בשבוע שעבר, יממה לפני שהחטופים הראשונים חזרו להיות בני ובנות אדם חופשיים, התקשר נרי שוטן לדוברת של בכיר בממשלת ישראל. הוא בדק שהם זוכרים שם שלא לכולם יש בית לחזור אליו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במילים שנשמעות כאילו נלקחו משיחה רגילה בחיים רגילים על צרות של אנשים רגילים - "המלון מלא, אין לי חדר פנוי" - נחשפת המציאות המורכבת של קהילות שלמות בחברה הישראלית, שחייהן הועתקו למקומות אחרים. הם על זה, הבטיחה הדוברת וביקשה לסיים, בכל זאת יום דרמטי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שוטן, מנהל המחלקה הפוליטית של התנועה הקיבוצית, לא רגוע. הבעיה הטכנית הזו, שנראית באותו רגע זעירה ביחס למשימת-העל - השבת החטופים - נמצאת מעבר לפינה. "זה לא שמשפחה אחרת שניצלה מהטבח יכולה להתפנות מהחדר שבו היא חיה כרגע", הוא מסביר, "אז מה יעשו ביום שאחרי השחרור מבית החולים?"
מה יעשו באמת?
"אין לי תשובה. זה תלוי במשפחות. אם הן ירצו להיות במלון עם יתר חברי הקיבוץ, נפתור את זה".
איך?
"הקהילה תיתן לזה מענה. אף אחד לא יישאר לבד".
8 צפייה בגלריה
יעל רז-לחיאני (נחל עוז) במשמר העמק. ''להשתקם מהאירוע הכי נורא מאז השואה''
(צילום: שרון צור)
בסיפור הקטן הזה טמון הסיפור כולו. סיפורה של התנועה הקיבוצית, שחבריה וחברותיה מהווים אחוז אחד מכלל האוכלוסייה בישראל - שמצאה עצמה מנהלת לבד את המשבר הכי חמור שידעה המדינה. סיפורה של צורת ההתיישבות הציונית והסוציאליסטית שעם השנים עברה ברובה הפרטה לצד דה-לגיטימציה, ומתגלה כעת בגדולתה. סיפור על קהילה וערבות הדדית, שלא עוצרת בשער הצהוב של הקיבוץ.
זה של משמר העמק, למשל, פתוח לרווחה. כלומר, הוא סגור, ועכשיו גם עם שומרים חמושים, אבל מאז 8 באוקטובר מתגוררים בו גם חברי קיבוץ נחל עוז. באסיפה שהתקיימה לאחרונה החליטו חברי משמר העמק לאפשר להם להישאר בו ללא הגבלה. מסימני האירוע: לא נותרו מקומות חניה ליד הספרייה. גם לא במבנים הסמוכים. רק החניות השמורות לקלנועיות נותרו פנויות, ועוד לא נולד הקיבוצניק שיעז לעגון בהן.
הנוף הפסטורלי ומזג האוויר החורפי מקנים לספרייה של משמר העמק אווירה אירופית. כך גם המטריות השיתופיות שמונחות בכניסה. אך בקומה השנייה, בסוף המסדרון, המציאות מכה חזק. את הנכנסים מקבל לוח ועליו תשע מודעות אבל, אחת מהן של זוג, אחת של משפחה שלמה שנמחקה בשבת אחת ארורה. מול הלוח - שולחן המשמש כחמ"ל. כאן מגייסים משאבים ותרומות, מנהלים את ההסברה, אוספים מידע על החטופים. בין קלסרים ומחברות מונח ספר הטלפונים של הקיבוץ - "דפי עוז 2022-23". הוא כבר לא עדכני.
"אנחנו מתמודדים עם דברים שאני לא מאחלת לאף קהילה להתמודד איתם, גם כשהיא לא אבלה ודואגת לחטופיה ומנחמת את חבריה", אומרת יעל רז-לחיאני, בת קיבוץ נחל עוז שלפני 7 באוקטובר עבדה באגף חברה וקהילה בתנועה הקיבוצית ועכשיו היא חלק מצוות שאמון על קהילת נחל עוז. "הצוות עוסק בשאלות כמו אם אנחנו נשארים פה או לא, ואחת המשימות המרכזיות שלו בהמשך תהיה לשמור על הקהילה, כי לא כולם יהיו איתנו".
מה זאת אומרת?
"אם נחליט להישאר במשמר העמק ולמישהו זה לא מתאים, הוא ימצא פתרון מגורים אחר. אז איך משאירים אותו בקהילה כשהוא פיזית לא נמצא איתנו? איך מציינים ימי זיכרון? איך מתייחסים למשפחות שכולות ולמשפחות חטופים? אנחנו צריכים לחשוב קדימה, גם בתוך אי-הוודאות".
זו חשיבה שצריכה להגיע מתוך הקהילה? לא מתוך המדינה?
"יש את מינהלת תקומה, ועל מסגרות החינוך פה יש מפקחת של נחל עוז ממשרד החינוך. זה מהמדינה. אבל זה מעט מדי, הרבה פעמים מאוחר מדי. אני מקווה שהדברים ישתפרו עם הזמן, אבל כרגע זה לא פשוט.
"אתן לך דוגמה אישית וטיפשית. יצאנו בפינוי צבאי מהקיבוץ, והרכבים נשארו. חברת הליסינג נתנה רכב חלופי, אנשים תרמו לנו, הסתדרנו. אבל עבר חודש וחצי ואני רוצה את הרכב שלי. הרכבים נמצאים במתחם שהוקצה לכך ליד מושב תקומה, אחרי שהוצאנו גררים ופינינו אותם. מס רכוש צריך להעריך את הנזק. זה רכוש שלי שמוחזק על ידי המדינה בגלל צוואר בקבוק דבילי. יש משפחות שלא היו ב-7 באוקטובר בקיבוץ, והן לא מוכרות כנפגעות טרור. הן פה איתנו, אין להן לאן לחזור. כל דבר פה הוא קריטי".
אז מה עושים?
"אנחנו מנסים למצוא פתרונות. לנחל עוז הייתה מנהלת רווחה ב-40 אחוז משרה. ברור שהיום אי-אפשר לעבוד פה ב-40 אחוז משרה. כולם בטיפולים. שמנו עוד משרה מלאה שאנחנו מממנים. מאיפה אנחנו מממנים? אנחנו קיבוץ חקלאי, אנחנו לא יכולים לעבוד בקיבוץ, אין הכנסות לקיבוץ. אז הכול כרגע מהכיס הפרטי. תביני, אנחנו נלחמים על הבית, על הקהילה, מחזיקים ומחזקים זה את זה".
לחדר האוכל אנחנו מגיעות רק לאחר שהגשם נרגע. "באתי לכאן עם נעליים מבד ואין לי זוג נוסף", אומרת רז-לחיאני, "כל הבגדים שעליי לא שלי. אני כל הזמן מתרחקת מדברים שהם אני. ברור לי שבסוף האירוע הזה יהיה אני חדש, אבל משהו מהאני הישן שלי לא נעלם לחלוטין".
איך מתנהלים בקיבוץ כשמתמזג לתוכו קיבוץ נוסף? מסיבים את המוסד החינוכי של השומר הצעיר - "השומריה" - לחדר אוכל לבוקר ולצהריים, ובערב יושבים שני הקיבוצים בחדר האוכל הראשי.
על השביל שמוביל לבניין המגורים פזורות בימבות צבעוניות וזוגות אופניים עם גלגלי עזר. לצידם, כאילו מדובר בסט צילומים מופרע, רכבים שהצליחו לצאת מנחל עוז. אחד בלי חלון, אחר עם חור של קליע. "הבניין הזה במקור של י"בניקים מהקיבוץ, הם קוראים לו הארמון", מגחכת יעל. "כל המשפחה גרה בחדר אחד".
כמה משפחות נמצאות כאן?
"איך את סופרת משפחות? אישה אלמנה זו משפחה? יש פה בין 320 ל-350 איש כל הזמן".
מה זה עושה לקהילה?
"מפרק אותה. ברור שאנחנו לא נישאר הקהילה שהיינו. ראשית, כי חלק אינם. ברור גם שיש חלק שיגידו: 'אני לפה לא חוזר'. יש פה דיונים בשאלה אם נחל עוז זה מקום או קהילה. יש אנשים שאומרים: 'אם אני לא חוזר פיזית לנחל עוז, זה לא נחל עוז'. יש אנשים שאומרים: 'אם אני נמצא עם האנשים, זה מה שחשוב'. בתוך הוויכוח הזה יהיו כאלה שלא ימשיכו עד הסוף. לא נהיה אותו קיבוץ. האם יבואו אחרים? זה תלוי יותר במדינה מאשר בנו, אם יצליחו באמת הפעם להבטיח לנו שאנחנו בטוחים ושמורים".
איפה את ממוקמת בדיון הזה?
"היום אני לא יודעת. כבר עשיתי את הבחירה שלי, יש לי משכנתה על בית ושני ממ"דים. גידלתי את הילדים שלי בכל המבצעים והבומים והחששות והפוסט-טראומה. עוד פעם לעשות עכשיו בחירה? להתחיל מאפס במקום חדש? לחזור למקום כל כך מורכב?".
רז-לחיאני: "יש אצלנו אנשים שאומרים 'אם אני לא חוזר פיזית לנחל עוז, זה לא נחל עוז'. יש כאלה שאומרים: 'אם אני נמצא עם החברים ועם הקהילה, זה מה שחשוב'"
איפה תהיו בעוד שנה?
"אני לא יודעת. דבר ראשון, אנחנו צריכים להחליט איפה נהיה עד סוף שנת הלימודים הקרובה - פה או בכפר המכביה - ואז נראה מתי חוזרים לנחל עוז ובאילו תנאים. למזלנו, מבחינת נזק לבתים אנחנו לא במצב של בארי, ניר עוז וכפר עזה. אבל אנחנו כן צריכים להתמודד עם שכול גדול. לא נפרדנו מאדם אחד או שניים; זה משפחות, בני כיתה, הכול יחד.
"המבחן הוא היכולת להשתקם מהאירוע הכי נורא שקרה מאז השואה. מתוך עצב ודמע וכאב אנחנו צריכים לבנות את עצמנו מחדש. החוזה הופר, עכשיו צריך להתחיל לכתוב אותו מחדש. ואנחנו, את החלק שלנו בחוזה מילאנו ביג-טיים" (נכון לאתמול אחרי הצהריים, מקיבוץ נחל עוז חזרה אחרי 51 ימים בשבי אלמה אברהם בת ה-84. היא מאושפזת בבית החולים במצב קשה).
"איך את אוהבת את הקפה שלך?" שואל שמוליק, בריסטה בהתנדבות בבית הקפה המאולתר שהוקם במלון של קיבוץ שפיים, שמארח את קיבוץ כפר עזה. בשולחן אחד יושבים בני נוער עם לפטופים, בשולחן אחר זקני הקיבוץ מדברים על אשתו של ההוא ובעלה של ההיא. לרגע זעיר כמעט שאפשר לשכוח שמדובר בניצולי טבח.
ביניהם מסתובבת יעל פלוס, בימי שגרה בעלת משרד להשמת בכירים ועכשיו מנהלת את המתחם שהוסב לבית זמני. גם כאן היא סוג של חברת השמה, רק שבמקום לג'ובים בהייטק היא מלהקת, למשל, לצוות לוויות. "בניתי פה את כל התפקידים שהיו בקיבוץ מתוך אמונה שאם אתה מנהל לעצמך את האירוע, ההחלמה שלך יותר קלה. אנחנו מכירים את האנשים, את האינטריגות הקטנות, אנחנו יודעים לנהל את זה הכי נכון".
8 צפייה בגלריה
יעל פלוס (כפר עזה) בשפיים. ''לקחתי את הפרופיל של הקיבוץ ובנינו פה אותו דבר''
(צילום: טל שחר)
מה זה אומר שאתם מתפעלים את האירוע?
"שהקמנו כאן חינוך בלתי פורמלי, חינוך לגיל הרך, חדר כושר שהקמנו מתרומות של אזרחים ולקחתי מישהו מהקהילה שיפעיל אותו. העברנו לכאן את הפאב של הקיבוץ, הקמנו מכבסה. לקחתי את הפרופיל של הקיבוץ ובנינו פה אותו דבר.
"אנחנו 405 אנשים כאן, אבל לא היינו יכולים לעשות את זה בלי אותם אזרחים שבאו לעזרתנו. המדינה לא הייתה פה בשום שלב. אחרי שלושה שבועות הגיעה לכאן מישהי חמודה, אומרת לי: 'אני ממשרד ראש הממשלה, הגעתי לנהל את העניינים'. אמרתי לה, 'נראה לי שקצת איחרת את המועד, אנחנו בטח לא חיכינו לך בשילוב ידיים'.
"נכשלתם בהגנה עלינו ונכשלתם בטיפול בנו. למה אני צריכה לקבל תרומות מאזרחים? למה אתם כמדינה לא נתתם סל פינוי, סל קליטה לכל תושב? אם לא העם המקסים הזה, לא היינו מצליחים להרים את הראש מעל המים. אנשים הגיעו לפה מבועתים והצלחנו להרים את עצמנו ולהציל את הקהילה הזו. להציל זה לבנות להם מקום בטוח, מה שהמדינה לא עשתה".
צ'יקו, הכלב של פלוס נובח, הוא במצב מורכב. אחרי 20 שעות בממ"ד, כשמסביב מחבלים וחרדת מוות, הוא התעוור מרוב לחץ.
מה אירוע כזה עושה לקהילה?
"כשנהרג אצלנו לפני כמה שנים ג'ימי קדושים ז"ל מנפילת פצמ"ר, זה פירק את הקהילה שלנו. עכשיו נרצחו לנו 60 אנשים ואת לא מרגישה שהקהילה התפרקה. להפך, כרגע זה מרגיש שזה איחד אותנו. אנחנו במקום רע מאוד עכשיו, אבל יש לי תחושה שהקהילה תצא מזה מחוזקת".
יש מחשבות על העתיד? לאן חוזרים?
"בוודאי. כל ערב יש לנו פאנל של החברים, שבו אנחנו דנים במה נעשה. השאלה היא מי חוזר ומי לא. יש כאלה שכבר מתחילים לבנות את החיים שלהם במקום אחר, ויש אנשים שמחכים לראות איך תיגמר המלחמה ואז יחליטו מה לעשות.
"נסעתי לא מזמן לכפר עזה, ואם היו לי ספקות, כשהגעתי לשם אמרתי לעצמי שלכאן אני חוזרת. עם כל מה שקרה, זה הבית שלי, אין לנו מקום אחר. מצד שני אני יכולה לחזור לקיבוץ, להיות שם חודשיים ופתאום להגיד: 'רגע, איפה אופיר, איפה מירה, איפה כל החברים שלי?' להרגיש באמת את החיסרון שלהם ולקום וללכת".
אז במה נאחזים?
"אותי מחזיקה הקהילה. הרבה שואלים אותי: 'למה את נשארת פה בשפיים, בדירת חדר? את יכולה לשכור דירה'. זה לא מדבר אליי. מדבר אליי קהילה. זה שאחרי יום אנחנו יורדים למטה ומדברים. יש לנו עכשיו שפה שלנו, שהיא של כפר עזה, של מי שחווה את זה. הרצון שלנו היום להיות אחד עם השני הוא מאוד גדול".(נכון לאתמול אחרי הצהריים, לקהילת כפר עזה חזרו תשעה מחטופיה. עדיין לא ברור היכן ישתכנו).
נטע שפירר בן השנה למד ללכת עכשיו, באכסניית אנ"א במצפה רמון, שם נמצאים חברי וחברות קיבוץ ארז. האדניות מסביב, שעל כולן כתוב "לזכרה של ליבנת קוץ" - שנרצחה עם בעלה ושלושת ילדיה בכפר עזה - מזכירות שלא מדובר בריטריט מדברי.
"יש פה קהילה שצריך להחזיק", אומרת אמו, ורד, שבימים אלה מנהלת בצורה בלתי פורמלית את השגרה הקיבוצית מחוץ לקיבוץ ארז. היא יודעת מי משתכן איפה וגם מתי צריך לבקש מחדר האוכל שולחן נוסף למשלחת תורמות.
בתוך רולטת השכול וההרס, קיבוץ ארז נחשב לכזה שניצל. אפס חטופים, הרוג אחד. אמיר נעים ז"ל מכיתת הכוננות. בן קיבוץ, אשתו בהיריון ראשון. כ-400 אנשי ארז מפוזרים במצפה רמון בחמישה אתרים, והבסיס הוא האכסניה. יש בה פעוטון וגן ילדים, ובמרחק של ארבע דקות נסיעה הקימו הקיבוץ וארגון "חותם" בית ספר. "אנחנו נעים בין תחושה של תושייה למזל", מודה שפירר. "אם לא יידעו לספק לנו משהו אמיתי, מחר זה יכול לקרות שוב".
מה זה משהו אמיתי? מה יחזיר אתכם לקיבוץ?
"בעיקרון, מה שיגרום לי לחזור זה שקט. השאלה מה זה אומר שקט. זה שאתמול סיפרו לנו שעשו הכשרה נוספת לכיתת כוננות ושיציידו אותה, זה לא שקט מבחינתי. זה אומר שעדיין המדינה משאירה את הגורל שלי בידיים שלי. אני שואלת את עצמי אם האירוע הנורא שעברנו באמת ישנה את המציאות. אני לא באמת מאמינה שמלחמה יכולה לשנות את המציאות. להגיד לך שאני חושבת שיש גורם מדיני שיכול לעשות מעבר לזה? הלוואי שהייתי יכולה להגיד שכן.
"יש אנשים שמבחינתם מחר בבוקר יחזרו לקיבוץ ויש כאלה שכנראה לא יחזרו בכלל. הצורך להיות עם אנשים שעברו מה שאנחנו עברנו הוא מאוד חזק. אנחנו מבינים שזה הולך לקחת זמן ושלהיות בתנאים כאלה זה לא פשוט. השלב הבא יהיה לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים ומה התנאים שיאפשרו לנו לחזור ואיך מנהלים את הקהילה. עשינו הצבעה והחלטנו להישאר במצפה רמון. השבוע חברות עם ילדים קטנים אמרו לי: 'אנחנו לא רוצות להישאר פה, אבל אנחנו רוצות להמשיך להיות חלק מהקהילה'".
אז מהו קיבוץ? מקום או קהילה?
"זו שאלה. והאם הפיצול נכון לקהילה? האם הקהילה צריכה לדאוג למי שלא רוצה להישאר במצפה רמון? אלה שאלות שנצטרך לשאול. אנחנו לא אידיאולוגים על האדמה, אנחנו אידיאולוגים לקהילה שלנו. חלק מהזהות שלנו זה האנשים. אם יש משהו שנשאר מהחוסן שלנו - זה זה. אין שום דבר שיותר מרסק אותי מחבר שלי שאומר שהוא לא מתכוון לחזור".
מצד שני, על השער כאן ראיתי את השלט "אין לי ארז אחרת". זה אופטימי.
"נכון, אני חושבת שאנחנו נחזור, אבל אני לא מה שהייתי ב-6 באוקטובר. אני לא רוצה להתמגן יותר, אני לא רוצה לשבת בממ"ד עם הילדים שלי, אני רוצה לדעת שהמקום שאני גרה בו הוא בטוח. אני גרה במדינת ישראל. מה ההבדל ביני לבין מי שגר בתל-אביב? בהסתכלות אחורה אנחנו אומרים: 'היינו יכולים להפוך כיסא או שניים', אבל לא עשינו את זה. חשבנו שיש לנו על מי לסמוך".
על מי את כן סומכת היום?
"לא על הרבה אנשים. על התנועה הקיבוצית, על המשפחה שלי".
אולי הקהילתיות הזו, הניהול הפנימי של המשבר הזה צריכים להיות מתורגמים לנציגים בכנסת.
"אנחנו עובדים על זה, אבל בסוף אנחנו לובי קטן. היום כולם רואים אותנו ואומרים: 'וואו, איזו מכה חטפתם', אבל עד לפני חודשיים היינו 'אנרכיסטים בוגדים', ומי יודע מתי זה יחזור. אני מוטרדת מהיום שבו לא נהיה בראש סדר העדיפויות ועדיין נהיה פליטים במדינתנו. אבודים".
אז איך קרה שהקיבוצים מוצאים עצמם מתמודדים עם המשבר משל היו מדינות ריבוניות? "נוצר ואקום. רשויות המדינה לא תיפקדו והתנועה הקיבוצית התייצבה בקו הראשון", מסביר שוטן. "ב-7 באוקטובר בשש בערב כבר היה מטה שעבד, מוקד שנתן מענה מרמת הנעליים לילד שברח יחף בזרועות אמו ועד רמת סידור הלוויות.
"זה מעיד בעיקר על חולשתה של המדינה. זה נכון שהיא לא חוותה כזה משבר, אבל גם אנחנו לא חווינו כזה משבר וידענו להתעשת. החוזה הבסיסי של שמירת חיי האזרחים הופר, והוא ממשיך להיות מופר כל הזמן כי אין מי שדואג לאנשים. המערכות והיכולות האזרחיות כבר מתוחות עד הקצה, ומשרדי הממשלה פשוט מנמנמים".
במידה רבה אתם חוזרים למקום של מקימי הקיבוצים. דור אפס להקמת החברה.
"נכון. הדנ"א הזה של ערבות הדדית קיים, ולא משנה שהיו תהליכי הפרטה בקיבוצים ולא משנה גם המצב הפוליטי של התנועה הקיבוצית בחברה הישראלית. זה משהו שכנראה באמת טבוע בנו, ואני אומר את זה בגאווה ובהודיה ובהשתאות. אבל אי-אפשר להמשיך להישען על זה, זה לא מתפקידנו, זה לא יוכל להחזיק לאורך זמן".
התנועה הקיבוצית החליפה את המדינה?
"חד-משמעית. לא לבד, אנחנו בשיתוף פעולה עם המועצות. ויש גם בודדים במנגנון הממשלתי - שר הפנים משה ארבל שאני מוריד בפניו את הכובע, משרד הרווחה באמת מנסה, משרד הבריאות, הביטוח הלאומי מנסה מאוד, יש שם מנכ"לית שרתומה לעניין, אבל הגורמים שמעליה מייצרים אתגרים. השלטון המרכזי לא באירוע".
נרי שוטן: "היחידים שיש להם סמכות לקבוע מה יקרה בקיבוצים הם חברי הקיבוצים והתנועה הקיבוצית. ואם יש גורמים שחושבים שהם יכולים לשים את הידיים על הקיבוצים האלה, אז אני ממליץ להם שלא. סיימנו להיות מגש הכסף שאחר כך גם דורכים עליו"
איך לדעתך יתבטא המשבר הזה ביום שאחרי?
"אני חושב שהעצב, העלבון והכאב יהפכו לזעם שלא נראה פה כמוהו. זה שבר שיוביל לתזוזה של לוחות טקטוניים. הפוליטיקה הישראלית לא יכולה להימשך כך. ואין לי ספק שנצטרך להיות בפרונט של הדבר הזה כי התנועה הקיבוצית שילמה מחיר - לא לבד, יש עוד ציבורים שלמים, אני לא עושה פה מדרוג של הסבל והאבל והמוות - אבל 51 קיבוצים פונו מבתיהם, 23 בדרום ועוד 28 בצפון, ומישהו יצטרך לתת על זה את הדעת.
"בסוף, היחידים שיש להם סמכות לקבוע מה יקרה בקיבוצים הם חברי הקיבוצים והתנועה הקיבוצית. אף אחד אחר לא יקבע מה יהיה עתיד נחל עוז, ניר עוז, בארי, כפר עזה. המדינה תצטרך לספק את מה שחברי הקיבוצים והתנועה הקיבוצית ידרשו בלי לשאול שאלות. ואם יש גורמים, חלקם עלומים חלקם פחות, שחושבים שהם יכולים לשים את הידיים על הקיבוצים האלה, אז אני ממליץ להם שלא. סיימנו להיות מגש הכסף שאחר כך גם דורכים עליו".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.12.23
