחדר השינה שלנו. הייתי בטראומה עמוקה, ומותשת מחוסר שינה. וגם אז לא נרדמתי. באחת בלילה, פתאום ג'ון נכנס וביקש שארד למטה. מיד הבנתי שמשהו קרה. כשירדתי חיכה לנו שם רותם, חבר יקר שלנו שאסף את כל העדויות מהמיגונית. הוא זה שדיבר עם הניצולים המועטים שהצליחו לשרוד, אלו ששכבו מתחת לערימת הגופות והעמידו פני מתים. וככה הוא גילה שיד שמאל של הירש התפוצצה. הילדים מהמיגונית סיפרו לו שהם ראו את הירש שם בלי היד שלו. רותם היה הראשון שאמר לנו את זה כמו שזה. שהוא קטוע יד".
איך הגבת?
"ישר שאלתי 'איזו יד הוא איבד, ימנית או שמאלית?' וכששמעתי שזו יד שמאל הרגשתי את הבחילה הכי עמוקה. כי הירש נראה כמוני, דומה לי פיזית, אני שמאלית וגם הוא. זה ריסק אותי לחשוב שהוא איבד את היד החזקה שלו, של שנינו. וכמובן שישר חשבתי שהוא בטח מת, שהוא דימם למוות. במהלך הימים שאחרי, חשבתי לעצמי שאין שום דרך שהוא שרד את זה. נתחיל בזה שהוא ראה 18 אנשים מתפוצצים לגזרים לידו במיגונית. אחד מהם הוא החבר הטוב שלו מהילדות, ענר שפירא ז"ל, גיבור ישראל שכולם מכירים, הבחור שעמד בפתח ותפס את הרימונים שהמחבלים זרקו בידיים חשופות כדי להגן על כולם. ואחרי זה חשבתי על הכאב והסבל שהוא עבר כשנקטעה לו היד, ולא יכולתי לדמיין מישהו מצליח להישאר חי אחרי דבר מחריד כזה. אבל האנשים סביבי התעקשו, הם אמרו: 'תסמכי עלינו, חמאס רוצה להשאיר את הירש בחיים'. הם היו צריכים להסביר לי שהירש ושאר החטופים הם נכס בשבילם, קלף מיקוח. ואחרי זה ג'ון הלך ודיבר עם רופאים מנתחים, והם גם אמרו שאפשר לשרוד קטיעה כזו".
ואז גם הגיע הסרטון שהם קיבלו ממגיש החדשות האמריקני אנדרסון קופר. "הוא יצא מענטש אמיתי איתנו. התראיינו כרגיל, ורק כשהריאיון נגמר הוא אמר לנו, 'תישארו בבקשה על הקו, אני מתקשר אליכם'. בשיחה הוא שאל בעדינות, 'האם ראיתם סרטונים כלשהם של החטיפה של הירש?' וכשאמרנו שלא, הוא אמר 'יש לי סרטון מרגע החטיפה שלו, מצאתי אותו כשעשיתי את הסרט התיעודי שלי על המסיבה ברעים'. ואז הוא הראה לנו את הסרטון המאוד קשה הזה. הוא יכול היה לעשות את זה בשידור חי, פשוט להראות את הווידיאו ולהפתיע אותנו, היה מקבל מאיתנו רגע טלוויזיוני בלתי נשכח, אבל הוא בחר להיות בן אדם טוב, ולתת לנו לגלות את זה בפרטיות".
הירש, הילד החמוד שלהם שתמיד כל כך מצחיק את רייצ'ל, מאוד אוהב פסטיבלים של מוזיקה. שנה לפני שנחטף הוא נסע לבדו לתשעה שבועות לאירופה, קיפץ כמו חרגול של טראנס ממסיבה לרייב. "הוא ארז איתו תיק כל כך קטן", רייצ'ל אומרת, "היה בו מקום לשתי חולצות ושלושה זוגות של תחתונים. רק שלושה זוגות תחתונים, וגם אותם הוא בטח כיבס בנהר בלי סבון".
הירש בכלל לא היה אמור להיות במסיבה ברעים. ב־4 באוקטובר הוא נסע לפסטיבל מוזיקה בגליל, והיה אמור להישאר שם עד יום ראשון, 8 באוקטובר. רק שבשישי המשטרה הגיעה למסיבה ופיזרה אותה. "הוא התקשר בדרך חזרה הביתה והתלונן", רייצ'ל אומרת, "קיטר על המשטרה כמו בן אדם צעיר, 'המסיבה בשטח פרטי של מישהו, מה אכפת להם בכלל'".
הוא הצטרף אליהם לבית כנסת בשישי, כל המשפחה רקדה עם ספר התורה ואחר כך כולם הלכו ברגל לסעודת שישי בבית של חברים. הירש כבר סחב איתו את תרמיל המסיבות שלו שמלא בציוד לשינה בחוץ. אמר שהוא וענר הולכים לאיזה פסטיבל בערב. "הייתה ארוחה נהדרת", היא אומרת, "והדבר היפה הוא ששמתי לב בזמן אמת שאנחנו נורא נהנים. אני כל הזמן חוזרת לזה עכשיו בראש, כי הוא היה בחו"ל בטיול הפסטיבלים שלו כל הקיץ, ופתאום הוא היה בבית, והיה כל כך שמח פשוט לאכול ולדבר כשהוא איתנו. בסביבות 11 בלילה הוא קם, נישק את ג'ון ואותי על הלחי, ואני זוכרת שהייתי כל כך גאה בו, כי הוא גם נתן חיבוק למארחת שלנו. ואז הוא עזב, וזו הפעם האחרונה שראיתי אותו. ויש לי המון נחמה מהארוחה הזו, מזה שלא נפרדתי ממנו סתם, נישקתי אותו, נגעתי בו. הרחתי את הריח של השיער שלו כשחיבקתי אותו בפעם האחרונה".
בבוקר שבת ג'ון הלך לבית כנסת, רייצ'ל נשארה בבית, ומה שקרה אחר כך הוא כבר תסריט ישראלי מוכר של אימה - האזעקות, ההסתגרות המופתעת בממ"ד, השאלה הפתאומית הזאת שננעצת לך בלב כמו סכין, "רגע, איפה הילד שלי? הוא בכלל בסדר?" ולכן, בשמונה ו־20 דקות בבוקר, היא פותחת את הטלפון שלה למרות שהיא שומרת שבת, ומגלה שם שני וואטסאפים מהירש שנשלחו בקבוצה שפתח לו ולהורים. הראשון "אני אוהב אתכם". השני, שבא מיד אחריו "אני מצטער".
"וישר ידעתי שמשהו גרוע קרה", היא אומרת, "איזה ילד בן 23 שיצא לבלות כותב להורים שלו כל כך מוקדם בשבת בבוקר? ה'אני אוהב אתכם' שלו כבר היה מוזר לילד שיצא לבלות במסיבה פרועה ולא אמור לזכור שיש לו בכלל אמא ואבא, אבל ה'אני מצטער'? הוא היה פשוט נורא. נורא. הגרון שלי נסגר, הבטן שלי התכווצה. ואפילו לא ידעתי לאיזו מסיבה הוא הלך, רק אחר כך הבנתי שהוא בזאת שטובחים בה באנשים".
היא מדברת, ואני מרגישה ששתינו חושבות על אותו הדבר. על גורל. אלף התפצלויות קטנות שהירש היה יכול לקחת בדרך ושהיו גורמות לו להיות איתה פה עכשיו. אם רק השוטרים לא היו סוגרים את המסיבה החתרנית בגליל, אם רק הוא היה נשאר שם עד ראשון כמו שתוכנן. ובעצם, הגורל היה גם זה שהביא את ההורים שלו לעשות עלייה ולהשתקע בישראל. אותה ארץ מקוללת ומוקפת אויבים שבה יום אחד יבואו ויגנבו את הבן שלה לתוך מנהרה שחורה כאילו שאנחנו באגדה מעוותת של האחים גרים.
הכל התחיל ביום ההולדת ה־40 של ג'ון. הם גרו אז בבית יפה בארה"ב, רייצ'ל שתמיד הייתה אשת חינוך עבדה כמחנכת למבוגרים שרוצים להתחבר ליהדות שלהם, לימדה אותם תנ"ך ומורשת. ג'ון היה יזם הייטק. "העלייה?" היא אומרת, "זה הכול באשמת ג'ון, כי אני הייתי מאוד מאושרת בחיים הנוחים והרגועים והמרופדים מאוד שהיו לנו באמריקה. אבל ערב אחד יצאתי להליכה לבדי בלילה, חשבתי מה אקנה לג'ון ליום ההולדת, והיה לי רגע נדיר כזה שבו הסתכלתי על החיים שלנו יחד, וחשבתי לעצמי, ג'ון הוא כזה בן זוג נפלא ותומך, הוא עושה הכול למעני, נותן לי כל מה שאני רוצה, ומה אם יש משהו שהוא חולם עליו וממש רוצה ולא מקבל ממני? כי ג'ון אף פעם לא דורש ממני דברים. ואז חשבתי, 'אוף, בעצם הוא תמיד ממש חלם לחיות בישראל'. והתבאסתי כשנזכרתי בזה, כי למה לעזאזל הוא לא גבר נורמלי שרוצה אופנוע לגיל 40?
"האמת היא שחיינו בעבר בישראל, אחרי שהתחתנו, אבל מעולם לא עשינו עלייה. לא הייתי מוכנה לצאת קבוע עם ישראל. באותו הערב הבנתי שאני כל כך אוהבת את בעלי שאני לא רוצה שג'ון יתעורר בגיל 85 ויחשוב - למה בעצם לא עשיתי עלייה? אבל היה לי קשה עם הצעד הזה. חששתי מאיך זה יהיה לגדל ילדים פה".
ועכשיו את מתחרטת שלא נשארתם בארה"ב הבטוחה והמרופדת?
"אין לי שום חרטות. זה המקום הנכון בשבילנו".
גם כאן, בפלנטה האחרת שאליה הושלכה, הגורל הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור שלה. היא בכלל לא ידעה שהיא נואמת מחוננת, דוברת ברמה של מישל אובמה. "תודה", היא אומרת, "אבל הייתי מוותרת על זה בשנייה. אני שונאת את העובדה שאני סוג של מפורסמת עכשיו. אחד הדברים שתמיד הכי אהבתי בשם שלי, רייצ'ל גולדברג, שזה פשוט השם הכי גנרי בעולם. זה ה'ג'יין דו' של היהדות. זה עינוי בשבילי שעכשיו אין לי שום אלמוניות".
בניגוד לרצונה, רייצ'ל הפכה לסלבית בינלאומית של יגון. כבר ב־8 באוקטובר היא וג'ון הופיעו לבדם על השער של מגזין "טיים", תחת הכותרת "סיוט החטופים". מפה הגיעו שלל הצעות להתראיין בכלי התקשורת הנחשבים בעולם. ב־25 באוקטובר היא הוזמנה לדבר מול מועצת הביטחון של האו"ם, והנאום שלה שם, בשקט אצילי ומצמרר, הפך לוויראלי. בעצרת התמיכה בישראל בוושינגטון כבר היה ברור שהיא תהיה נואמת ראשית, ומשפט אחד ממנו צוטט אחר כך בכל העולם: "מה שהעולם צריך להתחיל לחשוב עליו היום, זה מה יהיה התירוץ שלו אחר כך?"
את מאוד כועסת על היחס של העולם עכשיו. מרגישים.
"בטח, מאוד, אבל הכעס שאני מרגישה יותר דומה לאכזבה. ג'ון ואני דיברנו על זה בוושינגטון. אנחנו מאוכזבים מהעולם שמעמיד פנים שאכפת לו. כשאתם נותנים לאביגיל היתומה בת השלוש שרצחו לה את ההורים מול העיניים להיות קבורה מתחת לאדמה במשך שישה שבועות? אל תגידו לי שאכפת לכם. פשוט תודו שכבר שלא מזיז לכם מהחטופים שלנו. אם רק תודו בזה, אני אוכל לסלוח לכם ולחזור להיות לבדי במדבר של העצב היפהפה שלי".
"המדבר של העצב היפהפה" זו שורה משיר שהיא כתבה לפני כמה ימים. רק לאחרונה היא התחילה לכתוב שירים, כאילו שבתוך הסערה המרושעת והאפלה הזו היא פתאום שמעה קריאה בערפל. הבינה מה הכוח שלה. "כמחנכת וכמורה יצא לי בעבר לדבר בציבור או לעשות הרצאות", היא אומרת, "אבל תמיד הייתי עצבנית וחרדה לפני. זה יישמע מוזר, אבל היום כשאני נואמת או מדברת בציבור? אני מרגישה הרבה פחות פחד, כי הדבר הכי מפחיד קרה לי כבר".
אז האגו שלך מת מאז אותה שבת?
"כן, היום יש לי אפס אגו ולא מעניין אותי בכלל איך יצא הנאום וכמה טוב כתבתי אותו, אני פשוט אומרת מה שאני מרגישה בלי פחד. אני חושבת שזה חלק מאותו מהפך שדיברתי עליו, שהפסקתי להתאפר או לענוד תכשיטים. אני מעבר לדברים ארציים עכשיו. אני אומרת לעצמי, אל תעשי כלום, אל תתאמצי, פשוט קומי בבוקר, תאספי את השיער שלך מאחורה, וצאי לדרך".
עוד כמה שעות היא תעלה למטוס, תיסע שוב לארה"ב, להשתמש בכישרון החדש הזה שלה כדי להעיר עולם שמעדיף להישאר אדיש כמו חתול שמן מדי. לעסוק בקישוטי חג מולד במקום בילדים שנגנבו מתחת לאדמה.
למה את חושבת שהירש התכוון כשהוא סימס לכם "אני מצטער"?
"אני חושבת שהוא ידע שמה שעומד לקרות הולך לגרום לנו כאב עצום. והוא הרגיש נורא לגבי זה. לפני כמה ימים קרה משהו מעניין. ישבתי בבית ונפלתי על איזה ריאיון מצולם שעשו עם גבר אמריקני שהיה בשבי הטאליבן. הוא הסביר שבני ערובה תמיד מוחזקים בחבורות. אמר, 'אני בטוח שהחטופים של ישראל נמצאים בקבוצות, זה לא שהם מוחזקים איש איש לנפשו ב־240 מקומות מסתור שונים'. ואז הוא אמר, 'כשאני הייתי בשבי הטאליבן, מצאתי כל כך הרבה כוח ותקווה באנשים שהיו איתי בשבי'. זה נתן לי כזה חיזוק.
"ואז נסעתי לעצרת בוושינגטון, התראיינתי ב־NBC, ואחרי הראיון ניגש אליי גבר, אמר 'קוראים לי דיוויד, אני מנהל חטיבת החדשות כאן'. ואני קפצתי 'אומייגאד, אתה בן הערובה מהריאיון'. נפגשנו איתו בערב והוא סיפר לנו דברים שרק מי שהיה בשבי יכול לספר. הוא אמר, 'אתם צריכים לדעת, הוא כל כך מודאג לגביכם, והוא מרגיש נורא אשם. כשאני הייתי אצל הטאליבן היינו שלושה בחדר, וכל מה שדיברנו עליו היה כמה ההורים שלנו מודאגים וסובלים'. ואז הוא אמר, 'אתם צריכים לדעת. הוא יחזור הביתה, הוא יצטרך המון טיפול ותרפיה, אבל בסוף־בסוף, יהיו לו חיים נפלאים'. ומאז אני נתלית במה שהאיש הנפלא הזה אמר לנו. אני לא יודעת אם אני באמת מצליחה להתמודד עם היגון, אבל לפחות אני לא כדור מתייפח ושבור ששוכב על הרצפה ולא מצליח לקום. תמיד חשבתי שזה מה שאני אהיה אם יקרה לי מה שקרה למשפחת שליט, כי אני בן אדם מאוד רגשני. תודה לאל שהבנתי שאני לא יכולה להתמסר לרגשות שלי כרגע, כי אם הייתי עושה את זה? הייתי קופצת מהמרפסת לפני 45 ימים".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
