האמת המרה היא שמדינת ישראל הפסידה ב־7 באוקטובר, בשבת הארורה בה שמחבלים רצחו בנו, עינו את אזרחינו, אנסו את בנותינו וחטפו את אנשינו – גברים, נשים וטף. החוזה הכי בסיסי בין מדינה לאזרחיה הופר בבוטות, וזהו האסון הגדול ביותר שפקד את המדינה ב־75 שנותיה. אין שום דרך לדבר על ניצחון בלי לעשות כל שביכולתנו להשיב את השבויים הביתה. שום הכרעה צבאית, מרשימה ככל שתהיה, לא תוכל לכפר על החטא הנורא של הפקרת אזרחים חיים בידיהם של מחבלים שפלים. כל החלטה היא איומה שבאיומות, ואיש מאיתנו לא היה רוצה להתחלף עם מקבלי ההחלטות – שנאלצים לבחור בין אפשרויות גרועות.
העסקה הנוכחית, מרה ככל שתהיה, לא דומה לשום עסקה שבוצעה בעבר. לא באופי המשוחררים – עשרות רבות של אזרחים ובהם ילדים ותינוקות, ולא בהיקף ואופי האסירים שיינתנו תמורתם. אין מה להשוות לעסקת שליט או עסקת ג'יבריל. החברה הישראלית למדה על בשרה את מחיר הדמים שלהן. אבל פה הסיטואציה שונה מהיסוד – המחויבות של המדינה למאות אזרחיה היא אחרת, והמחיר המרכזי הוא לא האסירים הפלסטינים הזוטרים אלא ימי הפסקת האש והמניפולציה שאליה כולנו עלולים להיגרר. מניפולציה שתמסמס את הלחימה ותביא לסופה.
כאן תידרש מנהיגות בסדר גודל אחר – ראש ממשלה שלא יחזור למבצע צבאי מקיף עד השמדה של היכולות הצבאיות של חמאס, לא יזכה לדקה אחת של נחת – לא מימין ולא משמאל. כל מניפולציה בימי הפסקת האש או בעמעום הלחימה לא תתקבל בהבנה בחברה הישראלית של אחרי 7 באוקטובר.
המחויבות להצלת החטופים והמאבק הצבאי בחמאס חייבים להתקיים בדיבור אחד – בשם קדושת החיים. מיותר לומר שבלי למצות את כל האפשרויות להשבת החטופים – גם תושבי העוטף לא יוכלו לשוב לבתיהם. הרקמה העדינה של החברה הישראלית תיקרע לגזרים.
עם זאת, אף שהמדרג ההומניטרי ברור, אנו לפני ימים איומים. ימים שבהם הורים מסוימים יחבקו את ילדיהם הצעירים, ואחרים לא יחבקו את ילדיהם הבוגרים. משפחות שייקרעו ויותירו בני משפחה מאחור – בעזה. הורים לחיילים שמפנימים שהעסקה על בניהם לא תבשיל כעת. הבטחות של חמאס שייתכן שכלל לא ימומשו.
לשסע הזה יהיו השלכות קשות מאוד והוא דורש מידה גבוהה של אחריות מצד כולנו. לא ללבות את היצרים, לא להשתלח, לחבק את כלל המשפחות ולהעניק להן מעטפת מלאה וקשובה. בדיוק ההפך ממה שראינו בימים האחרונים בדיונים המופקרים בכנסת או בפגישה שאליה הוזמנו כלל המשפחות אבל החדר היה צר מלהכיל אותן אז הן נותרו עומדות בגשם. טעויות כאלו לא יתקבלו בהבנה. מדינת ישראל צריכה לצאת מגדרה בשביל ללוות באופן אופטימלי הן את השבים והן את מי שייוותרו מאחור, לפעימה הבאה שבתקווה בוא תבוא.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet מותר להתנגד לעסקה כזו. אבל ההבדל בין פופוליסטים למנהיגים הוא הצגת החלופות הריאליות. מה המחיר שהמתנגדים בממשלה כן מוכנים לשלם עבור מי שהופקרו? כל מפגן כוח שמציג מציאות מדומיינת שבה אנחנו לא משלמים שום מחיר והחטופים ישובו אך ורק בזכות לחימה אינטנסיבית – הוא שקר. כבר עכשיו חלק מהחטופים שילמו בחייהם, וברור כשמש שלחמאס אין שום חמלה. הוא יהרוג בהם בלי למצמץ. המתנגדים כעת לא מציגים אלטרנטיבה, ויותר מכך – לא מוכנים לקבל אחריות על העמדות העקרוניות. קל להתנגד בידיעה שאתה בקבוצת מיעוט והעסקה תעבור ממילא. קשה הרבה יותר להתפטר מהממשלה. אם חברי עוצמה יהודית בטוחים שמדובר בעוול שלא יכופר – מדוע הם נשארים בכיסאם? ללכת עם ולהרגיש בלי זו לא מנהיגות, זו פחדנות.
הנשימה של כולנו נעצרת. הלבבות של כולנו דואבים. כל רגע ורגע יהיו קשים ומפרקים – עד שנראה את ילדינו שבים בשלום, ואת הפסקת האש עוברת כמתוכנן ולא הופכת לפארסה או חלילה לאסון. אסור למנהיגנו – במערכת הביטחון, בקבינט ובממשלה לאכזב שנית. לא נוכל לשאת זאת. והכי חשוב: אל לנו להתפורר מבפנים. זו בדיוק מטרתו של האויב.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
