ב-15 בספטמבר 1973, פחות מחודש לפני הפתעת יום הכיפורים, כתב לובה אליאב, פעיל עלייה והתיישבות, סופר והוגה דעות, משל שנקרא "השחף". המשל מתאר ים של תכלת, שעל גליו השקטים שטה ספינה "מוצקה, דקת גו וקלת תנועה", ומעל תורנה עג שחף חד-עין הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בה על כל שלושת מדוריה. על סיפונה, שהוא המדור העליון, מסבים נשים וגברים מדושני עונג, אוכלים וסובאים ומתרווחים על כרים ודרגשים. לשחף פרספקטיבה רחבה והוא רואה את מה שלא רואים נוסעי הספינה: הספינה הולכת ומתקרבת ל"חומת סלעי מגור משוננים, ענקיים ואימתניים, המזדקרים בים". השחף חג מעל גשר הפיקוד, שעליו חוגגים הקברניט ומרעיו, "שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם", ומנסה בכל כוח מוטת כנפיו ושריקות פיו לעורר את ליבם לסכנה שאליה הם חותרים בשאננות ובבטחה. אלא שהאוחז בהגה לא שועה לאזהרותיו - הוא ומרעיו שבויים באמת אחרת ובאופק אחר.
בשל שקיפותו נדחה המשל על ידי עורכת "דבר" חנה זמר. לאחר דין ודברים הוחלט לפרסמו בגיליון החג של שמחת תורה. גם פרסום זה נדחה, כי בין לבין פרצה מלחמת יום הכיפורים, והמשל שצפה אותה במוחשיות ובמדויק היה בבחינת "אצבע בעין". הלוא נמשלו ברור לכל בר דעת: הספינה "המוצקה, דקת הגו וקלת התנועה" היא מדינת ישראל; קברניטיה השאננים וה"שיכורים מיין תהילתם" הם קברניטי המדינה שיכורי הניצחון, שמלחמת ששת הימים עיוורה את עיניהם ואטמה את אוזניהם לקולות אזהרה של "עופות מוזרים" שנדחו על ידם כלא רלוונטיים.
לכאורה, משל זה מתאים לימינו אלה ככפפה ליד. הפתעת 6 באוקטובר 1973 לא הייתה נחשבת הפתעה אילו קברניטי המדינה מדושני העונג והשיכורים מיין תהילתם לא היו מתייחסים למזהיר המצרי כאל "עוף מוזר" ולא היו מתעלמים מהדבר המובן מאליו, שה"תרגיל" המצרי הוא בעצם הכנה למלחמה. גם הפתעת 7 באוקטובר 2023 לא הייתה בבחינת "הפתעה" אילו קברניטי המדינה לא היו שבויים בתפיסת מציאות התואמת את מאווייהם, והאוחז בהגה השלטון לא היה מסלק מתחום ראייתו ומתחום שמיעתו את השחפים מגביהי העוּף ומרחיקי הראות: אביגדור ליברמן ב-2016, יואב גלנט במרץ 2023 והרצי הלוי ביולי 2023.
יתרה מזאת, גם הפעם התקיים "תרגיל" גלוי לעין כל של חמאס בשיתוף עם הג'יהאד האיסלאמי כחודש לפני מתקפת הפתע הרצחנית. גם אזהרות התצפיתניות, שמעצם תפקידן הן עופות מגביהי עוף, לא זכו לתשומת לב כלשהי, ורבות מהן נרצחו ב-7 באוקטובר בדם קר.
ואחרי הכל, על אף הדמיון הבלתי ייאמן, תהום פעורה בין שתי ההפתעות. התעלמותו של בנימין נתניהו מאותות האזהרה הייתה מודעת. לא נוח היה לו להפסיק לשוטט בין בירות אירופה, כשצוות מנופח של חנפנים ואנשי מינהל מקיף אותו. לא נוח היה לו לשמוע את שריקת האזהרה מהרמטכ"ל ערב ההצבעה על ביטול עילת הסבירות. הקרע בעם, הפגיעה בתדמית שלנו כעם מאוחד וחזק, הסרבנות (לכאורה) של טובי לוחמינו, כולל הטייסים שעליהם נשען צה"ל בכל משימותיו - לא עניינו אותו. רק אל עבר הפיכה משטרית הוא חתר.
פרופ' ניצה בן-דב צילום: באדיבות משפחת בן דבהערכות ועובדות לא יעצרו את ספינתו, כי את ההיסטוריוגרפיה אפשר תמיד להתחיל בכל נקודה במסע. למשל, שבסרבנות האשמה - ולא במה שגרם לה. גולדה מאיר ומשה דיין לפני מלחמת יום הכיפורים, במהלכה ואחריה שונים שנות אור מנתניהו וסביבתו, שהתעלמו ממאות אלפי מפגינים תחילה, ומתעלמים מאנשים אכולי שכול ויגון עכשיו.
אליאב, שנולד במוסקבה ומבטאו נשאר לעולם רוסי, אולי שאב השראה לסיפורו מהשיר הרוסי על אודות דוגית נוסעת שמלחיה נרדמו כולם. השורה המסיימת את השיר, בעיבודו של נתן יהונתן ב-1943, היא: "אם לא ייעורו כל מלחיה איכה תגיע הדוגית לחוף?".
- פרופ' ניצה בן-דב היא כלת פרס ישראל בחקר הספרות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
