היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה תעמוד בגבה לקהל הרב שמצטופף בבנייני האומה. בין היושבים באולם יהיו גם משפחות קורבנות הזוועות של 7 באוקטובר. על חולצותיהם פני יקיריהם. מולה הרכב של שלושה שופטים. משמאלה תא זכוכית ענק ובו - ישובים בשורות ארוכות - מאות מרצחי הנוח'בה שנתפסו. הזכוכית מחוסמת, אסור לקחת סיכון.
המצלמות שיעבירו את המשפט לעולם כולו יתמקדו בפני היועמ"שית, כשתצהיר "במקום זה, בו אני עומדת לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על מפלצות אדם אלה, אין אני עומדת לבדי, עימדי ניצבים בשעה זו, אלפי קטגורים אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושבים שם: אני מאשים! מפני שעפרם נערם בחולות כפר עזה, נשרף בבתי בארי וקבריהם פזורים על פני ישראל לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".
רק מעטים יצליחו להסדיר את נשימתם כשתסיים את דבריה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
המשפט יצמיד למסכי הטלוויזיה מאות מיליוני צופים. לאחר שאלה ייחשפו לעומק הזוועות, הם יבינו את התגובה הישראלית בפרט, ואת צדקת הציונות בכלל. אפילו ב-BBC יהיו מי שיכו על חטא ויבקשו סליחה על שלקחו חלק בעוד עלילת דם שפלה נגד העם היהודי.
וזה הסיוט של דמיאניוק: על הבמה בבנייני האומה יישבו מאות מרצחי הנוח'בה. הם צעירים ועלובים למראה. הפער בין מעשיהם המחרידים לחזותם יתקבל בעולם כעוד הוכחה לתעמולת השקר הישראלית. גם העובדה שאף סנגור ישראלי לא הסכים לייצגם תאשש את הטענה שמדובר במשפט ראווה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ככל שיתארך המשפט תגבר הביקורת על "ההצגה". הזעם הבינלאומי יתעצם בעקבות עונשי המוות שיושתו על הנאשמים. העובדה שיוצאו להורג בבת אחת מאות אנשים תיתפס כאכזריות בלתי נסבלת שמתאימה לאיראן ולדאעש, לא לעולם הנאור. נשיא ארה"ב יבקש מנשיא המדינה לחון את המורשעים ולהמיר את העונש למאסרי עולם, וג'ודית באטלר תכתוב ב"ניו יורק טיימס" מאמר תחת הכותרת "הכבשת וגם שפטת?" "הציבור הנאור" יתמוגג ויסכים שדווקא הרוצחים הם הקורבנות האמיתיים של חמאס וישראל גם יחד. היא תמציא לכך מושג חדש: "קורבנוּת שניונית משוכפלת".
לאורך המשפט סנגור הנאשמים, שהגיע מהאג, יצביע על הסתירות הרבות בראיות. הוא יטען שקשה להבדיל בין מבצעי הזוועות לאלה שסתם היו שם. לגבי אלה שהודו במעשיהם בחקירות הוא יטען שההודאות הוצאו בכוח, ובכלל "האם הגיוני שבמשך שעה אחת יאנסו 13 גברים צעירים ובריאים אישה אחת? קל וחומר אם הם היו תחת השפעת סמים". על בסיס זה יאמר בנאום הסיכום שמדובר במשפט שנועד לשקם את האתוס הציוני המושפל. ואומנם, בשעה שהשופטים יקריאו את הכרעתם לגזור מוות על הנאשמים, תיערך מחוץ לבית המשפט הפגנת המונים שיקראו "לא לנקמה משפטית!" ו"טבח משפטי לא יותר טוב מכל טבח אחר".
5 צפייה בגלריה
מתוך חקירות מחבלים. יש היגיון בטיעון שתנאי החיים בעזה הקשו על בחירתם החופשית
(צילום: דובר צה"ל )
ביהמ"ש העליון, שאליו יגיעו המשפטים בערעור, יקבע שיש ספקות. מעבר לכך שלא ברורה חלוקת התפקידים הפנימית בין מאות המחבלים, ואנו עלולים להרשיע חפים מפשע, הרי יש היגיון בטיעון שתנאי החיים בעזה תחת שלטון חמאס הקשו את בחירתם החופשית, מה גם שחלקם סוממו. פסק הדין שממיר את עונשי המוות בתקופות מאסר ייחתם במילות הסיום של פרשת דמיאניוק: "הנאשמים יצאו מלפנינו זכאים מחמת הספק מהאישומים הנוראים המיוחסים להם. תם - ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".
פסיקת העליון תעורר זעם בקרב המונים בארץ. הזעם יתגבר כשבעסקת חילופי השבויים שתיערך זמן לא רב אחר כך, ישוחררו כל אותם מרצחים ויתקבלו בקטאר בכבוד מלכים.
אף יועמ"ש ואף שר משפטים לא נאלצו מעולם לקבל הכרעות כה הרות גורל. לא בכדי החלו בהרב מיארה ולוין לנהל סיעורי מוחות קדחתניים בנושא כבר ביומה השלישי של המלחמה והקימו צוותי חשיבה מיוחדים. כמות הדילמות שעומדת לפניהם בנוגע להעמדתם לדין של מבצעי טבח 7 באוקטובר היא כמעט אין-סופית.
"אחת הסיבות לעריכת משפט אייכמן בצורתו הפומבית הייתה הרצון לתת במה לסיפורי שורדי השואה שעד אז הושתקו. בזכות המשפט החברה הישראלית הבינה סוף-סוף מה עבר על השורדים שחיו בקרבה. במקרה שלפנינו אין בכך צורך: הכול ידוע וההחברה הישראלית מחבקת את השורדים"
לפני הכל יידרשו השניים להכריע באיזו ערכאה שיפוטית יועמדו לדין המחבלים. האפשרות הראשונה תוארה בפתיחה: הקמת בית משפט מחוזי בהרכב מיוחד כמו במשפטי אייכמן ודמיאניוק (שופט עליון ולצידו שני שופטים מחוזיים). האפשרות בעייתית הן בשל המספר העצום של הנאשמים והן משום שמדובר בחיילים פשוטים שנשלחו לקרב, כשאפילו הקצינים הזוטרים שלהם הסתתרו במנהרות מאחור. הנאשמים הללו מתאימים הרבה יותר לתזת "הבנאליות של הרוע" מאשר לאייכמן. משפטית זה לא פוטר אותם מאחריות כמובן, אבל מבחינת משפט ציבורי היסטורי כזה, זו בעיה.
מעבר לכך, אחת הסיבות לעריכת משפט אייכמן בצורתו הפומבית הייתה הרצון לתת במה לסיפורי שורדי השואה שעד אז הושתקו. זה אכן הצליח. בזכות המשפט החברה הישראלית הבינה סוף-סוף מה עבר על השורדים שחיו בקרבה. במקרה שלפנינו אין בכך צורך: הכול ידוע וההחברה הישראלית מחבקת את השורדים ומצדיעה לגבורתם. עוד סיבה לא לצעוד במשעול זה.
האפשרות הריאלית השנייה היא הקמת בית משפט צבאי על פי תקנות שעת חירום. ערכאה זו מתאימה משום שמעשי הזוועה שביצעו המחבלים חייבים לקבל התייחסות שונה מזו שקיימת בבתי המשפט האזרחיים, בשל ההקשר הכללי - הרצון להשמדת העם היהודי. בנוסף, העובדה כי הפשעים נעשו במסגרת התקפה מפנה בקלות לבית דין צבאי.
כאן התלם חרוש למדי. עד שנת 2000, היה בית משפט צבאי בלוד שבו נשפטו מחבלים כמו קוזו אוקמוטו ואחרים. כעת ניתן לחדשו באותה מתכונת - החלטה שתצריך הסכמה של שר הביטחון וצה"ל, שבתי הדין הצבאיים כפופים אליהם.
הליכה בנתיב זה תחייב הרחבת סמכות בית המשפט לסוגי פשעים נוספים אבל זה פשוט יחסית נוכח העובדה שספר החוקים שלנו כולל די חוקים בנושא, החל בחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם מ-1950 וכלה בחוק המאבק בטרור מ-2016. עם זאת, יידרשו התאמות מיוחדות של בית המשפט למעשים שלפנינו, בדומה למה שעשתה ארה"ב לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001.
הנשיא בוש הקים אז בתי משפט צבאיים מיוחדים כדי "להגן על ארה"ב ועל אזרחיה, ולצורך ניהול אפקטיבי של הפעולות הצבאיות ומניעת התקפות טרור". הוא קבע שבבתי המשפט הללו ישפטו תוך כדי הבנה ש"בהינתן הסכנה לביטחון ארה"ב ואופי הטרור הבינלאומי, אין זה מעשי להחיל את עקרונות המשפט ודיני הראיות המשמשים בדרך כלל בהליכים פליליים בבתי המשפט בארה"ב".
אפשרות שלישית היא הקמת בית משפט בינלאומי שידון בפשעי 7 באוקטובר, בדומה לנירנברג ולבתי דין בינלאומיים אחרים שהתפתחו מאז. המשמעות העיקרית היא שכאן ישפטו גם שופטים זרים. הצמרת המשפטית לא נוטה ללכת במשעול זה, ובצדק. אם שופטים אמריקנים שפטו את מחבלי התאומים, אין סיבה שישראל תפעל אחרת. גם שיקולי ביטחון המדינה, שקשורים בראיות ובנושאים אחרים, מהווים נימוק טוב להימנע מכך.
אפשרות רביעית היא לערוך משפטים "רגילים" בבתי המשפט האזרחיים שלנו, כפי שנשפט מרואן ברגותי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. זה פחות ריאלי בגלל ההקשר של רצח עם ופשעים נגד האנושות, וכמובן בגלל הכמות העצומה של התיקים.
גם לאחר שתיקבע הערכאה, ייוותרו דילמות רבות שההכרעה לגביהן היא של היועמ"שית לבדה. העיקריות שבהן קשורות לראיות. באותו בוקר מקולל נטבחו מעל 1,200 אנשים. חלקם נשרפו. משימת הענק של צה"ל אז - זיהוי מהר ככל האפשר של הגופות - פגעה באיסוף ראיות לצורכי המשפט. אין פה בדל ביקורת על העוסקים בדבר, שבצדק התמקדו בדברים חשובים יותר, אלא שהכאוטיות ששררה באותם ימים, רוחב הזירות ומספר הקורבנות העצום יקשו כעת את איסוף הראיות שמחברות נאשמים ספציפיים למעשי זוועה ספציפיים. נכון שיש גם סרטונים והודאות נאשמים, אבל בשלב זה מדובר בכמות שרחוקה מלהספיק.
אין לשכוח שעד כה החוקרים עסקו בהוצאת מודיעין מהנאשמים לצרכים מבצעיים, בעיקר עבור התמרון הקרקעי. שוב, בצדק רב הם לא התמקדו בהוצאת מידע לגבי פשעי 7 באוקטובר, שהייתה משימה תכופה פחות - אבל המשמעות היא קשיים נוספים במשפטי חמאס.
זאת ועוד, בניגוד לאייכמן ולבכירי המשטר הנאצי, שהואשמו באחריות לכלל מעשי הזוועה שנעשו ביהודים (כמו "הפתרון הסופי"), כאן מדובר בחיילים פשוטים שיהיה קושי לייחס להם אחריות כזו. אמת, אפשר לטפל בנושא באמצעות הכללים הרגילים שקיימים בדין שלנו לגבי שותפויות וביצוע משותף של פשעים, אבל קשה יהיה לגזור עונשי מוות בהתבסס על טכניקות אלה.
ואם היה חסר קושי, הרי שראיות רבות שהושגו מסווגות בשל מקורותיהן ושיטות השגתן. היועמ"שית ואנשי הביטחון יצטרכו לשקול לגבי כל ראיה אם ניתן לחשוף אותה מבלי לשרוף מקורות ולסכן את ביטחון המדינה. הדברים יהיו קשים יותר אם הסנגורים של הנאשמים לא יהיו ישראלים אלא זרים, כפי שהיה במשפטי אייכמן ודמיאניוק. שם לא היו כמעט ראיות סודיות. כאן יש המון. סנגורים ללא סיווג ביטחוני יעצימו את הקשיים.
תהא ערכאת השיפוט אשר תהא, האתגר המינהלי שעומד לפני מערכת המשפט הוא עצום בכל קנה מידה. יידרשו מאות רבות של חוקרים, תובעים, סנגורים ושופטים - שיעסקו רק בתיקים אלה. בגלל החשיבות ההיסטורית והציבורית הברורה ישובצו רק הטובים שבטובים. לא כל פרקליט יכול לייצג בתיקים כאלה, ולא כל שופט בעל משקל מספיק לגזור עונש מוות. המשמעות היא השבתה כמעט מוחלטת של מערכת המשפט. הוסיפו לכך את האתגר הפיזי, הלוגיסטי (כולל בשירות בתי הסוהר) והתקציבי - והעניין ברור.
אם בכל האתגרים העצומים האלו לא די, הרי שמעל לכל מרחפת הדילמה הקשה מכולן - השתת עונשי מוות על מחבלי 7 באוקטובר. אין אדם שלא היה שמח להפגיש את כל בני הבליעל שלקחו חלק במעשי הזוועה עם הבתולות שהובטחו להם, אלא שהסוגיה פה אחרת: האם גם אלה מאיתנו שבעד עונש מוות סבורים שזה בכלל ריאלי להעמיד מאות גרדומים ולתלות שם את הנאשמים זה לצד זה? (ואני מאלה שמתנגדים בכל לב לעונש המוות).
דמיינו את שיירות כלי הרכב עם גופות המורשעים שיוצאת משערי בתי הסוהר, ששם יתבצעו ההוצאות להורג באופן סדרתי. אפילו תושבי טקסס, שלא ידועים בצמחוניותם בנושא, יתקשו לעמוד מול תמונות כאלה.
הבעיה היא שכל גזר דין שלא יהיה מוות יתקבל בציבור, במידה רבה של צדק, כחיים על חשבון משלם המסים או כצעד לקראת שחרור בעסקה הבאה. במובן זה גם התביעה, גם ההגנה וגם בית המשפט יודעים שכל עונש שלא יכלול גרדום ייתפס כניצחון של ההגנה. זה מעצים את הדילמה ומזמין לחצים פוליטיים וציבוריים כבדים מאוד.
בהקשר זה הוחלט כבר עיקרון אחד בצמרת המשפטית: להקטין למינימום את הרטרואקטיביות בנושא. במילים ברורות יותר: להימנע מקביעת עבירות ועונשים חדשים שלא היו קיימים בזמן המעשה ב-7 באוקטובר כדי לא לפגוע בעקרונות היסוד של השיטה. אין משפטן שחולק על התבונה בהחלטה זו, במיוחד משום שאין צורך בחקיקה מיוחדת שתוחל בדיעבד.
בחוקים הקיימים ישנן מספיק אפשרויות להטיל עונש מוות על הנאשמים, וישנן כל העבירות הדרושות לשם כך (מתקנות שעת חירום ועד לחוק למניעת השמדת עם). מעשי הזוועה של מחבלי חמאס שכוונו נגד יהודים בהיותם יהודים עונים להגדרה של פשע השמדת עם לדעת מרבית המומחים, כולל הבכירים בעולם.
לכן, הדיון שהתקיים השבוע בוועדה לביטחון לאומי היה מזעזע ומיותר בכל רובד אפשרי. הוא לא רק פגע בחטופים ובמשפחותיהם, הוא גם פגע במראית פני הצדק של ההליכים המשפטיים שתוארו כאן. איוולת של ממש.
ב-21 בנובמבר 1945 פתח רוברט ג'קסון, התובע הראשי במשפטי נירנברג, את נאומו במילים אלה: "הזכות לפתוח את המשפט ההיסטורי הראשון של פשעים נגד 'שלום העולם' כרוכה באחריות כבדה. הפשעים שאנו דנים בהם היו כה מחושבים, זדוניים והרסניים עד שהאנושות אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהם, מתוך חשש שהם יחזרו על עצמם. העובדה שארבע האומות הגדולות סמוקות מניצחון אך עדיין מדממות, משהות את הנקמה ומביאות את אויביהן השבויים למשפט צדק, היא אחד הדברים החשובים ביותר שהכוח העניק אי פעם להיגיון".
דורות של משפטנים פינטזו מאז להיות ג'קסונים, אבל הניחו שלא תיתכן שואה שנייה לעם היהודי ושהעולם החופשי לא יידרש עוד למשפטים כאלה. למרבה הזוועה טעינו, ועתה אנו נדרשים שוב לאותו אתגר נורא: לנסות לעשות משפט צדק בעולם ללא צדק. הלוואי שיהא זה באמת המשפט האחרון מסוג זה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
