כולנו ג'ינג'ים, עמוק בתוך הלב.
כולנו ג'ינג'ים בגלל התמונה ההיא, מהבוקר ההוא, שלא עוזבת אותנו. שצרובה בנו, בכתום בוער. בכתום זועק. של שירי ביבס ושני ילדיה, אריאל בן ה־4 וכפיר בן 10 החודשים.
הג'ינג'ים קוראים להם, לשני אלו, הפעוטות שובי הלב, ששערם האדמוני מגיח משמיכת אימם, המצמידה אותם אליה, את שניהם, קרוב לחזה. שלא ייתלשו ממנו. ממנה. שלא ייקרעו מפני הרוע.
למה הרגע הזה כל כך נוגע בנו, ולא עוזב אותנו? למה כולנו מרגישים שלא נוכל לנשום לעולם עד סוף הריאות, ושהעולם שלנו לא ישלים הקפה כמו שצריך, עד שלא יהיה פה סוף טוב?
כי התמונה ההיא של שירי ושני הג'ינג'ים מספרת לנו כמה סיפורים, שכולם מועכים אותנו מבפנים.
היא מספרת קודם כל את הסיפור האישי של האם קרועת המבט מניר עוז ושל שני הפעוטות שלה, בהם כפיר, החטוף הצעיר ביותר בשבי חמאס. רק עשרה חודשים. גיל שלא רק אינו מאפשר לך להבין את המתרחש סביבך ואיתך, הוא גם לא מאפשר להבין רוע אנושי.
והוא מספר את סיפור דמותה של האמא הישראלית, המגוננת, הלביאה. העוטפת בשמיכה לבנה את שני הקטנים שהביאה לא מזמן לעולם, תוך כדי הבטחה שתמיד תדאג לביטחונם. ועכשיו, בזמן שמנערת ידיים זרות מעליה, מהדקת אחיזה, מערסלת לתוכה, היא כאילו מנסה להרחיק משניהם עולם מלא אכזריות. מנסה לגונן מהרשע והסכנה. מנסה לאחוז בהבטחה.
והיא מספרת, בהקשר רחב יותר, את סיפור החיבור הטבעי, הבראשיתי, בין אם לילדיה; בין כל יצורה נבראת ופרי חלציה; החיבור הכל כך טהור, ששליחי השטן מחמאס שמו לעצמם למטרה לחבל ולרצוח בו; לשלוח זרוע מגואלת דם ולהפריד בתוכו.
ליאור בן עמייובל חןהם עשו את בבוקר 7 באוקטובר כשרצחו עמוק בתוך גרעין משפחות, תוך כדי שהם קורעים אחד מהשני, ואחד מול השני, ילדים, אמהות, אבות; הם עשו את זה כששיקרו כשטענו שהם לא יודעים איפה רעיה רותם, כדי לא להחזיר את האם עם בתה, הילה בת ה־13; והם פעלו לעשות את זה אתמול, כשסירבו להחזיר אמהות עם הילדים.
ומולם, מול אנשי הלב השחור, ניצבה באותו בוקר אמא אחת מעוררת השראה. מנסה בכל כוחה. כורכת, מגוננת, נאבקת. על גוריה. על סדרי הטבע. על שני ג'ינג'ים קטנים. פגיעים. כאלה שבתוך אמא מתחבאים. ג'ינג'ים שלא שמענו אותם אף פעם מדברים, צוחקים, בוכים. אבל עד שלא יחזרו, לא נהיה שלמים.
ליאור בן עמי הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.23
