זה לא היה אמור להיות ערב מורט עצבים, אבל בנוסף לכאב האדיר של ההמתנה, הגיעה אמש (רביעי) בשעה מאוחרת ההודעה התמוהה על כך ששחרור החטופים נדחה. הופעתם מול עינינו, שלושת הקודקודים, בנימין נתניהו, יואב גלנט ובני גנץ, ודיברתם על העסקה כמעשה עשוי. מדוע לא אמרתם מילה? איך זה שמה שדובר צה"ל ידע, ששום דבר עדיין לא סגור – אתם כנראה ידעתם ולא אמרתם? הרי אלף ואחת פעמים היינו אמורים להזהיר את עצמנו ששום דבר לא סגור עד שהוא באמת קורה. אבל שתקתם. זה לא היה בזדון. זו הייתה רשלנות. בימים כאלה אין לה מקום.
גם כך, גם כאשר יגיעו ראשוני המשוחררים, ונתפלל שזה אכן יקרה בהקדם, לא יהיה מקום לצהלות. בוודאי לא אחרי הטבח האיום והנורא של 7 באוקטובר. ולא כאשר רוב משפחות החטופים עדיין מתייסרות בסבלן. ולא כל עוד חמאס עדיין חי ובועט וכופה עלינו עסקה חלקית שמותירה כל כך הרבה סימני שאלה. ולא כאשר ישראל מעניקה לחמאס ארבעה או חמישה ימים של חסד, שאותם הוא עלול לנצל כדי להעלות את מחיר הדמים היקר של העימות הארור הזה.
נכון, זה אמור להיות הרגע המאושר ביותר בחייהן של המשפחות שיקבלו את בשורת השחרור, ובהמשך הן אמורות לראות את קרובי המשפחה, שהיו שבועות במכלאות של חמאס. צריך לקוות שעוד ועוד משפחות יזכו לרגע המאושר הזה. הלוואי שכולן. אבל יש חשש, ויותר מחשש, שזה לא יקרה. חלק מהמשפחות לא יזכו לבשורה הנכספת ולא לרגע של אנחת רווחה.
כך ששום דבר לא נגמר. נכונו לנו עוד ימים קשים של לחימה אכזרית. עזה עדיין לא נכבשה כולה. עיר המנהרות עדיין שוכנת לה, עם אלפי מחבלים צמאי דם, מתחת להריסות. הנהגת חמאס עדיין מנווטת את הקרב הזה, ואנשי הארגון עדיין משגרים רקטות אל עבר ערי ישראל. יכול להיות שחמאס כארגון צבאי יובס בסופו של דבר. אבל הדרך ארוכה. המטרה רחוקה מהשגה. ולא, גם אם תושלם העסקה, וישוחררו כל החמישים או יותר חטופים – אין שום סיבה למסיבה.
עסקת שליט הייתה רגע של חולשה. טעות היסטורית ואסטרטגית. אחד ממשוחרריה, מחמוד קוואסמה, הוא האיש שיזם את חטיפת ורצח שלושת הנערים, גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל, בגוש עציון ביוני 2014. זה הרצח שהוביל אותנו ל"צוק איתן", עימות שבו נהרגו 70 חיילים ישראלים ועוד חמישה אזרחים. ועסקת שליט כללה את שחרורו של יחיא סינוואר, שנבחר לראשות החמאס. והוא האיש שהוביל את הארגון לטבח הגדול ביותר שממנו סבלה ישראל. אז לא, אין שום סיבה למסיבה. יש סיבה גדולה לדאגה.
אף אחד מאיתנו לא צריך לקנא בחברי הממשלה, ובוודאי לא בחברי הקבינט, ובוודאי ובוודאי בחברי הקבינט המצומצם, שהם אלה שבעצם קיבלו את ההחלטה הקשה מנשוא. משום שהם יודעים שההיסטוריה, לא של המאה שעברה, אלא של העשור שעבר, מבהירה שהמחיר לעסקאות הללו הוא גבוה. אולי מוגזם. אבל 240 חטופים הם לא חייל אחד, שמרגע שיצא לשירות צבאי ידע הוא, וידעו הוריו, שיש סיכוי לפגיעה. בעסקאות הללו יש אזורים אפורים של התחבטות. עסקת שליט הייתה איומה. הנסיבות של העסקה הנוכחית מטות את הכף לכיוון התמיכה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאבל גם אם העסקה בסופו של דבר תצא לפועל – היא תהיה עם טעם מר. משום שכל ההתנהלות של ישראל גורמת לכל אדם שפוי למבוכה. וכי באמת אי אפשר היה להתנהל אחרת? וכי אי אפשר היה להיכנס לעסקה עם תמיכה בינלאומית, והיא חשובה, הרבה יותר גדולה? היה אפשר. במקום לפתוח בהפצצות, הייתה צריכה ישראל להציג אולטימטום: שחרור כל החטופים. כניעה של החמאס. פירוז הרצועה. החמאס היה אומר לא. אנחנו יודעים. אבל ישראל הייתה מציבה את עצמה במקום הרבה יותר טוב בדעת הקהל הבינלאומית, שהקונספציה תמיד מזלזלת בה, וישראל תמיד מפסידה בגללה.
וגם לאחר שהחל הקרב הצבאי, ישראל לא הייתה צריכה להיגרר להפסקת אש תחת לחץ, אלא ליזום הפסקת אש. עם אותם תנאים כמובן. חמאס היה אומר לא. ואז, במקום דרישה בינלאומית גוברת, שכבר מתרחבת ומגיעה לקונגרס, של "הפסקת אש עכשיו" נגד ישראל, האשמה הייתה מוטלת על חמאס. אבל ברמה האסטרטגית, ישראל צעדה במסלול צפוי וידוע מראש. בגלל קיבעון. והיא מגיעה לעסקה בעיקר משום שמדובר באילוץ. הקונספציה כבר קרסה פעם אחת ב-7 באוקטובר. היא קורסת גם מאז 7 באוקטובר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 23.11.23
