יושבים 13 בנות ובני קיבוץ בארי, אימהות וילדיהן, אי שם ברצועת עזה, מחכים, כמו ב-7 באוקטובר, להצלה שמבוששת לבוא; יושבים בני המשפחות שלהם בבתי החולים, ומחכים במשך שעות לבשורה; עומדות המשפחות של 200 החטופים האחרים, אלה שמצפות לקבל את קרוביהן בהמשך ואלה שיודעות שהדרך ארוכה, ומיטלטלות בין תקווה לייאוש לזעם. אמש (שבת) היה אמור להיות תמהיל של שמחה ועצב: שמחה על הבאים, עצב על הנשארים מאחור ואבל על אלה שלא ישובו עוד. קיבלנו מריטת עצבים ארוכה, ארוכה מדי, ואחריה אנחת רווחה גדולה, משחררת. אין להוציא מכלל אפשרות שכך יהיה גם בלילות הבאים. ברשימת הבאים היו שישה שאני מרגיש אליהם קרבה מיוחדת. כמה טוב שהם באו הביתה, הכי טוב שיכול להיות.
הכותרת
איך מטפלים בחטופים ששוחררו?
29:04
הדרמה אתמול מובילה לשלושה לקחים ראשוניים. האחד, חמאס עדיין חזק בשטח ויחיא סינוואר שולט בו. הדיבורים על קריסה של הארגון היו מוקדמים וביטאו משאלת לב יותר מאשר ראייה מפוכחת של המציאות. העוצמה שלו מתורגמת לכוח מיקוח מול המתווכים ומול ישראל, ולדרישות שמקיפות לא רק את מרכז הרצועה ודרומה אלא גם את הצפון, שנתון ברובו לשליטת צה"ל. בימי הפסקת האש השליטה שלו בשטח רק תתחזק.
הלקח השני: ההסכם לא סגור עד הסוף. בימים הקרובים יתגלו עוד ועוד פערי הבנה ותרגילי סחיטה, שיהפכו לדרמות מורטות עצבים על גבם של החטופים. אי האמון הבסיסי בין ישראל לחמאס לגמרי צפוי. הבעיה היא שאין כאן גורם מתווך שהצדדים רוחשים לו אמון מוחלט או סרים למרותו. החבילה הזאת צריכה להיארז כל יום מחדש.
הלקח השלישי: קשה מאוד לממשלת ישראל לעצור עסקה כזאת לאחר שהתחייבה לה. מרגע שהעסקה מתחילה להתממש משתלטת עוצמת הרגשות על השיח הציבורי. כל עצירה מתפרשת כאכזבה, תסכול, כישלון, כל התוויות שממשלות נזהרות מלהיכנס אליהן. אריאל שרון נהג לקרוא לשלב הזה "קוראלס": נתיב אחד מוביל את הפרות אל גורלן; אין מוצא אחר. האיום שנשלף, שאם חמאס ימשיך לעכב את תהליך השחרור ישראל תחדש את האש, היה נמהר, חלול, ריק מתוכן. צריך הרבה יותר מזה כדי להפר מהלך כל כך דרמטי, מורכב ונוגע לחייהם של רבים.
חמאס הוא ארגון טרור רצחני. אין לו בעיה להפעיל סחיטה או להעלות טענות שקריות. עם זאת, אני מציע מתחילת המלחמה להתייחס בספקנות גם אל הטענות שמובאות מפי "מקור מדיני בכיר" או "מקור ביטחוני בכיר" בישראל. גורמים בממשלה מנהלים מאבק הישרדות אישי ופוליטי במקביל לניהול המלחמה. טונות של חמאה מונחות על ראשיהם. הם מעגלים פינות בהתאם.
אביא דוגמה אחת, שלא זכתה לתשומת לב מספקת. במסיבת העיתונאים שליוותה את ההסכמה על עסקת החטופים, ביום רביעי האחרון, התייחס בנימין נתניהו לעניין חשוב מאוד וטעון מאוד: ביקורים של הצלב האדום אצל החטופים. יש התחייבות של חמאס לאפשר את הביקורים, אמר. לראייה שלף מכיסו דף נייר וקרא מתוכו סעיף שמדבר בדיוק על זה: ביקורים של אנשי הצלב האדום אצל החטופים.
הופתעתי: ביקורים של הצלב האדום אצל החטופים היו משנים מן היסוד את התמונה כולה. היינו יודעים את מצב כולם, את התנאים שבהם הם מוחזקים ואת המיקום. החרדות סביב חיי החטופים היו נרגעות בבת אחת: חמאס היה מאבד חלק גדול מכוח המיקוח שלו. אין בשורה טובה מזו.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבדקתי. התברר לי שסעיף יש, אבל אין בו התחייבות כלשהי לביצוע. יותר מזה: שני הצדדים למשא ומתן הניחו תוך כדי עבודה שמדובר במילים חסרות משמעות, פיסת נייר שהצד הישראלי ביקש כדי לשכנע את בצלאל סמוטריץ' וסיעתו להצביע בעד ההסכם או כדי לשכנע את משפחות החטופים להנמיך טון. למה הדבר דומה? להתחייבות של הקואליציות בעבר למוטט את חמאס. הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.
כשנתניהו שלף את הנייר הוא ידע שאין בו כלום. הוא לא טמבל. למרבה הצער, הוא חושב שהבוחרים שלו טמבלים. חזרתי וצפיתי אמש בסרטון ממסיבת העיתונאים. כשנתניהו הוציא את הנייר יואב גלנט ובני גנץ הסבו אליו את מבטיהם כאילו הם רואים אותו, את נתניהו, בפעם הראשונה. הם לא נראו משועשעים. בהבטחות שווא לא מנצחים מלחמות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 26.11.23
