ב-1989, בסיום קורס קציני 8200, נשלחנו לפגוש את תת-אלוף יואל בן-פורת, מי שכמפקד היחידה ב-1973 התריע שעומדת לפרוץ מלחמה ודבריו נפלו על אוזניים ערלות של מפקדיו. ישבנו כמה צוערים בביתן שהוקצה לו אז בבה"ד 15, ובעיקר הקשבנו. למרות זקיפותו, להט דיבורו ורוחב ידיעותיו, בן-פורת היה אז כבר אדם מובס. המערכת, שהגנה על עצמה אחרי מחדל יום הכיפורים, הצליחה לרמוס אותו ולערער את שלמות נפשו, שגם כך הייתה מיוסרת בשל האשמה שהוא העמיס על כתפיו בעקבות מחיר הדמים הנורא של אותה מלחמה.
בן-פורת תיאר לנו לפרטי פרטים את כל ניסיונותיו (שכשלו) להפעיל אמצעי מודיעין מיוחדים לפני פרוץ המלחמה כדי להוכיח שמלחמה בפתח, את אין-ספור האזהרות שהנפיק כמפקד יחידת ההתרעה המטכ"לית וגם את שחווה לאחר המלחמה, כשהמערכת המשומנת של האלופים והפוליטיקאים (וליתר דיוק האלופים הפוליטיקאים, כאז כן עתה) הצליחה להשתיקו ולאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי.
בניגוד לראשי אמ"ן בעשורים האחרונים (למעט האלוף זאבי פרקש), בן-פורת היה איש מודיעין בכל רמ"ח איבריו, ולכן גם לאחר שחרורו התעמק בנושא ללא הרף, אסף מידע רב, ניתח אותו ושייף את תובנותיו ממנו שוב ושוב. בסיום הפגישה, שהתארכה שעות ארוכות, כשנשאל מה הלקח החשוב ביותר בעיניו, ענה: "בסוף צריך לזכור שמודיעין הוא רק בונוס. אם הוא קיים זה מעולה, אבל צריך תמיד להיערך כאילו אין אותו".
שנים סברתי שזה מסר מסוכן שעלול לפטור אותנו - קציני המודיעין - מאחריות, אך 36 שנות שירותי ביחידה לימדו אותי שהוא מדויק. ככל שאתה מבין יותר מודיעין כך אתה מודע יותר לקושי לייצר התרעה מכוילת, גם אם לרשותך הכלים הטובים ביותר. לא בכדי תפיסת הביטחון של ישראל התבססה תמיד על שלוש רגליים: הרתעה, התרעה והכרעה (רגל ההתגוננות שנוספה לה ב-2006 אינה רלוונטית כאן). ההתרעה היא אקוטית אבל רק כרגל אחת מבין השלוש. לא במקום כולן.
עם השנים חל כרסום במודל הזה. פנטזיית "הצבא הקטן והחכם" ששיכרה רבים ממקבלי ההחלטות הפכה את רגל ההתרעה לרגל המרכזית. הפיכת ישראל למעצמת הייטק - שמבוססת על יוצאי המודיעין - רק העצימה תהליך זה, שכלל הסטת תקציבים וכוח אדם איכותי לאגף, מתן משקל מכריע לדעת בכיריו ויצירת בולטות יחצנית לתחום. שתי הרגליים האחרות קוצרו עד שכמעט שלא הצליחו לגעת בקרקע. כעת, הכול התבסס על המודיעין.
את התוצאה ראינו גם בבוקר 7 באוקטובר - ללא התרעה מודיעינית מדויקת הגדר נפרצה בקלילות מבהילה שהזכירה את פריכות קו בר-לב במלחמה ההיא. ובדיוק כמו במלחמה הארורה ההיא, גם היום מתמקד הדיון במחדל המודיעיני, ובו בלבד. אז התמקדו בצבי זמיר ובאלי זעירא, והיום ברונן בר ואהרון חליוה (שגם לפני 7 באוקטובר לא נהנה מהערכת חייליו במודיעין, מה שמוסיף שמן למדורה). זו טעות.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'ברור שחייבים לחקור הכל לעומק: מראשון החיילים ועד לאחרון המפקדים; מתורת ההפעלה המודיעינית הבסיסית ועד לאלה ה"מודרניות" שאומצו בעשורים האחרונים (למשל הורדת מודיעין גולמי ליחידות מבצעיות שלא תמיד יודעות להתמודד איתו). וכמובן, גם את ההיבטים הפרסונליים שליוו את תהליך העצמת הרגל המודיעינית - לא רק לתפקיד ראש אמ"ן אלא גם לתפקידים בכירים אחרים הצניחו אנשים חסרי ניסיון במודיעין. אבל אסור שזה ייעצר כאן. חייבים לבדוק את הכשל המודיעיני החמור ואת כישלון שתי הרגליים האחרות - ההתרעה וההכרעה. ביחד, כמבנה של שלוש רגליים שוות.
אחרת, ימשיכו להתהלך בינינו, כשהם ערים בלילה, עוד הרבה בן-פורתים, בהנחה אופטימית למדי שעוד יקומו לנו בכלל מפקדים גדולים כמותו.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.23
